חשב שטעה תיקן אם יכול להמשיך לספור

שאלה

חבר שלי אתמול בירך והזכיר את היום הנכון והשבועות, וחשב משום מה שהוא טועה לגבי הספירה, ותיקן ליום לא נכון ולא תיקן במהלך הלילה והיום ועכשיו הוא מתלבט אם לברך?

תשובה

שמי שבירך וספר כראוי וחשב שטעה ותיקן בימים לא נכון (בין תוך כדי דיבור ובין לאחר כדי דיבור), לא צריך לחזור ולספור, ובשאר ימי הספירה ממשיך וסופר בברכה ושפיר דמי.
ואם טעה בימים ולא בשבועות ונזכר אחר כדי דיבור חוזר וסופר בלא ברכה ובשאר ימים סופר בברכה.
ואם הזכיר שבועות ולא ימים חוזר וסופר בלא ברכה מדין סב"ל. ואם תיקן תוך כדי דיבור שפיר דמי ואינו חוזר כלל.

מקורות

מצוות ספירת העומר מצווה רבה היא וראוי בזה להביא את דברי הזוהר הקדוש שהיה שגור בפי מרן הגר"מ אליהו זצ"ל שהפליג מאוד בחשיבות ספירת העומר וז"ל הזוהר: "כל בר נש דלא מני חושבנא דא אינון שבע שבתות תמימות למזכי לדכיותא דא (לזכות לטהרה זו) לא אקרי טהור ולאו בכללא דטהור הוא. ולאו הוא כדאי למהוי ליה חולקא באורייתא" (אמור צז ב). ע"כ. על ראוי לכל ירא שמים שיהא זהיר וזריז במצוה זו שלא להחסיר אף יום.
ועיין במשנה ברורה (או"ח סי תפט ס"ק כט) שכתב שלכתחילה אין לברך אא"כ יודע איזה יום היום שאסור להפסיק בשתיקה יותר מכדי דיבור, עכ"ד. ומרן הגר"מ זצ"ל היה אומר שטוב שלפני אמירת 'לשם יחוד' יראה בלוח מה הספירה של אותו היום, כדי שלא יכנס לספקות. (קול צופייך ניסן תשס"ה).
והנה בשאלת השואל יש לדון בזה מכמה אנפין. ראשית נראה משאלתו שספר כראוי והשאלה היתה אם מה שתיקן גורע מהספירה שספר קודם כראוי או שנימא בזה שיצא מכבר ולא אכפת לן שתיקן אחר כך בספירתו דבר שאינו נכון, וגם אם תמצה לומר שמה שתיקן את הימים מקלקל את הספירה מכל מקום ספירת השבועות הייתה כראוי ויש לדון בזה מצד דין ספירת שבועות לבד אי מהני.
ראשית המצווה לספור ימים ושבועות הובאה בגמ' מנחות (סו ע"א): גופא אמר אביי, מצווה למימני יומי ומצווה למימני שבועי. רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי. אמימר מני יומי ולא מני שבועי, אמר, זכר למקדש הוא, ע"כ. וכך הובא בשו"ע (או"ח סי' תפט סעי' א) שכתב וז"ל, וסופר הימים והשבועות כיצד, ביום הראשון אומר היום יום אחד בעומר, עד שמגיע לשבעה ימים ואז יאמר היום שבעה ימים שהם שבוע אחד, וביום שמיני יאמר: היום שמונה ימים שהם שבוע אחד ויום אחד (בעומר), וכן עד שיגיע לארבעה עשר יאמר: היום ארבעה עשר ימים שהם שני שבועות , ועל דרך זה מונה והולך עד מ"ט יום עכ"ל.
אם ספר ימים ולא שבועות או שבועות בלא ימים, עיין במשנה ברורה (סק"ז) שהביא מחלוקת אחרונים בזה שאם ספר ימים ולא שבועות. דעת הכנסת הגדולה (בהגהות בית יוסף) והעולת שבת (שם סק"א) והמגן אברהם (סק"ד) וחק יעקב (סק"ח) שיצא בזה בדיעבד, ובסברתם כתב המג"א שהוא משום שסמכו על דעות הפוסקים שספירה בזה"ז דרבנן כמו שכתב הבית יוסף (ריש סי' תפט) בשם רוב הפוסקים וכן דעת הכה"ח (או"ח סי' תפט סק"ז). אך יש חולקים וסוברים שצריך לחזור ולספור ימים ושבועות כדין, כן כתב המהר"ש הלוי (או"ח סי' ה). והפר"ח (סי' תפט סוף סעי' א) והאליה רבה (ס"ק יד) וכן דעת המשנה ברורה שם בשער הציון (סק"ט) שכתב שסברת המקילין ואף המחמירין אינה תלויה בדעות אם ספירה בזה"ז דאורייתא או לא, דאף לסוברים שהיא דרבנן מכל מקום מוכח מדברי הגמ' שיש מצוה למנות ימים ושבועות כמצווה אחת וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, וכך הוכיחו רוב הראשונים ובכללם ספר המצוות (עשין קסא) ועוד, עיי"ש. למעשה ההלכה בזה כמו שכתב במשנה ברורה וכן כתב בכה"ח (ס"ק כב) שאם מנה ימים ולא שבועות אם הוא באמצע שבועות שאין הזכרת השבועות מעכבת ואז ממשיך וסופר בברכה אבל מי שבסופי שבועות לא הזכיר שבועות הפסיד בזה את הברכה וצריך לחזור ולמנות ולברך כפי שביארנו לדעת הרבה פוסקים (והפר"ח והא"ר) ספירת השבועות מעכבת ועיי"ש בכה"ח שהביא את דברי החק יוסף (סק"ט) שכיון שפלוגתא דרבוותא היא יש לחזור ולספור בלא ברכה. (ונראה שדבריו אמורים גם כאשר החסיר שבועות באמצע השבוע שאז ספירת השבועות אינה מעכבת לפר"ח ודעימיה) ואם לא נזכר עד הלילה שלאחריו יחזור ויספור בברכה כדין המסופק אם דילג יום אחד. וכן דעת מרן הגר"מ אליהו זצ"ל (קול צופייך ניסן תשס"ה).
אם ספר שבועות ולא ימים כתב המשנה ברורה שלכו"ע לא יצא, וטעמו בשעה"צ (סקי"א) שהרי לכו"ע צריך להזכיר ימים שהרי נאמר "תספרו חמישים יום" (ויקרא כג, טז), וכן מבואר ביראים (סי' רסא) ובשבלי הלקט (סי' רלד), וגם מה שכתב מג"א בהזכיר שבועות ולא ימים שיצא בדיעבד לא מדובר בסופי שבועות אלא בשבוע הראשון כגון שאמר היום שבוע אחד ויום אחד ולא אמר קודם לכן היום שמונה ימים כמנהגנו, עכ"ד. וכ"כ הא"ר (סק"ד) והחק יעקב (סק"ח). ובשו"ע הרב (ס"ו) ביאר, שודאי כאשר סופר ימים ללא שבועות אינו פוגע בספירה של כל המ"ט ימים לא כן הדבר בספירת שבועות שמחסיר את הימים ולכן בזה לכו"ע לא יצא. וכ"כ הכה"ח (ס"ק כג) (ובטעם שיצא בשבוע ראשון אם הזכיר רק שבועות עיין בחק יעקב שם שבסופי שבועות לא מנה את הימים של השבועות שספר משא"כ בשבוע הראשון שמנה את הימים קודם לכן). להלכה מובא בכה"ח (שם) בשם החק יעקב שכתב, שהסביר שכל קולת המג"א שיצא היא רק באמצע שבוע כגון ביום ח' אבל אם בסופי שבועות הזכיר שבועות ולא ימים לא יצא וזה שייך כגון ביום ז' שאמר היום שבוע אחד. אך ציין שלדעת הפמ"ג צריך לחזור ולספור בלא ברכה בכל אופן ואף אם לא הזכיר שבועות באמצע שבוע מדין סב"ל. עכ"ד.
ויש להעיר שבכה"ח לא נזכר דינו של הסופר שבועות ולא ימים מה דינו בימים שלאחר מכן האם בזה הפסיד את הברכה וממשיך לספור בלא ברכה או לא, ומצינו שכתב הכה"ח לקמן בסעי' ח' (ס"ק צו) שם מובא בשו"ע ז"ל, אם הוא מסופק אם דילג יום אחד ולא ספר יספור בשאר ימים בברכה, וכתב הכה"ח (שם) שבין בטעה בימים ובין בטעה בשבועות ואף בסופי שבועות, יכול להמשיך ולספור בשאר ימים בברכה. וכ"כ הט"ז סק"י, עכ"ד. וכ"כ במשנה ברורה (ס"ק לח) שהביא את דברי הט"ז (שם) שבזה לא הפסיד את הברכה ואם לא חזר וספר ממשיך לספור בברכה, והנה אף שהמשנה ברורה נקט כדברי הט"ז להלכה, עיין בבה"ל (ס"ח ד"ה יספור) שהביא סברת הט"ז וציין שאף שהט"ז נקט טעה בימים ולא בשבועות, י"ל דכל שכן אם טעה בשבועות שהוא פחות גרוע מימים, שממשיך לספור בברכה וזאת כפי המבואר במשנ"ב הנז' לעיל בסק"ז. וכתב הבה"ל לבאר לדעת הט"ז שאף בסופי שבועות אם ספר שבועות בלא ימים ממשיך לספור הימים הבאים בברכה, מכיון שלדעת כמה פוסקים בלא"ה אין הימים מעכבים זה את זה. והביא שם שהא"ר והפמ"ג פקפקו על עיקר דינו של הט"ז וכתב שצ"ע למעשה, עכ"ד. לכן נראה שבין הטועה בימים ולא בשבועות ובין להיפך ובין אם הזכיר ימים ולא שבועות או להיפך דינו בשאר ימים שחוזר וסופר בברכה. (וחילוק הדינים בעצם הספירה אם חוזר וסופר בברכה או לא עיין לעיל מש"כ בזה).
ואם טעה בשניהם ונזכר עד לילה שאחריו דינו כמי שלא ספר כלל וסופר בשאר ימים בלא ברכה כמובא במשנ"ב (ס"ק לה) ובכה"ח (ס"ק פז) על מי ששכח לברך בלילה שממשיך לספור בלא ברכה וביארו המשנ"ב והכה"ח (שם) בשם הפמ"ג (מש"ז סק"י) שכוונת השו"ע במי שלא ספר כלל, שאם ספר בלא ברכה ודאי שממשיך לספור בברכה בשאר הימים, ע"כ.
אחר שביארנו דיני טעות בספירה והשלכותיה, יש לדון בנידון דידן שהרי הסופר ספר כראוי אלא שתיקן ויש לדון בזה מצד שיצא מכבר אם הספירה בטעות של הימים מקלקלת את מה שספר או לא. והנה לכאורה נראה שבזה לא שונה דינו מהסופר שבועות בלא ימים או בטועה בשבועות לבד או בימים לבד שבשניהם דינו לגבי הימים שלאחר מכן דינו של הסופר שווה בין בטועה בימים ובין הטועה בשבועות שממשיך וסופר בברכה כפי שביארנו לעיל לפי דברי הכה"ח (בס"ק צו) הנזכר.
אומנם גם לגבי עצם הספירה אולי נאמר שהרי ספר כראוי וזה שתיקן את הימים לא נכון אינו גורע בספירה עצמה ולא חוזר וסופר אף בלא ברכה, ויש להביא ראיה לזה מדברי השו"ע (סי' תפט סעי' ו) ז"ל, אם פתח ואמר ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אדעתא דלימא היום ארבעה שהוא סבור שהם ארבעה ונזכר וסיים בחמישה והם חמישה או איפכא הם ארבעה ופתח אדעתא דלימא ארבעה וטעה וסיים בחמישה אינו חוזר ומברך, עכ"ל. מבואר מדבריו שהעיקר שבשעת הברכה בעינן שיהיה דעתו או בשעת הספירה או שיספור כראוי ובחד מינייהו סגי ואם כן כל שכן בנידון דידן שגם בעת הברכה וגם בספירה עצמה ספר כהוגן שודאי שאינו חוזר ומברך.
ועיין במשנה ברורה (שם סקל"ב) שהביא את תמיהת האחרונים (לבוש ב"ח פר"ח ושאגת אריה) שהקשו על דברי השו"ע שבשלמא בדין הראשון שבפועל ספר כראוי אתי שפיר שאינו חוזר ומברך, אלא בדין השני שבפועל לא ספר כראוי מדוע אינו חוזר ומברך. וכתב שם שהאחרונים חלקו על השו"ע וכתבו שרק אם ספר כהוגן תוך כדי דיבור אז הברכה עולה לו אבל אם תיקן אחר כדי דיבור אז ודאי שלא מהני התיקון וחוזר לספור בברכה. וביאר המשנ"ב שלדעת האחרונים אפילו אם פתח בברכה על דעת לספור יום אחר וספר בטעות אפ"ה מהני תיקון בזה תוך כדי דיבור. ועיין בשעה"צ (סקמ"א) שכתב שהט"ז חולק בדבר זה וכתב שבעינן שאף בשעת הברכה תהיה דעתו לספור כהוגן ואם היה דעתו לספור יום אחר וספר כך בטעות בזה לא מהני תיקון תוך כדי דיבור וצריך לחזור ולברך מחדש דלא כדעת האחרונים הנ"ל. ועיין שם שביאר סברת האחרונים שמהני אף במקרה הנ"ל שהרי הברכה לא קאי על היום אלא הינה בגדר הודאה בלבד על עצם המצוה ולכן כיון שנזכר ותיקון תוך כדי דיבור שפיר דמי ואינו צריך לחזור ולברך.
מבואר בזה שאף לדעת המשנ"ב מה שספר בטעות אינו גורע בספירה ואף בברכה אם תיקן תוך כדי דיבור שפיר דמי ואינו חוזר ומברך, ויש לדון לדבריו מה הדין בספר כראוי ותיקן לא נכון תוך כדי דיבור האם גרע בספירה שחוזר ומברך. וכתב הגאון הגרש"ז אוירבך זצ"ל (הליכות שלמה פסח פי"א ס"ה) שבזה אין החזרה תוך כדי דיבור מקלקלת את הספירה ומסתבר שיצא בזה וממשיך וסופר שאר ימים בברכה. ועיין בדבר הלכה שם (אות ח) שהעיר מדבריו של הגרש"ז במק"א (הליכות שלמה תפילה פ"ז סי"ג) שם מבואר שמהני חזרה תוכ"ד מכוונה לצאת בקורא את שמע לפני התפילה וכיון לצאת, ועיי"ש שחילק שהתם הייתה כוונתו לצאת, אבל הכא עצם החזרה היתה בטעות. (ועיי"ש בדבר הלכה אות כד שכתב שודאי שלא אמרינן תוך כדי דיבור כדיבור דמי אלא במגדף כמבואר בנדרים פז, א אולם בכוונה לצאת הוי כחלות קנינים שתוכ"ד לא מהני להפקיע כוונה). וכן דעת הגר"ח קניבסקי והגרי"ש אלישיב (הלכות חג בחג ספירת העומר פ"ו סי"א) שיצא בזה אף שתיקן לא נכון שתוכ"ד לא מהני אלא לתקן ולא לקלקל ודינו שממשיך בשאר ימים בברכה ומכל מקום כתבו טוב שיחזור ויספור אותו יום בלא ברכה.
אולם כל זה לדעת האחרונים הנ"ל והמשנה ברורה שספירה תוך כדי דיבור מעכבת אך דעת השו"ע וכן כתב העולת שבת (סק"ו) והמג"א (סקי"ב) וכן כתב ההלכה ברורה (סק"ו) והחק יעקב (סקי"ט) יש להקל בכל אופן אף שספר בפועל דבר שאינו נכון וכל זה בתנאי שבשעת הברכה היה בדעתו לספור כראוי וזאת לפי מסקנת הבית יוסף בזה שהיקל לפי דעת רוב הפוסקים שספירה בזה"ז מדרבנן וספיקא דרבנן לקולא ואינו חוזר ומברך בכל אופן. וכן כתב הכה"ח (ס"ק עה) בשם הרבה אחרונים דאין לזוז מפסק השו"ע.
אולם דעת מרן הגר"מ אליהו (קול צופייך ניסן תשס"ב) שיהרהר שם ומלכות בליבו ואחר כך יספור.
ובדעת השו"ע היכא שלא חשב בעת הברכה לספור כראוי כתב הכף החיים (ס"ק עו וע"ז) שכל ההיתר שאינו חוזר ואין צריך לברך שנית הוא דווקא בנזכר תוך כדי דיבור וכן כתב סידור בית עובד (אות י"ז), אולם אם נזכר אחר כדי דיבור, צריך לחזור ולברך. וכן דעת מרן הגר"מ אליהו (קול צופייך ניסן תשס"ב). ובנידון דידן נראה שודאי שאם ספר נכון ורק תיקן לא מהני תוך כדי דיבור לקלקל ובפרט שספק דרבנן לקולא כמו שנתבאר לדעת הפוסקים המקילין בזה וכל שכן אם תיקן לא נכון אחר כדי דיבור, וודאי בנידון דידן שספר שבועות כהוגן כמו שביארנו לעיל בדברי הכה"ח ס"ק צז.
העולה לדינא
שמי שבירך וספר כראוי וחשב שטעה ותיקן בימים לא נכון (בין תוך כדי דיבור ובין לאחר כדי דיבור), לא צריך לחזור ולספור, ובשאר ימי הספירה ממשיך וסופר בברכה ושפיר דמי.
ואם טעה בימים ולא בשבועות ונזכר אחר כדי דיבור חוזר וסופר בלא ברכה ובשאר ימים סופר בברכה.
ואם הזכיר שבועות ולא ימים חוזר וסופר בלא ברכה מדין סב"ל. ואם תיקן תוך כדי דיבור שפיר דמי ואינו חוזר כלל.