שאלה
מה הדין לקחת המפתח של בית הכנסת בקופסא שעל החלון, ונמצא הבן אדם ברשות הרבים, ושם המפתח בחגורה בדרך המותרת, והולך ופותח בית הכנסת?
תשובה
מפתח המונח על אדן החלון בשבת, בקופסא שאינה כנגד הפתח לרשות היחיד אלא כולה מופנית כנגד רשות הרבים מותר לקחת המפתח משם, אף לאדם שעומד ברשות הרבים גמורה, ובלבד שלא יטלטלה שם,
אמנם אם רוצה לילך ברשות הרבים עם המפתח, צריך לשים את המפתח בחגורתו ע"מ להלך עימו ברשות הרבים, ובזה תלוי אם בשבת לוקח את המפתח יקשור לחגורתו ע"י קשר עניבה באופן שהמפתח יהא חלק מהחגורה, וכך יוכל להלך עם המפתח ברשות הרבים, או שמערב שבת יתקנו את המפתח שיהא כחלק מחוליות החגורה ממש, ובשבת ילבש את החגורה עם המפתח הקבוע בו,.
וכל זה כשלוקח את המפתח ממקום פטור אך אם לוקחו מרשות היחיד יהא מותר בשבת בתנאי שעושה כן אע"פ כשעומד ברשות הרבים, כשידיו אוחזות במפתח בגובה עשרה טפחים, אך בפחות מכן הוי כמניח ברשות הרבים ואסור.
מקורות
מלשון השאלה מובן שמיירי ברשות הרבים גמורה מדאורייתא, ותשובתינו מתייחסת לכך.
א.
הנה מרן בש"ע (או"ח סי' שמ"ז), פסק את המשנה הראשונה במס' שבת, ז"ל: "מן התורה אינו חייב אלא כשעוקר חפץ מרשות היחיד והניחו ברשות הרבים, או איפכא, אבל פשט ידו לפנים, וחפץ בידו, ונטלו חבירו העומד בפנים, או שפשט ידו לחוץ וחפץ בידו ונטלו חבירו העומד בחוץ, שזה עקר וזה הניח, שניהם פטורים אבל אסור לעשות כן מדרבנן. ואם פשט ידו לפנים וחפץ בידו והניחו לתוך יד חבירו העומד בפנים, או שפשט ידו לפנים ונטל חפץ מתוך יד חבירו העומד בפנים והוציאו לחוץ, שנמצא שהעומד בחוץ לבדו עקר והניח, הוא חייב וחבירו פטור אבל אסור, ואפי' אם העומד בחוץ הוא א"י, אסור מפני שהוא כנותנו על מנת להוציא. והוא הדין להוציא ידו לחוץ והניחו ביד חבירו העומד בחוץ, או שנטל מיד חבירו העומד בחוץ, והכניס בפנים, שהעומד בפנים חייב שהוא עקר והניח, והעומד בחוץ פטור אבל אסור".
וביאר המשנה ברורה (שם ס"ק א'), "שזה נקרא מלאכה שלמה שעקר החפץ מרשות זה והניח ברשות אחר, אבל אם אינו עושה אלא חצי מלאכה, או שנעשית המלאכה שלמה ע"י שנים, שזה עוקר וזה מניח פטורים, שכן דרשו רז"ל מקראי בפ"ק דשבת, מדכתיב גבי חיוב חטאת מעם הארץ בעשותה, העושה את כולה חייב חטאת ולא העושה את מקצתה, יחיד ועשה אותה חייב, שנים ועשו אותה פטורים, ומ"מ מדרבנן אסור, שמא יבוא כל אחד ואחד לעשות מלאכה שלמה:".
מבואר וזה פשוט דלקחת ולעקור מפתח או כל חפץ אחר המונח ברשות היחיד, ולהניחו ברשות הרבים, הוי איסור תורה ממש.
ב.
הגדרת אדן החלון בו מונח המפתח:
בש"ע (שם, סי' שמ"ה סעי' ד'), פסק: "חורים שבכתלי רשות היחיד שכלפי רשות היחיד, הם רשות היחיד". הגה: ואם הם כלפי חוץ ואינם עוברים כלפי פנים, נדונים לפי גבהן ורחבן, כמו שיתבאר סי' זה סעיף י"ג (ב"י בשם הרשב"א והמגיד).
וביאר המשנ"ב (שם ס"ק ט'), ז"ל:
"רצונו לומר, אפילו אם פונים גם לר"ה, כיון שהחור הוא מעבר לעבר ונכנס גם כלפי רה"י דינם כרה"י, וע"כ אסור להוציא איזה דבר שמונח על החור לר"ה, או לכרמלית הסמוך לו, ואם מכניס מר"ה לתוכו חייב. והנה דעת התוספות דלית חיובא, אא"כ היה החור ד' על ד' טפחים, אבל דעת הרשב"א והמאירי דבחורי רה"י א"צ שיהי' רחב ד', דיש להם דין רה"י עצמה בכל גוונא":
עפ"ז משמע, שאדן החלון שהוא פונה לרשות הרבים הוא מפולש כלפי רשות היחיד, נידון כוותיה, וחשיבא כרשות היחיד, (בתנאי שהחלון בגובה עשרה טפחים, אך בפחות מכן, באנו למחלוקת האחרונים בדין זה, אי חשיב כרשות היחיד או כרשות הרבים, ראה במשנ"ב ס"ק י' ובכף החיים אות ט"ז).
אמנם בנידון דילן, נראה שהמפתח מונח בקופסא שנמצאת באדן החלון, אך לא קבועה בחלק של החלון הנפתח מרשות היחיד לרשות הרבים, אלא כולו פונה רק לרשות הרבים, ובכך לא הוי דינו כרשות היחיד, אלא כמקום פטור (כיון שגבוה מן הקרקע עשרה טפחים), ובזה שרי ליקח המפתח מקופסא זו אע"פ שמוציאה לרשות הרבים אפי' לכתחילה, כמו שכתב השו"ע סי' שמ"ו "אבל מקום פטור, מותר להוציא ולהכניס ממנו לרשות היחיד ולרשות הרבים, ומהם לתוכו". וראה לקמן.
ג.
גדר גופו של האדם:
עתה נבאר החלק בשאלה מה גדרו של האדם שעומד ברשות הרבים, ולוקח את המפתח שמונח ברשות היחיד ומניחו בחגורתו, (אמנם בדידן מיירי שלוקח את המפתח ממקום פטור כמבואר לעיל, אך הוספנו לדון גם במקום שהמפתח היה מונח ברשות היחיד ממש ומוציאו לרה"ר).
במשנה ברורה (סי' שמ"ז ס"ק ב'), ביאר ז"ל:
"דע דשם עקירה, לאו דוקא כשעוקר החפץ מע"ג קרקע ממש, אלא אפילו אם היה החפץ מונח בבגדיו שלבוש בהן מע"ש, ונטלו משם ופשט ידו לחוץ והניחו בר"ה ג"כ חייב, דמה שהיה מונח מתחלה בכיסו חשוב כמונח ע"ג קרקע, דבגדים שהוא לבוש בהן בטלין לגבי גופו, והנחת הגוף כהנחת חפץ דמיא, וממילא כשנטלו משם חשוב עקירה. וכן כשהיה החפץ מונח בידו ברה"י מע"ש, ופשט ידו לחוץ והניחו שם, ג"כ חייב, דמה שהיה מונח מתחלה בידו חשיב כמונח ע"ג קרקע, דידו וגופו דבר אחד הוא, וכן בכל זה לענין הנחה, וכמו שיבואר לקמיה":
ובזה דמי למקרה שפסק הש"ע (שם), לפשט ידו לפנים ונטל חפץ מתוך יד חבירו העומד בפנים, והוציאו לחוץ, שנמצא שהעומד בחוץ לבדו עקר והניח, הוא חייב, וחבירו פטור אבל אסור. וראה בפוסקים שם דהא דחייב, הוא אע"פ שלא הניח את החפץ ע"ג הקרקע ממש, משום דידו וגופו שנמצא שם חשיבא כהקרקע שעומד עליה, א"כ לפי"ז נמצא שעקר את המפתח מרשות היחיד והניחה ברשות הרבים, דהוא חיוב דאורייתא ממש.
אך בזה לכאורה יש לחלק בגובה החזקת המפתח בידיו, דאם מגביה ידו למעלה מעשרה טפחים, ומחבר את המפתח לחגורה שבמותניו באופן שהוא למעלה מעשרה טפחים, א"כ בזה חשיב כמוציא מרשות היחיד למקום פטור, דכל למעלה מעשרה טפחים ברשות הרבים הוא מקום פטור שמותר להוציא ולהכניס אליו כמבואר בש"ע (שם סי' שמ"ו), ז"ל:
"מן התורה אין חייב אלא במוציא, ומכניס, וזורק, ומושיט מרשות היחיד לרשות הרבים, או מרשות הרבים לרשות היחיד, וחכמים אסרו מכרמלית לרשות היחיד או לרשות הרבים, או מהם לכרמלית אבל מקום פטור, מותר להוציא ולהכניס ממנו לרשות היחיד ולרשות הרבים, ומהם לתוכו. אבל העומד ברשות היחיד ומוציא, או מכניס או מושיט וזורק, לרשות הרבים דרך מקום פטור או איפכא, חייב. וכן לא יעמוד אדם על מקום פטור ויקח חפץ מיד מי שעומד ברשות הרבים ויתננו למי שעומד ברשות היחיד, או איפכא. ולהחליף דרך מקום פטור ברשויות דרבנן, יש אוסרים ויש מתירים, (ע"ל סימן שע"ב סעיף ו')".
ובדין זה יש להוסיף, דההיתר להוציא למקום הפטור הוא בתנאי שמיד מחבר את המפתח לחגורתו (באופן המותר כמו שיתבאר להלן אות ד'), והולך כך ברשות הרבים שהמפתח בטל אגב חגורתו לגופו, אך אם מחזיק המפתח בידיו, אע"פ שמחזיקו בגובה שלמעלה מעשרה טפחים, ומהלך כך ברשות הרבים, חשיב כמטלטל להדיא את המפתח ברשות הרבים, משום דכל שבידו חשיבא כמונח ע"ג הקרקע, ונמצא מניחו ברשות הרבים, ראה בערוך השולחן (שם סימן שמ"ו ס"ק ו'), ז"ל:
"אמרינן בגמ' [ח':] אמר רבא המעביר חפץ מתחלת ד' לסוף ד' ברשות הרבים, אף על פי שהעבירו דרך עליו חייב, ופירש"י דרך עליו שהגביהו למעלה מי', ומ"מ חייב כי אנחיה ע"ש, דמהלך לאו כעומד דמי, ודין זה כבר נתבאר ואין בו רבותא כלל, וכן מבואר מדברי הרמב"ם בפי"ב סוף דין י"ד, וז"ל המעביר חפץ מתחלת ד' לסוף ד' ברשות הרבים אף על פי שהעבירו למעלה מראשו חייב עכ"ל, וזהו כפירש"י, אבל התוס' [ד"ה לימא], מפרשים שם בשם ר"ח, שהעבירו דרך עליו, היינו שהעבירו לפניו מימינו לשמאלו נגד גופו, דהייתי אומר כיון שהגיע נגד גופו הוה כמונח ונמצא שלא העביר ד' אמות יחד קמ"ל דאינו כן וחייב, וכ"כ הראב"ד והרשב"א, ואם עיכבו כרגע נגד גופו פשיטא דפטור, [שם] ודע דכל זה שנתבאר דמהלך לאו כעומד דמי זהו במהלך בלא עיכוב, אבל כשעמד מעט הוי כהנחה שם, דקיי"ל עקירת גופו כעקירת חפץ, והנחת גופו כהנחת חפץ, ויתבאר בסי' שמ"ז בס"ד":
וראה עוד בדבריו (בס"ק ז'), שהוסיף: "ומ"מ אסור לכתחלה לישא חפץ מרה"י למקום פטור ולעבור בו דרך רשות הרבים דשמא יניחנו ברשות הרבים [ב"ח וט"ז סק"ב] וכן אסור לכתחלה לזרוק מרה"י למקום פטור דרך רשות הרבים דשמא יפול ברשות הרבים או יתעכב שם מעט וכן אסור לכתחלה לישא חפץ מרה"י לרה"י דרך רשות הרבים דשמא יעמוד קצת ברשות הרבים וכן לזרוק אסור":
ד.
דין מפתח בחגורה:
כעת נבאר הדין של מפתח שרוצה לחברו בחגורתו היאך יעשה בשביל שיוכל לטלטלו ברשות הרבים, הנה הטור (סי' ש"א), כתב: "וכן דבר העשוי לתכשיט ולהשתמש בו, כגון אותן מפתחות נאות של כסף כמין תכשיט – אסור, שהרואה אומר: לצורך תשמיש הוא מוציאו. וה"ר מאיר התירו אם הוא עשוי מכסף, אבל לא בשל ברזל ונחושת אפילו עשוי לנוי. ובספר המצוות כתב: מפתח – אסור אם אינו עשוי ברצועה מובלעת בתוך יד של מפתח, אבל בשלשלת שיש בה קרס, והקרס אחוז במפתח חלוקה – יש אוסרין ויש מתירין, ע"כ. ודעת א"א ז"ל להתיר". וראה בב"י שם דביאר ז"ל: "…ובאשכנז נוהגים שעושים מפתחות ותולות אותן הנשים בצואריהם בשלשלאות או בחוטי צבעונין ויוצאין בהם, עכ"ל. ולפי דברי המפרשים דהעשוי לכך ולכך, היינו שעשוי לתכשיט ולתשמיש, הדבר ברור דהני מפתחות אסירי וכמו שכתב רבינו. אבל הרא"ש משמע דאינו מפרש העשוי לכך ולכך אלא העשוי לאיש ולאשה, אבל העשוי לתכשיט ולתשמיש לא הוזכר לאיסור דמישרא שרי, ולכן כתב שבאשכנז נוהגים היתר ולא נחלק עליהם, אלמא דהכי סבירא ליה. וכן כתוב בסמ"ג (שם) וסמ"ק (סי' רפ"ב עמ' רצ"ט) והתרומה (סי' ר"מ) והגהות פרק י"ט (אות י' קמא) דרגילות נשים עשירות להוציא בשבת מפתח של כסף או של זהב ויש בו מחט וסוגרת בה מפתחי חלוקה שבצוארה. כלומר, שראשה האחד חד כמין מחט וראשה השני עב ועשוי בו מפתח. (אז זה תכשיט וזה לתשמיש). ולפי דבריהם צ"ל דמה שגערו חביריו ברבן גמליאל שיצא במפתח זהב בידו, שאני התם דבידו הואי ואיכא למיחש למשלף ואחויי באשה, וכיון שהוא תכשיט דאיש ואשה אסור אף לאיש, אבל מנהג אשכנז שהמפתח קשור בצואר ליכא למיחש להכי, דהא יכלה לאחויי בעוד המפתח עליה, וגם אינו נקל כל כך למשלפיה, הילכך שרי אף לאשה. ומה שכתב שהר"מ (=רבנו מאיר) אסר בשל ברזל ונחושת אפילו עשאו לנוי. כן כתוב בהגהות פרק י"ט (אות ד' בתרא) ובמרדכי פרק במה אשה (סי' ש"נ), שנשאל הר"ם (שו"ת ד"פ סי' תקל"ב) אם מותר לקבוע ברזל ושאר מיני מתכות בראש חגורתו לנוי כדרך שעושים לחגורים, וכשיקבענו יחוק בו צורת מפתח ולהוליכו בשבת ולפתוח ולנעול בו. והשיב דודאי אסור, והביא ראיות לדבר. ובהגהות (מיימוניות שם) מבואר דלא אסר אלא בשל ברזל ונחושת וכיוצא בו, אבל בשל כסף וזהב – שרי. וגם הרא"ש כתב בתשובה (כלל כ"ב סי' י"א) שראה רבותיו שאסרו בשל נחשת ואפילו עשאו כעין תכשיט. והרשב"א כתב בתשובה (ח"ג סי' רס"ב) מעשים באו לידי בישראלים הדרים בכפרים שהיו עושין מפתח בסוף האזור ומוציאין אותן וחושבין שהוא בטל לגבי האזור, ואני אסרתי להם, דכל דבר שאינו צורך הכלי ואינו תשמיש הכלי אינו בטל לגבי כלי, והרי הוא כאילו מוציאו לבדו בלא הכלי. וראיה מדגרסינן בפרק תולין (קל"ט ע"ב): היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה – חייב חטאת, משום דציציות לגבי טלית חשיבי ולא בטלי, והוא הדין והוא הטעם למפתח זה שבאזור שלא הוקבע שם לתשמיש האזור אלא להשתמש בו בפני עצמו, הוקבע שם ואינו בטל לגבי האזור, ומי שמוציאו כן בשבת – חייב חטאת, עכ"ל. ולפי זה בשל כסף נמי אסור וחייב חטאת מהאי טעמא, ומכל מקום יש למצוא היתר לצאת בשל כסף מפני שהיא עצמה תכשיט. ובתשובה אשכנזית (שו"ת מהרי"ל סי' פ"ד וסי' קנ"ז סעי' י"ג) מצאתי כתוב: מפתח כסף המתוקן בחגור אי הוי תכשיט לאשה, אפילו של ברזל, נהוג עלמא להתיר כדברי רבינו פרץ (הגהות תשב"ץ סי' מ"ט) ואגודה (שבת סי' פ"ה), אף כי מהר"ם קורא תגר והמהדרים מחברים אותו על ידי יתד כסף, וטעם המתירים דחשיב כמו תכשיט דחגור שקורין זינקי"ל, וכדאמרינן (שבת נ"ח ע"א) בארוג בכסותו דממחה מימחא וכל שהוא ארוג לא גזרו, אלא שמהר"ם חילק, וכבר פשט המנהג להיתר, דאי אפשר לכל אדם לעשות של כסף. אבל בשל כסף נראה דמהר"ם מודה דתכשיט גמור הוא, אף על גב דלמקצת פי' הרא"ש ההוא דרבן גמליאל במפתח של זהב בירושלמי מחלק בין איש לאשה לא היה מחובר בחגורה כעין זינקי"ל, עכ"ל. ואנו לא ראינו מי שנהג היתר בדבר זה, והכי נקיטינן…", עכ"ל הב"י.
וא"כ נמצינו למדים בדעת הטור שאם היה המפתח תכשיט בלבד – אז היה מותר, אבל אם גם משתמשים בו– אז אסור, וכל זה לשיטת הרמב"ם ודעימיה, שלא גזרו באיש איסור תכשיט, שמא יראה לחבריו, אך לדעת רש"י שגזרו באיש שמא יראה גם בדבר העומד רק לתכשיט ואסור.
ופסק השו"ע (סי' ש"א סעיף י"א): "דבר העשוי לתכשיט ולהשתמש בו, כגון מפתחות נאות של כסף כמין תכשיט – אסור, שהרואה אומר שלצורך תשמיש מוציא".
ובמשנ"ב (שם ס"ק מ"א): "אסור וכו' – היינו אפילו אם כוונתו עתה לתלות על צוארו לתכשיט ולנוי – אסור, מפני הרואה, והיינו אפילו לדעת ר"ת והרמב"ם לעיל בסעי' ט' דמתיר בתכשיט לאיש, או דמיירי שהמפתח קבוע היטב בשלשלת שעל צוארו ואין בקל למשלף אותו ולאחווי, אפ"ה – אסור מפני מראית עין".
וראה בשעה"צ (שם ס"ק ל"ו): "טורי זהב ס"ק ו', עיין שם, ולהטורי זהב על כרחך מיירי בשזה המפתח דרך לילך בו האיש לבד, דאי לאו הכי, בעשוי לאיש ולאשה הרי סתם המחבר בסעי' י' לאיסור. ויותר נראה שזה קאי אפילו למאי דאיתא לקמן בסימן ש"ג סעיף י"ח דהאידנא מקילינן לענין תכשיט אפילו דאשה, ולזה רמז האליהו רבה בסעיף קטן כ"ד".
וראה בב"י (שם) שכתב: "ומה שכתב רבינו בשם ספר המצות לחלק בין רצועה מובלעת בתוך יד של מפתח לשלשלת שיש בה קרס וכו'. כך הוא בסמ"ק, וביאור דבריו דכשרצועה מובלעת בתוך יד המפתח, כלומר שהכניס ראש הרצועה במפתח והכה עליו בקורנס עד שנעשית הרצועה מחוברת למפתח כאלו הם גוף אחד – שרי, כיון שהרצועה כולה גוף אחד, אבל אם עשה כן בשלשלת – אסור, לפי שהשלשלת עשוי מקרסים רבים אחוזים זה בזה, ומשום הכי אף על פי שראש השלשלת תהיה מובלעת בתוך המפתח – אסור, לפי שסוף סוף המפתח והשלשלת אינם גוף אחד שהרי השלשלת מחוברת מחלקים.
ודעת אדוני אבי ז"ל להתיר, אפילו בשלשלת ואפילו אין ראש השלשלת או הרצועה מובלעת בתוך יד המפתח, שהרי כתב שבאשכנז נוהגים לתלות המפתחות בצואריהם בשלשלאות או בחוטי צבעונים, הרי שהתיר בשלשלת, וגם לא הצריך להיות ראש השלשלת או החוטים מובלעים בתוך יד המפתח. כן נראה לי מדנקט גבי היתרא – רצועה, וגבי איסורא – שלשלת, דאם לא כן לא הוה ליה לפלוגי אלא בין מובלע בתוך יד המפתח לאינו מובלע ולא בין רצועה לשלשלת, אלא ודאי בכל שלשלת – אסר.
ומה שכתב: אבל בשלשלת שיש בה קרס, ה"ק: אבל בשלשלת שכל שלשלת היא מקרסים – יש אוסרים, לפי שאף על פי שראש השלשלת יהא מובלע במפתח, כיון שאותו ראש שמובלע במפתח ראשו השני עשוי כקרס ואחוז על ידו בשלשלת הוה ליה תרי גופי אחוזים זה בזה, ואסור.
ויותר נראה לומר דלא אסרו בשלשלת אלא בשאינה מובלעת בתוך יד המפתח, ולרבותא נקט שלשלת, דאף על פי שהיא מכסף כמו המפתח לא חשיב גוף אחד, כיון שאינה מובלעת אלא אחוזה בקרס, אבל אם היא מובלעת אפילו רצועה שאינה ממין המפתח – שרי.
ודעת אדוני אבי ז"ל להתיר. שכתב שבאשכנז תולות המפתחות בצואריהם בשלשלאות או בחוטי צבעונין ולא חילק בין מובלעים בתוך יד המפתח לאינם מובלעים, עכ"ל בית יוסף.
ואמנם בשו"ע (שם סעי' י"א) מוסיף: "ויש מתירים אם הוא של כסף".
לפי הכלל "סתם ויש – הלכה כסתם", א"כ דעת השו"ע אם אדם מוציא מפתח של כסף ותופס אותו בעניבה, לדעתו זה לא מועיל.
וכתב הרמ"א (שם): "…ואם המפתח של נחושת וברזל, אפילו מחובר וקבוע בחגורה – אסור (מרדכי פרק במה אשה וב"י בשם תשובת הרשב"א). ויש שכתבו שנוהגין בזה להתיר (ב"י בשם תשובה אשכנזית הרי"ף והאגודה וכן משמע בא"ז)".
וראה בדרכי משה (ס"ק ג'): "ובאור זרוע כתב (ח"ב סי' פ"ד אות ד') דכל דבר שאסור לצאת בו אינו מועיל שיעשה בו מחט לסגור חגורו או כדומה, שלא מהני אלא אם כן יחברנו לבסוף, עכ"ל. ומשמע דבמחובר בחגורו – מיהא שרי" וראה במשנ"ב (שם ס"ק מ"ה) ובכה"ח (ס"ק ס"ט).
וא"כ נמצא לענין המפתח שרוצה להוציא אותו ע"י שתוקע אותו בעניבה שלו, כיון שזה לתכשיט ולשימוש, לדעת מרן יש לאסור, ואם נאמר שנמצא במקום שאין רשות הרבים דאורייתא, לאשכנזים – אפשר להקל, ולדעת מרן – אי אפשר להקל.
אך הדרך שתהא מועילה הוצאת המפתח בחגורה אף לדעת מרן היא כפי שביאר המשנ"ב (שם ס"ק מ"ה),: "ודוקא כשהוא מחובר וקבוע בראש החגור ועשוי כעין זענקעל [הוא כעין קרס או מה שאנו קורין שפראנצקעס] לחגור בו, דאז אמרינן כיון שהחגורה מדובק בברזל של המפתח והם כחתיכה אחת, אף על פי שהברזל עשוי ג"כ כעין מפתח לנעול בו, בטל המפתח לגבי החגורה, אבל כשקובע ומחברו באמצע חגורה – אסור, דאין המפתח בטל לגבי האזור, דאין שייך להאזור כלל. וע"כ אותן האנשים שמורין לעצמן היתר לשאת בשבת מחמת שתלוי המפתח בברזל הקבוע בחגורה, וכ"ש במה דתלוי רק בקשר של קיימא – הוא טעות, דאין היתר אלא אם המפתח גופא עשוי מתחלתו כעין זענקעל דוקא, דאז בטל לגבי החגורה". וראה עוד בכה"ח שם (ס"ק ס"ט). וא"כ ההיתר לטלטול המפתח הוא רק ע"י שנמצא שהמפתח חלק מהחגורה, אמנם אם קושר אותו בקשר של עניבה – מותר בשבת, אבל אם עושה כמו שעושים היום כחלק מהחוליה, אז נמצא שבונה כלי, ויהא אסור לעשות כן בשבת.
וראה במאמר מרדכי (שבת ח"ג פרק נ"ח סעי' ל"א) דפסק: "במקום בו אין עירוב ויש צורך, מותר להוציא ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים" מפתח בתנאי שיעשו בו שני חורים, ולכל חור ישחילו טבעת מתכת, ואת שתי הטבעות יחברו לחגורה טבעת מכל צד, כך שהמפתח ישמש כחוליה בחגורה, ובאופן זה יהיה מותר לטלטל את המפתח, אבל לחבר את המפתח לעניבה וכדו' לא מועיל, ואסור להוציאו כך ל"כרמלית" או ל"רשות הרבים".
ופשוט בכוונת מרן הרב זצ"ל, דהחיבור של המפתח לחגורה ע"מ שתהא חלק מחוליותיה, צריך שיעשה בער"ש, ולא בשבת עצמה דאז הוי כבונה כלי בשבת שאסור, אלא א"כ יחברו ע"י קשר של עניבה לחגורה ובזה שרי אף בשבת עצמה.
וראה עוד שם בהערה 3 שהוסיף מרן הרב זצ"ל: "הנה היו שהמציאו מחזיק מפתחות שמתחבר לעניבה או מתחת לכובע וכדו'. ורצו להקל לטלטל ע"י כן את המפתח, ואמרנו להם, שכל הדרכים שיעשו אינם טובות מבחינה הלכתית, מפני שרק במטפחת שהיא גם בגד, מועיל חיבור כזה, ולא במפתח שאינו בגד, אלא אם כן יעשו כנ"ל".
העולה מן האמור
מפתח המונח על אדן החלון בשבת, בקופסא שאינה כנגד הפתח לרשות היחיד אלא כולה מופנית כנגד רשות הרבים מותר לקחת המפתח משם, אף לאדם שעומד ברשות הרבים גמורה, ובלבד שלא יטלטלה שם,
אמנם אם רוצה לילך ברשות הרבים עם המפתח, צריך לשים את המפתח בחגורתו ע"מ להלך עימו ברשות הרבים, ובזה תלוי אם בשבת לוקח את המפתח יקשור לחגורתו ע"י קשר עניבה באופן שהמפתח יהא חלק מהחגורה, וכך יוכל להלך עם המפתח ברשות הרבים, או שמערב שבת יתקנו את המפתח שיהא כחלק מחוליות החגורה ממש, ובשבת ילבש את החגורה עם המפתח הקבוע בו,.
וכל זה כשלוקח את המפתח ממקום פטור אך אם לוקחו מרשות היחיד יהא מותר בשבת בתנאי שעושה כן אע"פ כשעומד ברשות הרבים, כשידיו אוחזות במפתח בגובה עשרה טפחים, אך בפחות מכן הוי כמניח ברשות הרבים ואסור.