שאלה
אני גר באנגליה בבנין שלנו כמובן שרוב גויים ויש להם בבניין כל פעם שיוצרים ונכנסים לבניין נדלקת נורה אחרי כמה שניות שעוברים שם
וזה לא מנורת לד
מה העצה הטובה שתאפשר לנו לצאת לבית כנסת?
תשובה
יש ליהודי לעשות ככל שביכולתו על מנת שיתגורר בין אחיו היהודים השומרים תורה ומצוות, אמנם יהודי שכבר מתגורר בין הגויים ובבניין מגוריו מותקנת נורה (שאינה לד), שנדלקת בזמן שאדם נכנס או יוצא, כיוון שגר שם בקביעות אין לזה היתר, וצריך לעבור משם בהקדם האפשרי, אך עד שיעבור משם, או יהודי שנקלע לשם, כיוון שהוי שעת הדחק גדול, יחכה שיכנס, או יצא גוי, והנורה תדלק מחמתו, ויכנס או יצא מייד אחריו, ובמקום שאין גוי יוכל לסמוך באופן חד פעמי על הצירופים להקל, ויכנס או יצא אפילו בעצמו, אע"פ שהנורה נדלקת מחמתו.
כמו כן ע"פ הוראת מורינו הרה"ג יוסף אליהו שליט"א ניתן להתקין עוד תאורה כך שלא יהנה מתאורה זו
מקורות
ראשית זה ברור שהעצה הנכונה ביותר ליהודי המתגורר בתפוצות בין הגויים, או בארץ ישראל במקום שהדיירים אינם שומרים תו"מ, שישתדל ביתר שאת להעביר את משכנו ולקבעו בין אחיו היהודים השומרים תורה ומצוות, ומקפידים על קלה כבחמורה, שבכך גורם טובה לשמירת נפשו שלו, ושל משפחתו, בנוסף למעלות הרבות שיש בזה.
צא ולמד ממה שקבעו חז"ל שהדר בחצר שיש בה גויים, צריך ליקח חלק בבית הגוי בכדי לעשות עירובי חצרות (ראה בש"ע או"ח סי' שפ"ב באריכות), והטעם מפני שסביר להניח שהגוי יסרב, ויהא בכך טרחא מרובה ליהודי שיצטרך לשכנעו וכו', ועי"ז יעדיף להתגורר בין אחיו היהודים, ויתרחק משכניו הגויים, ולא ילמד ממעשיהם הרעים.
ב
כעת נבוא לבאר הדין בענין התאורה הנדלקת היאך יעשה:
הנה בשנים האחרונות, הולכת ומתרבה המציאות בכל המקומות בעולם, שמשתמשים בבתי מלון, וכן בבתים פרטיים בתאורה אוטומטית (המכונה: "פוטוצל"), דהיינו תאורה שמתקינים בה חיישינים כאלו שבאופן שמתגלים תזוזות בשטחם מפעילים באופן אוטומטי את מנגנון התאורה, ובאותו הרגע נדלק האור, וזאת במטרה של חסכון בחשמל, וכדו'.
הגמ' בשבת (דף כ"ט: מא:), הביאה מח' רבי יהודה ורבי שמעון, האם דבר שאינו מתכוון מותר, דעת ר"י שאסור, ודעת ר"ש מותר, ונפסקה הלכה בזה כדעת ר"ש שמותר.
וכך פסק הרמב"ם (פ"א מהל' שבת ה"ה), ז"ל: "דברים המותרים לעשותן בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה, ואפשר שלא תעשה – אם לא נתכוין לאותה מלאכה – הרי זה מותר, כיצד, גורר אדם מטה וכסא ומגדל וכיוצא בהן בשבת, ובלבד שלא יתכוין לחפור חריץ בקרקע בשעת גרירתן, ולפיכך אם חפרו הקרקע – אינו חושש בכך, לפי שלא נתכוון", עכ"ל.
כלומר, ההגדרה של דבר שאינו מתכוון, היא עשיית פעולה המותרת, ובאותה הפעולה נעשית גם פעולה אחרת שיש בה מלאכה האסורה, והוא לא התכוון לה, ובמקום שאינו ודאי שתעשה – מותר. וכלשון הרמב"ם: "אפשר שתעשה ואפשר שלא תעשה", אמנם במקום שבוודאי תעשה המלאכה האסורה, כמו "מושך את הספסל", והספסל הוא כבד, בהכרח שהקרקע תחפר, ואז גם הרמב"ם מודה שאליבא דרבי שמעון – אסור (דהוי פסיק רישא – ראה שו"ע סי' של"ז סעי' א').
ומבואר איפה מדברי הרמב"ם, שהעושה פעולה שכתוצאה מכך תיעשה מלאכה האסורה באופן ודאי, גם אליבא דרבי שמעון אסור, אפילו שאינו מתכוין לעשותה. דקרי ליה "פסיק רישא ולא ימות"
וכן מבואר בירושלמי (שבת פ"ז ה"ב), : "כל דבר שהיה מבחיל את הפירי – חייב משום זורע. הנוטע, המבריך, וכו', והעושה בתים, וכל דבר שהוא להבחיל את הפירי – חייב משום זורע". ומפרש שם הקרבן עדה: " והעושה בתים – וכו', וי"מ שעושין לו סוכה מלמעלה להגן עליו מן החמה או הצנה. כל דבר שהוא מבחיל את הפרי- שמסייע לבשל ולגמור הפירי", עכ"ל. (וכן הוא בפירוש משניות לרמב"ם שביעית פ"ב מ"ד, בד"ה ועושין להם בתים).
מוכח שגם אם עושה דבר שאינו בגוף האילן, דהיינו שבונה סוכה להצל על האילן – חייב משום זורע וראה באחרונים שנחלקו האם האיסור מהתורה או מדרבנן (הובאו בפרק קי"א זורע בהערה מ"א).
עפ"ז בדידן שהנורה נדלקת מייד בזמן שהחיישן מזהה את האדם העובר שם א"כ הוי פסיק רישא בדאורייתא ממש שהרי המנורה אינה נורת לד (ובזה מוסכם שהוי מלאכה דאורייתא, דבנורת לד באנו למחלוקת המפורסמת בין החזון איש (סי' נ' אות ט'), להרה"ג שלמה זלמן אוירבעך זצ"ל (מנחת שלמה ח"א סי' י"א), אי בסגירת מעגל החשמלי שבו מתחייב גם משום מלאכת בונה וסותר, מלבד ההבערה שיש בזה, או לא, א"כ בנורת לד לדעת החזון איש אף שהדלקתו מדרבנן, מ"מ יש בו איסור דאורייתא מצד סגירת המעגל שבו, וכן פסק מרן הרב זצ"ל בשו"ת מאמ"ר (ח"ד סי' עב', ומאמ"ר הל' שבת ח"ה פר' קי"ח הל' א', ובעוד מקומות, אמנם דעת הרב דבמקום שיש עוד צירופים ניתן להקל כדעה הסוברת שאין בהדלקת נורה איסור של בנין וסתירה, א"כ יש בכך עצה נוספת שלזמן חד פעמי עד שיתארגן לעבור למקום שאין בעיות כאלו, יבקש מוועד הבית להחליף את הנורות בנורות לד, שע"י זה הוי דינו כפסיק רישא בדרבנן דלא ניחא ליה, ובמקום שאי אפשר ליזהר שרי, כדאיתא בשו"ע (סי' ש"כ סעי' י"ג): "דורס שלג ברגליו ואינו חושש". וכתב הט"ז (ס"ק י'): "נראה דאע"ג דא"א שלא יהיה נימוח והוי פסיק רישיה, מ"מ לא גזרו בזה, כיון דאי אפשר להזהר מזה בימות החורף, דכל הארץ היא כך מלאה כפור וגליד והמנעלים הם לחים ונימס השלג שם".
וכן כתב השו"ע (סי' ש"כ סעי' י"ד): "הר"מ מרוטנבורג מתיר להטיל מי רגלים בשלג, והרא"ש היה נזהר". וביאר הט"ז (ס"ק י"א): "ולפמ"ש בסמוך ודאי הוה הדריסה פסיק רישיה ואפי' הכי לא גזרו, הכי נמי בזה שא"א ליזהר כי כל הארץ מלאה שלג". וכתב המשנ"ב (ס"ק מ"א): "שע"י השתן ודאי נימוח, ולא דמי לסעיף ט' דשרי ליתן שלג לתוך הכוס אף על פי שנימוח, דהכא כיון דעביד מעשה גרע טפי, ועיין בט"ז שפסק להקל, וכן הא"ר כתב להקל, אם לא שאפשר בלא טורח טוב ליזהר".
ועוד כתב השו"ע (סי' שכ"ו סעי' ז'): "הרוחץ בנהר, צריך שינגב גופו יפה כשעולה מהנהר, מפני שלא ישארו המים עליו ויטלטלם ד' אמות בכרמלית, לפי שהעולה מן הרחיצה יש רבוי מים על גופו; אבל ההולך ברשות הרבים ומטר סוחף על ראשו ועל לבושו – לא הקפידו בו". וכתב הט"ז (ס"ק ב'): "בית יוסף נתן טעם, לפי שהם מועטים לא גזרו עליהם, ואין מספיק דעינינו רואות שיש יותר ריבוי מים מן המטר על לבושי אדם ממה שיש על גופו כשעולה מן הרחצה, אלא נראה הטעם דבזה א"א להמנע ממנו, שהאדם הולך ברשות הרבים ופתאום בא מטר עליו, לא גזרו ביה רבנן, ודומה לזה כתבתי בסי' ש"כ סי"ד בענין להשתין בשלג, ואפי' הרא"ש דכתב שם להיות נזהר, היינו שאפשר קצת להזהר, אבל כאן א"א כלל להזהר". וראה במשנ"ב ס"ק כ"ג. וכן ה"ה כאן שאין לו דרך אחרת, והוי מילתא דרבנן, יש לומר דמקום שאי אפשר להיזהר, לא העמידו חכמים גזירתם, אמנם כ"ז באופן חד פעמי).
ג
עצה נוספת לזה הוא שאם יחכה לגוי שיעבור שם, והנורה תידלק מחמת הגוי, והוא עובר מייד אחריו, נראה דשפיר דמי לעשות כן, כל שאין הגוי מכוון לצורך הישראל אלא לצורך עצמו, כמבואר במשנה (שבת דף קכב.) "נכרי שהדליק את הנר – משתמש לאורו ישראל, ואם בשביל ישראל אסור". וכן פסק הרמב"ם הלכות שבת (פרק ו' הל' ב'), "גוי שעשה מלאכה מעצמו בשבת אם בשביל ישראל עשה אותה אסור ליהנות באותה מלאכה עד מוצאי שבת וימתין בכדי שתעשה, והוא שלא יהא הדבר בפרהסיא עד שידעו בו רבים שדבר זה בשביל פלוני הוא נעשה בשבת, ואם בשביל עצמו בלבד עשה מותר ליהנות בה בשבת".
גם בש"ע (או"ח סי' רע"ו סעי' א'), פסק כך "אינו יהודי שהדליק את הנר בשביל ישראל, אסור לכל, אפי' למי שלא הודלק בשבילו. הגה: ואין חילוק בזה בין קצב לו שכר או לא קצב, או שעשאו בקבלנות או בשכירות, דהואיל והישראל נהנה ממלאכה עצמה בשבת, אסור בכל ענין (הג"א פ"ק דשבת וב"י בשם סמ"ג וסה"ת) אבל אם הדליקו לצרכו או לצורך חולה ישראל, אפי' אין בו סכנה מותר לכח ישראל להשתמש לאורו".
אמנם עצה זו היא רק באופן חד פעמי ובשעת הדחק גדול, אך בוודאי שאין לסמוך על כך באופן קבוע, שעלול ע"י זה לעשות מלאכות ואיסורים בעצמו ח"ו.
ד
כמו כן נראה, דבמקום שאין גוי כלל שעובר שם, והוא ממהר לתפילתו וכדו', והוא שעת הדחק וצורך גדול, ובאופן חד פעמי כמבואר לעיל, נראה דשרי ליה לעבור בעצמו במקום בו נדלקת הנורה, אע"פ שנדלקת הנורה מחמתו, מחמת הטעמים שיבוארו לקמן:
דהנה אע"פ שבנדון דידן הוי פסיק רישא בדאורייתא, מ"מ הוי פסיק רישא דלא ניחא ליה, שהרי אינו חפץ בהדלקת הנורה כלל, ובדין זה באנו למחלוקת הראשונים בפסיק רישיה דלא ניחא ליה, שכתבו התוס' (שבת דף ק"ג.) ד"ה "לא צריכא – פי' בערוך (ערך סבר) דבפסיק רישיה דלא ניחא ליה, כגון דקעביד בארעא דחבריה וכגון באחר שאינו אוהבו והקוצץ בהרת בשעת מילה שאין לו הנאה – מותר לכתחילה, ואפילו איסור דרבנן ליכא וכו' ואינו נראה וכו' והא דקאמר לא צריכא דעביד בארעא דחבריה, היינו דלא מיחייב חטאת אבל איסורא – איכא". וכתב הש"ע (סי' ש"כ סעי' י"ח): "חבית שפקקו בפקק של פשתן לסתום נקב שבדפנה שמוציאין בו היין, יש מי שמתיר אף על פי שאי אפשר שלא יסחוט, והוא שלא יהא תחתיו כלי; דכיון שאינו נהנה בסחיטה זו, הוי פסיק רישא דלא ניחא ליה, ומותר. וחלקו עליו, ואמרו דאע"ג דלא ניחא ליה, כיון דפסיק רישא הוא – אסור. והעולם נוהגים היתר בדבר, ויש ללמד עליהם זכות, דכיון שהברזא ארוכה חוץ לנעורת ואין יד מגעת לנעורת – מותר, מידי דהוי אספוג שיש לו בית אחיזה; ולפי שאין טענה זו חזקה, ויש לגמגם בה, טוב להנהיגם שלא יהא כלי תחת החבית בשעה שפוקקים הנקב".
דהיינו אף שלדינא לא ס"ל כשיטת הערוך, מכל מקום יש לצרף את שיטת הערוך, אמנם בשאלה דידן לא בריר לן כדי הצורך אי ניחא ליה בהדלקת הנורה, וזה תלוי במציאות, דאם המנורה ממוקמת במקום שישנה אפשרות לראות את המסדרון שמהלך שם בלעדיה, א"כ הדלקתה הוי בכלל "אינה ניחא ליה", אך אם המקום חשוך לגמרי, ואין לו שום אפשרות להלך שם בלעדי אורה, א"כ הוי בכלל גדר "ניחא ליה" בהדלקתה, ובזה יש להחמיר מדינא ממש, ולהימנע שלא להלך במקום כזה כלל, שמנורה נדלקת מחמתו.
ה
ועוד יש לצדד בזה שאדם הפותח את דלת ביתו אינו בכלל עושה מלאכה, כיון שאינו מתכוון לכך כלל, שהנה כתב הרמב"ם (שבת פ"י הל' י"ז): "המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאין עושין שהן מתכוונין ברפואה להרחיב פי המכה – הרי זה חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא, ואם הפיסה להוציא ממנה הליחה שבה – הרי זה מותר", וביאר המגיד משנה בשם ספר הבתים: "יראה לי שאין זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, כי מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא עושה המלאכה בעצמה ובכונה, אבל דברים אלו אין כונתו למלאכה שכל כונתו הוא להוציא לחה ולהנצל כו' וכן נראה דעת הרמב"ם [לגבי רמשים המזיקים], עכ"ל". וכן כתב בפרק י"ב (ה"ב): "ומדברי רבינו שכתב שהכל תלוי בכונתו, נראה שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר בו פסיק רישיה ולא ימות הוא וליחייב, מפני שכשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל, שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי".
ומבואר מדבריו, שעצם המעשה של פתיחת הדלת, אינה נחשבת למלאכה כלל, אלא כדרך מתעסק בעלמא, שאין כל משמעות למעשהו.
ו
עוד יש להסתמך על דברי הרשב"א, הביאו הבית יוסף (סימן שט"ז), וז"ל: "תנן בסוף פרק האורג (ק"ו ע"ב) ישב לו על הפתח ומילאהו ובא השני וישב לו בצדו, אף על פי שעמד הראשון והלך לו – הראשון חייב והשני פטור. הא למה זה דומה? לנועל ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור בתוכו. וכתב הר"ן (ל"ח ע"א ד"ה "מתני' השני") בשם הרשב"א (ק"ז ע"א סוד"ה "אף") דבירושלמי (שם ה"ו) נראה שהתירו לנעול בתחלה [ביתו] לשמור ביתו וצבי שבתוכו דכיון שהוא צריך לשמור ביתו, אף על פי שעל ידי כך ניצוד הצבי ממילא – מותר, ובלבד שלא יתכוין לשמור הצבי בלבד. ותמה עליו הר"ן, דאטו מפני שהוא צריך לנעול את ביתו נתיר לו לעשות מלאכה בשבת?! ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו אינו מתכוין לנעול בעד הצבי, כל שהוא ידוע שהצבי בתוכו ושאי אפשר לו שלא יהא הצבי בתוכו ניצוד – אסור, דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. וזו שאמרו בירושלמי, ענין אחר הוא, לומר שאם נתכוין לנעול את ביתו ולא נתכוין לצבי כלל, אף על פי שאחר כך מצא הצבי שמור בתוכו – מותר, כלומר שאינו מחוייב שיפתח את ביתו".
וראה בשו"ת רב פעלים (ח"א או"ח סימן כ"ג), שכתב לבאר דברי הרשב"א, וז"ל: "ועוד נ"ל בס"ד לתרץ קושיא הנז' שהקשה משבת דף קל"ג תירוץ נכון, דהרשב"א לא קאמר דין זה אלא בנועל ביתו לשומרו והצבי בתוכו, דלא מנכרה מילתא דנועל בשביל הצבי, אלא אדרבא מנכרה מילתא שנועל לשמרו, דכל אדם שרואהו נועל אינו רואה הצבי שעומד שם, ואף על פי שהוא מתכוין לצוד הצבי וניצוד בנעילה זו, אין צידת הצבי ניכרת ונבררת מגוף המעשה של הנעילה, ורק נברר ונרגש מגוף הנעילה שמירת הבית דוקא, כי הפתח מתוקן לכך בשביל לנעול לשמור הבית, ואינו מתוקן בשביל לצוד על ידו צבאים או עופות, ולכן ס"ל אף על פי שהוא מתכוין לצוד, כיון שמתכוין לנעול בשביל שמירה אשר עקרו של הפתח עשוי בעבור זה מותר", עכ"ל.
וכן כתב בשו"ת "חשב האפוד" (ח"ג סימן פ"ג), ובשו"ת "שבט הלוי" (ח"ט סימן ס"ט), הוסיף דבמלאכות שבת בעינן מלאכת מחשבת, אבל כשאדם אינו עושה כלום אלא הולך לדרכו לפי תומו, אע"פ שבגרימתו נדלק אור, פשיטא שכל זמן שאינו חושב בכוונה ללכת כדי שידליק, אין אנו מצרפים הליכתו כדרכו לתוצאה הנ"ל, ואין כאן שום פעולה של מלאכה, וכעין מ"ש הרב המגיד במלאכת מכה בפטיש (פרק י"ב ה"ב), שכל שאינו מתכוון למלאכה, אין ראוי לומר בו דין פסיק רישיה ולא ימות, מפני שכל שאינו מתכוין למלאכה, אין בו איסור מלאכה כלל, עיי"ש. וכן פסק הגרי"ש אלישיב זצ"ל להתיר בזה.
ואע"פ שלא נפסק כדברי הרשב"א למעשה, מ"מ חזי לאיצטרופי במקום הדחק גדול, באופן שלא ניחא ליה באור שנדלק, כמבואר.
ז
למעשה ראה במאמר מרדכי (ח"ה פרק קי"ח הל' נ"א), דפסק מרן הרב זצ"ל ז"ל: "פנסי תאורה שמותקנים בכניסה לבתים, ונדלקים על ידי חיישן אלקטרוני [שמזהה אדם שעובר תחתיו ומיד נדלקת התאורה וכשהוא מתרחק האור כבה] והעובר ברחוב גורם להדלקתם – יש להיזהר שלא לעבור שם, אע"פ שיש תאורה אחרת ברחוב ואינו נהנה מהדלקתם. אמנם במקום שאי אפשר – מותר לעבור שם בשבת.
אמנם דברי הרב זצ"ל הם ברחוב שאין לאדם שום אפשרות לשנות את המציאות, אך אדם שגר בשכנות גויים, ובכל פעם שעובר בבניין מגוריו נדלקת נורה, בוודאי שיש לו לעשות כל דבר על מנת לשנות את המציאות הזאת, או שיחליף את המנורה כך שתדלק כל השבת, או שיעבור משם, כמבואר לעיל.
העולה מן האמור
יש ליהודי לעשות ככל שביכולתו על מנת שיתגורר בין אחיו היהודים השומרים תורה ומצוות, אמנם יהודי שכבר מתגורר בין הגויים ובבניין מגוריו מותקנת נורה (שאינה לד), שנדלקת בזמן שאדם נכנס או יוצא, כיוון שגר שם בקביעות אין לזה היתר, וצריך לעבור משם בהקדם האפשרי, אך עד שיעבור משם, או יהודי שנקלע לשם, כיוון שהוי שעת הדחק גדול, יחכה שיכנס, או יצא גוי, והנורה תדלק מחמתו, ויכנס או יצא מייד אחריו, ובמקום שאין גוי יוכל לסמוך באופן חד פעמי על הצירופים להקל, ויכנס או יצא אפילו בעצמו, אע"פ שהנורה נדלקת מחמתו.
כמו כן ע"פ הוראת מורינו הרה"ג יוסף אליהו שליט"א ניתן להתקין עוד תאורה כך שלא יהנה מתאורה זו