לחתוך מפות בשבת על ידי גוי

שאלה

בפנימיה האם מותר לשים על השולחן מפות נייר כדי לאפשר לגוי לחתוך ביום בשבת ? או אני צריך בעצמי לחתוך ערב שבת ?

תשובה

א. אדם הרוצה להניח לגוי מפות על השולחן כדי שיחתכם בשבת לכתחילה נכון וראוי לעשות הכל קודם השבת או שיאמר לגוי לעשות הכל קודם השבת באופן שיהיה לו שהות לחתוך המפות קודם השבת שגם אם היה וחתך בשבת אדעתא דנפשיה קעביד
ב. ואם וכאשר שכח קודם השבת לעשות הפעולות האמורות בשעת הדחק יש להתיר להניח את המפות על השולחן ולרמוז לגוי שיחתכם בצירוף הטעמים האמורים לעיל.

מקורות

א
אחרי חיפוש מחיפוש ונר מנר נראה לי בס"ד לדמות דין זה למה שפסק הרמ"א בסימן שז סעיף כב בשם האור זרוע בדין רמיזה לגוי, וז"ל: "כל דבר שאסור לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת אסור לרמוז לו לעשותו אבל מותר לרמוז לו לעשות מלאכה אחר שבת".
והוכיח כן ממה שאמרו (בשבת קכא.) לענין דליקה שהתירו לומר כל המכבה אינו מפסיד ומשמע דוקא גבי דליקה אמרו כן ומה שהתירו לומר לחבירו הנראה עמך שתעמוד איתי לערב התם רמיזה לצורך מוצאי שבת אבל רמיזה לגוי כדי לעשות בשבת ודאי אסור עכ"ד, [ודלא בהב"ח שלמד בדברי הראשונים להתיר לרמוז לגוי בשבת ע"ש].
ובמשנ"ב שם (ס"ק ע"ו) כתב הטעם "דגם זה הוא בכלל אמירה לאינו יהודי, כיון שע"י רמיזתו עושה בשבת. וה"ה שאסור לומר לו בשבת איזה דבר שיבין מתוך כך שיעשה מלאכה, וע"כ אסור לומר לאינו יהודי שיקנח חוטמו כדי שיבין שיסיר הפחם שבראש הנר".
ב
וכמה אחרונים כתבו לחלק בדין רמיזה לגוי בשבת שיעשה מלאכה בשבת בין כשרומז לו בדרך ציווי כגון שאומר לו קנח חוטמך שבזה יש לאסור לבין כשרומז לו שלא בדרך ציווי כגון שאומר לו הנר אינו דולק יפה מחמת הפחם שיש בו ואיני יכול לקרות לאורו
כן מתבאר מדברי השיירי כנסת הגדולה (הגהות הטור ס"ק ב) בשם רבו המהרי"ט שהיה נוהג להקל לומר לגויה בשבת שהנר אינו מאיר יפה מחמת ריבוי הפתילה והגויה מבינה וחותכת ראש הפתילה ולאחר מכן היה קורא לאור אותו נר
וכעין זה כתב המג"א (ס"ק לא) בשם המהר"ם מינץ (סימן קטז) דשרי לומר לגוי על אגרת שהיגיעה בשבת שאינו יכול לקרותה כל זמן שאינה פתוחה דהתם אין אומר שום ציווי לגוי רק שאומר לו שאינו יכול לקרותה
והקשו האחרונים (הפמ"ג ס"ק לא והגאון יעב"ץ במור וקציעה והחיד"א בטוב עין סימן יח אות סד) איך התירו לרמוז לגוי שלא בדרך ציווי והרי קיימ"ל (סי' רע"ו סעי' א' סי' שכ"ה סעיפים י'-י"ג) שאסור להנות ממלאכת הגוי ואפילו שעשה מעצמו אם עשה לצורך הישראל.
וביאר הפמ"ג (בא"א שם) והעתיקו המשנ"ב (ס"ק עו) דסבירא ליה למג"א דשרי לומר לגוי שאינו יכול לקרא לאור הנר שיש בו פחם והגוי מבין ומסיר הפחם דלאו הנאה היא כ"כ דמ"מ יכול לקרוא קצת ואין אומר לו דבר עכ"ד.
והמבואר מדבריו דכל שהפעולה שעושה הגוי היא תוספת הנאה בדבר הקיים לא חשיב הנאה ממעשה גוי בשבת שבלא"ה ההנאה הייתה קיימת אלא שיותר בדוחק תעשה וכן הסיק הכף החיים (ס"ק קן) וכן העלו האחרונים להלכה (ושלא כדברי הרב יעב"ץ והחיד"א ע"ש שהאריכו בזה).
ומעתה בא נבוא לבאר נידון דידן שרוצה לפרוש המפה על השולחן כדי שיראה הגוי ובכך לרמז לו שיחתוך את המפה [ובודאי שימת מפה על השולחן לא גרע מרמיזה שלא בדרך ציווי. וע"ע בשו"ת בצל החכמה ח"ו סימן סה בדין רמיזה ע"י מעשה] ולכאורה גם בכה"ג אפשר לומר לגבי הניילון הראשון שהוא רק תוספת הנאה שהרי בלא"ה היה אפשר להשתמש במפה בדוחק אפילו בלא קריעה ולגבי שאר השולחנות שבחדר האוכל יש לעיין אם בכה"ג נחשב שיכול להשתמש בהם בדוחק ע"י שיפרוס המפה עליהם בעודם מחוברים או נאמר דאין דרך בני אדם להשתמש בהם כך וע"כ לא חשיב תוספת הנאה בדבר הקיים ולא דמי לנר שהיה קיים קודם לכן והגוי מחט בפתילה והגביהה את האור שאז הוסיף בהנאה הקיימת וצ"ע (וע"ע בשו"ת אגרות משה חיו"ד ג' סי' מ"ז מש"כ בזה)
ג
ומ"מ נ"ל דחזי לאצטרופי הסברא שכשחותך המפה לצורך עצמו קעביד (וכמבואר בשו"ע סימן רע"ו סעי' א שמותר בכה"ג להנות ממלאכתו) שהרי בכל מקרה עבודתו היא לערוך ולפנות השולחן בין אם ישנה מפה ובין אם אינה א"כ זה שפורס מפה לצורך עצמו עושה שיהיה לו בנקל לפנות השולחן על ידי כך שאוסף המפה בפעם אחת וגם אם תאמר שעושה כן גם לצורך הסועדים על השולחן שיהיה יותר מכובד בכך מ"מ עדיין חשיב לצרכו ולצרכם האריך לבאר דין זה הבה"ל בסימן רע"ו והביא מחלוקת הראשונים בזה (רבינו יונה והרמב"ם אסרו והרשב"א התיר) ומ"מ הסיק לדינא דהסומך להקל בהדליק לצורך עצמו ולצורך הישראל אין למחות ביד. ובפרט שבנדון דידן חשוב כצורך מצוה שלצורך סעודת שבת הוא כמבואר בכף החיים (סימן שז ס"ק בן) דבכה"ג יש לצדד להקל טפי.
ד
ועוד יש לעיין האם החותך מפה באופן כזה חשיב איסור מהתורה או דרבנן
ראה בשו"ע (סימן ש"מ סעי' י"ד) שכתב: "וכן המפרק ניירות דבוקים או עורות דבוקים ולא נתכוין לקלקל בלבד, הרי זה תולדת קורע וחייב". וכתב משנ"ב (סימן ש"מ ס"ק מ"א): "ומיירי בשאין מקפיד על המדה דאל"ה יש בו גם משום מחתך. ואם קורע נייר לקרעים כדי לקנח א"ע בהן או לשאר איזה תשמיש – חייב משום קורע שהוא קורע ע"מ לתקן", ואף לפי מה שכתב הביאור הלכה (שם ד"ה "אין שוברין"): "ולולי דמסתפינא הו"א דבר חדש בזה דלא שייך שם קורע ע"מ לתקן כ"א כשקורע איזה דבר באמצע והוא צריך לתיקון שניהם, וכעין שהיה במשכן שיריעה שנפל בה דרנא קורעין בה ותופרין אותה (שבת ע"ד) שהקריעה היתה לצורך תועלת כל היריעה. וכן מה שאמר שם בשבת ק"ד דעבדא כי כיסתא, ג"כ התועלת הוא לצורך כל הבגד, וכשקורע בחמתו דמחייב הרמב"ם, הטעם משום דמטיב בזה לעצמו שמשכך חמתו הוי כאלו מתקן כל גוף הבגד. משא"כ כשקורע איזה דבר מהבגד מן הצד וכוונתו לתקן בזה את הבגד שהיה ארוך או מקולקל בשפתו והחתיכה הנקרעת לא יתוקן בזה כלל, לא שייך בזה שם קורע ע"מ לתקן כ"א שם אחר, דהיינו מתקן מנא שהוא מתקן בזה את הבגד [ואם מקפיד על המדה, נראה דיש בזה גם משום מחתך ועיין לעיל בסימן שכ"ב מש"כ בענין מחתך], ותלוי הדבר בהתקון, אם הוא תקון גמור – חייב משום מכה בפטיש דגומר הכלי או הבגד, ואם אינו תיקון גמור – הוא מדרבנן. ולכך בעניננו שהוא קורע איזה חתיכת נייר מדף שלם כדי להשתמש בו איזה דבר מה, ובדף שנקרע ממנו הנייר הזה אינו מתקנו כלל ואפשר דמקלקלו ג"כ, אין זה בכלל קורע ע"מ לתקן ותלוי הדבר רק לפי התקון שנעשה בחתיכת הנייר שחתכו, וס"ל להרמב"ם דמה שאמר שם בגמרא דמשוי ליה מנא, היינו דנראה כמתקן כלי דלאו כלי גמור הוא עי"ז, ולכך כללו הרמב"ם לדין זה בכל מילתא דרבנן. ולפ"ז אם קורע הנייר לכמה קרעים וצריך לכ"א להשתמש בו – הוא חייב דהוא קורע ע"מ לתקן". ועיין מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' ק"ט).
[כתב כה"ח (סי' ש"מ ס"ק פ"ה), וז"ל: "אבל משום קורע אין אסור אלא כשקורע ומפריד גופים רבים שנתחברו, כגון: קורע בגד הארוג מחוטין הרבה, אבל הנייר שהוא גוף אחד אין בפסיקתו וחיתוכו משום קורע. ומטעם זה מותר לקרוע עור שעל פי חבית של יין, כמ"ש סימן שי"ד (אות מ"ב) מפני שהעור הוא גוף אחד, ולא שייך בו איסור קריעה אלא איסור החיתוך אם מקפיד לחתכו במדה". ולפי המשנ"ב (שם ס"ק מ"א): "אם קורע נייר לקרעים כדי לקנח א"ע בהן או לשאר איזה תשמיש – חייב משום קורע שהוא על מנת לתקן". וביאר בבה"ל (שם ד"ה "אין שוברין"): "ומה שרצה אחד מן האחרונים להוציא מזה דלא שייך קריעה כי אם בדבר הנתפר ונארג שנתדבק מגופים רבים וכעין שהיה ביריעות, אבל לא בדבר שהוא מגוף אחד כמו עור ונייר זה, אינו, דמבואר בירושלמי (פ"ז ה"ב) בהדיא דבעור שייך ג"כ קריעה. וכבר רצה לומר כן הנשמת אדם (ח"ב כלל כ"ט ס"ק ב') ודחה זה מכח הירושלמי הנ"ל". וראה מה שכתב לישב הסוגיות].
ואמנם שנראה מדעת מר"ן הרב זצ"ל מאמ"ר (ח"ד פרק עט הלכה כד ובהערה 19 וכן בשו"ת מאמר ח"ד סימן קט) דאיסור קורע ע"מ לתקן מהתורה הוא אפ"ה מכלל מחלוקת לא יצאנו אפשר דדעת האוסרים מדרבנן חזי לאיצטרופי לכל הסעיפים המובאים לעיל ואם נאמר דאיסורו מדרבנן הוי שבות דשבות במקום מצוה כמבואר בסימן שז סעיף ה' דמותר מעיקר הדין לומר לגוי וכ"ש שעושה מעצמו בדרך רמז ועוד שמר"ן הרב בשו"ת מאמ"ר (שם) לעניין לחתוך גלילי נייר בשבת בשינוי משום כבוד הבריות צירף שיטת הכף החיים הנ"ל דאיסורו מדרבנן ע"ש.
המורם מהאמור
א. אדם הרוצה להניח לגוי מפות על השולחן כדי שיחתכם בשבת לכתחילה נכון וראוי לעשות הכל קודם השבת או שיאמר לגוי לעשות הכל קודם השבת באופן שיהיה לו שהות לחתוך המפות קודם השבת שגם אם היה וחתך בשבת אדעתא דנפשיה קעביד
ב. ואם וכאשר שכח קודם השבת לעשות הפעולות האמורות בשעת הדחק יש להתיר להניח את המפות על השולחן ולרמוז לגוי שיחתכם בצירוף הטעמים האמורים לעיל.