שאלה
על מה נהגו העולם לעבור עמש"כ בשו"ע סימן תק"ס סעי' ה' שאסור לאדם למלאות שחוק בפיו בעוה"ז, והרי אפילו בשמחה של מצוה במשנ"ב כתב בשם האחרונים להחמיר בזה
תשובה
אסור לאדם לשמוח ביותר ולשחוק בפיו משלושה טעמים: א. משום החורבן, ב. מביא הדבר לשכחת המצות, ג. מרגילו לעבירה.
וכן אסור לשמוח ביותר ולשחוק בפיו בחתונה או ממצוה שעשה בגלל חורבן הבית.
אמנם הצוחק מהבדיחה וכדו' מותר שאין בה משום השמחה שמביאה לידי שכחה הנ"ל שאין היא שמחה שנובעת מהלב וממילא אינו שוכח מחמתה שום דבר שרגע אחרי זה עובר לו.
וכן שמחה בלב מקיום מצוה, או מלימוד תורה שריא.
מקורות
איתא בגמ' ברכות ל"א ע"א "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר: אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, אימתי – בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה. אמרו עליו על ריש לקיש, שמימיו לא מלא שחוק פיו בעולם הזה מכי שמעה מרבי יוחנן רביה".
וכתב הטור בסי' תקס "ואסור לאדם שימלא שחוק פיו בזמן הזה שנאמר אז ימלא שחוק פינו".
וכתב הב"י בסי' תק"ס "ואסור לאדם שימלא שחוק פיו בגלות הזה שנאמר (תהלים קכו ב) אז ימלא שחוק פינו וגו'. בריש פרק אין עומדין (ברכות לא.) אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה ומפרש רבינו דבימי הגלות דוקא קאמר וכך פירש הרמב"ן בתורת האדם (מהדו' שעוועל עמ' רסד) אבל רבינו יונה (שם כא: דבור ראשון) פירש דשלא בימי הגלות נמי קאמר שהשמחה יתירה מרגילה את האדם לשכוח המצוות".
ונראה שבשו"ע פסק דברי ר"י שכתב בסעי' ה' "אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה", ולא סייג הדברים על הזמן הזה כלומר דס"ל כר"י, [ומשמע שכל האיסור זה בהרמת קול].
דעת הט"ז
וכן דייק הט"ז בס"ק ז' "שחוק בעה"ז. כ"כ בשם רבינו יונה דמשמע גם שלא בזמן הגלות דלא כנוסח הטור שכתב בגלות הזה", והוסיף "ונלע"ד שיש חילוק בזה דלענין שמחה שאינו של מצוה ודאי אסור אפי' שלא בזמן הגלות למלא פיו שחוק אבל בשמחה של מצוה היה היתר בזמן שב"ה קיים כגון שמחת בית השואב' ושמחת דוד שהיה מכרכר בכל עוז ובזמן הגלות ערב' כל שמחה ואפי' בשמחה של מצוה כגון בחתונה או פורים מ"מ לא ימלא פיו שחוק כנלע"ד נכון".
וכתב הפמ"ג במשב"ז ס"ק ז' "שחוק. עיין ט"ז. המעיין בפרישה יראה שכיוונו לדבר אחד, כי היינו כחולמים אז ימלא שחוק פינו, בזמן בית שני ג"כ היינו שמחה של מצוה שרי לפרסם הנס, וכן בדוד מכרכר בכל עוז שמחת מצוה אבל שאין מצוה אסור, ובגלות אף שמחת מצוה אסור למלא פיו שחוק, ועיין פרישה מה שהקשה על הלבוש בזה".
טעם המג"א
וכן ביאר המג"א ס"ק יב דברי השו"ע רק שכתב טעם אחר לזה וז"ל "אסור לאדם כו'. כי שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה". וביאר הפמ"ג בא"א ס"ק י"ב "זה פירוש רבינו יונה, עיין בית יוסף, שהשמחה יתירה משכחין המצות. והמג"א כתב על דרך פרקי אבות שחוק וקלות ראש כו'".
וביאר המחצ"ש למה האיסור הוא דווקא בעוה"ז "אסור כו'. כי שחוק כו'. ואפי' בזמן שבהמ"ק הי' אסור. עד לע"ל כי יסיר ה' לב האבן ויעבור רוח הטומאה מן הארץ ולא יהי' יצה"ר אז ימלא שחוק פינו ולשונינו רנה בהיותינו יושבים ועטרותינו בראשנו ונהנים מזיו השכינה בבי"א".
וכתב ערוך השולחן בסעי' ח' "ואסור לאדם שימלא פיו שחוק בעוה"ז כי שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה וזהו אפילו בזמן המקדש אסור וזהו כשעוסק בהשחוק זמן מרובה עם אחרים אבל שחוק בעלמא לית לן בה " כלומר שהדבר המרגיל לערווה או לשכחת המצות זה דווקא בקלות ראש ושחוק המתמשך.
וכתב הקיצו"ש בסי' קכ"ו סעי' ד' "וכל מיני שמחה אסור אלא לשמח חתן וכלה מותר בין בשיר בין בפה בין בכלים וגם שם אין לשמוח ביותר ואסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה אפילו בשמחה של מצוה, שנאמר אז ימלא שחוק פינו".
למעשה
ובמשנ"ב ס"ק כ' פסק שני הסברות שכתב וז"ל "אסור למלאות פיו שחוק – שהשמחה יתירה משכח המצות. ועיין בט"ז ופרישה דאפילו בשמחה של מצוה כגון בחתונה ופורים לא ימלא פיו שחוק".
והקשה הכה"ח בס"ק ל"ט "ומה שאמרו במסכת ברכות דף ט' ע"ב זמנא חדא סמך גאולה לתפלה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא, היינו שחוק מעט אבל לא מלא פיו. וכן מה שאמרו שם בגמרא דף ל' ע"ב חזייה דהוה קא בדח טובא אמר ליה אנא תפילין קמנחנא, דמשמע דהיה שמח הרבה בעשיית המצוה, וכן איתא בזוהר פרשת אחרי דף נ"ו ע"א דבמילי דאורייתא ובפקודי דאורייתא בעי למחדי יעו"ש, היינו שמחה בלב כדכתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב", כלומר בעצם עשיית המצווה מותר לשמוח בלבו, ואם עשה ושמח בעצם קיומה במהלך היום לא ימלא פיו, וה"ה בחתונה וכדו' שהשמחה היא לא בקיום המצווה אלא בלשמח החתן אף שמצווה לשמחו מ"מ לא ירבה בזה.
וראה במאמר מרדכי למועדים וימים פ"ל סעי' כ"א שציין לדברי הכה"ח הנ"ל וכתב שלא ירבה בשחוק בחתונה.
וכתב עוד הכה"ח בס"ק מ' "ואיתא בתנא דבי אליהו סדר אליהו רבה פרק י"ג כל המרבה בשחוק וכו' מביא חרון אף לעולם והפירות מתמעטים וכו' יעו"ש. ועיין בשבט מוסר פרק ך' דף נ"א ע"א שכתב בשם בעל ספר אזהרת הקודש יהא אדם זהיר שלא לשמוח עצמו בעולם הזה והעיקר חיבוט הקבר בא על זה יעוש"ב. והיינו אם אינו לדבר מצוה כמו שכתבנו באות הקודם".
העולה
אסור לאדם לשמוח ביותר ולשחוק בפיו משלושה טעמים: א. משום החורבן, ב. מביא הדבר לשכחת המצות, ג. מרגילו לעבירה.
וכן אסור לשמוח ביותר ולשחוק בפיו בחתונה או ממצוה שעשה בגלל חורבן הבית.
אמנם הצוחק מהבדיחה וכדו' מותר שאין בה משום השמחה שמביאה לידי שכחה הנ"ל שאין היא שמחה שנובעת מהלב וממילא אינו שוכח מחמתה שום דבר שרגע אחרי זה עובר לו.
וכן שמחה בלב מקיום מצוה, או מלימוד תורה שריא.