כיבוי על ידי כפית ביום טוב

שאלה

מה דין כיבוי גז ביו"ט ע"י הנחת כפית או מזלג ממתכת בין חיישן הגז למצית הגז?

תשובה

אסור להניח הכפית הנ"ל כדי לגרום הכיבוי כיון שאין זה בכלל הגרמא המותרת.

וכן אין לעשות כן מפני סכנה, וכהוראת המכבי אש.

מקורות

כדי לבאר דין זה נקדים שבעצם ישנו חיישן שם שכאשר שמים חוצץ בינו לבין האש הוא מזהה ירידה בטפרטורה שמתחילה לקרות מיד וכאשר הוא מגיע לטמפרטורה מסוימת הוא מכבה את הגז וה"ה כאשר לא מזהה חום מכבה את הגז.
ישנם מספר סוגים של מדי טמפרטורה :
א. מדחום מתקדם יותר מבוסס על צמד תרמי, שהוא בעצם התקן חשמלי. התקן חשמלי זה, שיש בו דמיון לדיודה חשמלית, מבוסס על מגע בין שתי מתכות בעלות פונקציית עבודה שונה. בהתקן כזה נבנה מתח פנימי התלוי בטמפרטורה. המתח אמנם מאוד נמוך, אך האלקטרוניקה המודרנית מספקת פתרונות סבירים להגברתו, והמרתו לספרות קריאות. לצמד התרמי יתרון של טווח מאוד רחב של טמפרטורות, אך הצורך בהגברה מוביל לאי-דיוק
ב. מד חום התנגדותי, הנקרא גם נגד מגלה טמפרטורה, הוא חיישן טמפרטורה המנצל את השינוי הצפוי בהתנגדותם החשמלית של כמה חומרים עם השתנות הטמפרטורה. בדרך כלל נגדים כאלו הם מפלטינום, ולכן נקראים מד חום פלטינום התנגדותי (PRT).

כיוון שלמתח המשתנה הנ"ל יש ערך אנלוגי (וולטים מתח ישר), קיים רכיב אלקטרוני טנסיסטורי שממיר את זרמי החשמל לשרשרת ערכים בינאריים (פעולת מעבד), כשלכל תא בשרשרת ערך "אפס" או "אחד" שמיוצגים ע"י מטען בעל סטאטוס נמוך או גבוה.
הערך הבינארי של הטמפרטורה נסרק ע"י מיקרו-מעבד, שפועל לפי פקודות צרובות ברכיב זיכרון קבוע, והן מהוות את תוכנת פעולת מערכת הפיקוד של הגוף.
בהתאם לתוכנה מבוצע שינוי בערך בינארי בקו יציאה מהמיקרו-מעבד.
יש לציין שהמד חום מודד את הפרשי החום בין המתכות כל הזמן.
בשני המצבים ישנו מדידה חשמלית וכתוצאה מהנחת הכפית שם משתנה.
ב
האיסור בחשמל
כתב החזו"א (סי' נ' אות ט'): "ובפתיחת החשמל שמכניסים הזרם בהחוטין חשיב לעולם כתקע, דאף אם תמצי לומר דקנה של סיידים אף בתקע אינו אלא מדרבנן, היינו דווקא בהרכבה של ב' גשמים שאפשר לחושבן כשניים משתתפים בפעולה אחת, אין התקיעה מכרעתן לגשם אחד כל שפירוקן נחוץ לטיח הנמוך, אבל תיקון צורה לגשם ונעשה על ידי זה שימוש, ודאי חשיב בונה, ואף אם השימוש הוא לשעות מיוחדות ואחר כך פוסקו דהפסיקה היא מכאן ולהבא והצורה הראשונה אינה בת פירוד מן הגשם וכו' והא דכתבו הט"ז והמג"א (סי' שי"ג) דמותר לתקוע את כיסוי הכלי כיון שעומד לסגור ולפתוח, היינו דוקא בכיסוי, שאין סתימת הכלי בנין אלא שימוש, דכלי סתום לעולם אינו כלי. וכל ענין הכלי הוא להיות פתוח ולשמש בו, ולכסותו שלא בשעת שימוש. אבל הרכבה הדרושה לשימוש כמו קנה סיידים ומיטה של טרסיים וזרם החשמל, אף תיקון לשעה חשיב בונה". עוד כתב החזו"א במכתב (ומובא בהשמטות סי' קנ"ו – מכתב לסימן שי"ג): "יסוד הדברים שיקול הדעת, ויש חילוק בין פועל הצורה ע"י פעולה בלתי ממשית כמו מחמם ברזל באש ובין מחבר ב' פרקים ועל ידי זה נעשה כלי, ואנו נכנסים לדיון של רפוי ותקוע שאמרו רז"ל, ובזה אין אנו בטוחים למקרי רפוי בזמן שהרכבה שאנו עושים יש בה ב' תופעות: א. חיבור נפרדים לגוף אחד. ב. הבאת מעבר לזרם חשמל. ואחרי שחיבור הפרקים הוא בונה בתקיעה יש כאן בחיבור חוט החשמל בונה, וטענת רפוי אינה מושיעה כאן משום יצירת הזרם שהוא ענין תקוע וקיים וביחד מיקרי בונה וכו' וטענת עשוי לסגור ולנעול, אינה אלא בדלת וכיסוי שהפתיחה והנעילה יחד מטביעים את צורת הכלי, אבל כאן החיבור הוא הכלי המשמש וההפסקה היא ביטול התשמיש ושבירת הכלי. ואם אדם יתפור בגד ע"מ לנתק את התפירות תיכף, ולחזור ולתפור ולנתק, לא יתבטל בשביל זה שם מלאכה". ובמכתב נוסף כתב: "היתר של עראי אינו במלאכה, כמו שהתופר ע"מ לקרוע את חוטי התפירה ולחזור ולתפור ולחזור ולקרוע לא מיקרי שימוש אלא עושה מלאכה. ולכן קנה של סיידים ומיטה של טרסיים – אסור לתקוע, דכיון דתקיעה צורתה מלאכה לא מהני מה שאינה לזמן מרובה". וכך נראה סובר המאמר מרדכי ח"ה פרק קי"ח סעי' א' [וראה לקמן]. וא"כ יוצא לפ"ז שיש במדים אלו איסור תורה. והנה אע"פ שבמכשיר זה אין חיבור פיזי בין החוטים בכל זאת ישנם חוטים שלא עובר בהם האלקטרון אלא ע"פ החלטת המעבד (ובשמירת הזכיכרון ברם).
דחיית הגרש"ז
אמנם בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן י"א) כתב [על דברי החזו"א]: "וידוע שדבריו הם חדוש גדול עד מאד, וכל אלה שנשאו ונתנו בעניני חשמל לא הזכירו כלל לחשוש בזה למלאכות של בונה וסותר וכו' וכיון שפשוט הדבר שבסגירת המעגל רק נותן האדם מעבר לזרם, אשר הוא אמנם מתחיל תיכף לזרום רצוא ושוב תוך המעגל ובדרך הילוכו הוא זורם אל המנורה ומדליק, והחוט המאיר הזה ודאי זקוק כל הזמן לכח שמייצר זרם בדיוק כמו ששלהבת של פתילה זקוקה תמיד לשמן שהוא חומר דלק, וכיון שכן למה דוקא הדלקת חשמל תיקרא בשם בונה ובשם תדירי, הרי גם המדליק פתילה בתוך כלי גדול שהוא מלא שמן ותוכל לדלוק זמן רב אפי"ה אינה נקראת משום כך בשם תדירי, וה"נ גם כאן אף שהזרם אינו דולק ואינו כלה ונפסד סיסי חושבני שלענין דינא יש לנו לראות את הספקת הזרם כעין הספקת חומר דלק. וכו' ועיין גם בפמ"ג סי' שי"ג במש"ז סק"ז שכתב: 'כלים שאי אפשר להשתמש כי אם ע"י פירוק והידוק – לאו מכה בפטיש וגם לאו בונה הוא דעשוי מתחילה לכך ושרי', ומשמע דמותר אף בכה"ג שכל חלק לחוד אינו ראוי לכלום, וכן נראה מפשטות דברי השו"ע בסי' תקי"ט ס"ב, דשרי אפי' אם אינם ראויים כלל כשהם מפוצלים. גם מזה שמותר להחזיר מוכין לתוך הכר מוכח דשרי אף שכל חלק בפני עצמו אינו כלי".
דעת הבית יצחק
ובשו"ת בית יצחק (במפתחות ח"ב סי' ל"א) כתב לגבי הדלקת חשמל בשבת ש"יש לאסור משום דע"י סגירת זרם החשמל נולד כח חשמל וזה אסור בשבת, דכמו בסחופא כסא אשיראי אמרינן בביצה כ"ג דאסור משום דמוליד ריחא, ה"ה דאסור לעשות חיבור חשמלי בשבת". כלומר שכל האיסור הוא מדרבנן משום מוליד ואין איסורו מהתורה, וכן ביאר במאורי אש בסוף פ"ב, וז"ל: "אמנם נראה דהאמת יורה דרכו דאף אם אין בו שלהבת כלל, מכל מקום חשיב נולד גמור, כיון שהוא נהפך לגמרי מגוף חשוך לגוף מאיר, וחשיב טפי נולד מהולדת ריח בבגד דאסור משום דדמי לעושה בגד חדש וכו' לדעת רש"י ורע"ב שכתבו דטעמא דמוליד אסור הוא משום דדמי או מיחזי כאילו עושה דבר חדש, א"כ הכא נמי כאן אף אם האמת הוא שאין בו שלהבת כלל אבל עכ"פ כיון שהוא נראה לנו כשלהבת ממש אית ביה שפיר טעמא דמחזי כאילו עושה דבר חדש ואסור". וכך נראה מדברי הגרש"ז אוירבך שכתב אבל מה עשה שכבר הורה זקן.
וכתב מרן הרב שם בהערה ג' "למעשה העיקר נראה כדברי החזו"א וכן יש לנהוג, ומכל מקום במקום צורך בהצטרף עוד צדדים, יש לדון בדבר".
שינוי זרם
וכתב בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' ט'): "ברם נראה דאף אם נאמר דאסור משום מוליד, סיסי מותר להגביר את הקול ע"י הגברת עוצמת הזרם ואין לחשוש בזה לאיסור מוליד, שהרי אמרו בגמ' ביצה כ"ג ע"א שמותר למלול עשבים שיש בהם ריח משום טעמא דריחא, מיהו איתא ואוסופי הוא דקא מוסיף כך גם כאן, ואף שהמג"א בסי' תקי"א ס"ק י"א אוסר להוסיף בשמים על בגד שמריח כדי שיריח יותר מפני שהוא מוסיף בבגד ריח חדש, וה"נ הרי מוסיף עוד זרם ונוצר ע"י זה כח חזק יותר שלא היה קודם, סיסי עיין בשו"ע הרב ז"ל שכתב שם בסעיף ז' שרק מין בושם אחר שלא היה כלל מקודם הוא דאסור ולא מאותו מין, ובנד"ד הרי הו"ל כאותו המין". וא"כ לכאורה ה"ה בהמנכת זרם שיהיה מותר.
ג
אמנם יש לדון כאן משום פעולה מתמשכת שכתוצאה ממנה נגרם כיבוי האש.
ובמשנה עירובין (דף פ"ח ע"א): "חצר שהיא פחותה מארבע אמות, אין שופכין בתוכה מים בשבת אלא אם כן עשו לה עוקה מחזקת סאתים מן הנקב ולמטה. בין מבחוץ בין מבפנים, אלא שמבחוץ צריך לקמור, מבפנים אין צריך לקמור. רבי אליעזר בן יעקב אומר: ביב שהוא קמור ארבע אמות ברשות הרבים – שופכים לתוכו מים בשבת. וחכמים אומרים: אפילו גג או חצר מאה אמה לא ישפוך על פי הביב, אבל שופך הוא לגג, והמים יורדין לביב" ובגמ' כתוב "מאי טעמא? אמר רבה מפני שאדם עשוי להסתפק סאתים מים בכל יום, בארבע אמות – אדם רוצה לזלפן פחות מארבע – שופכן. אי דעביד עוקה – שרי, אי לא – אסור".
וכתב הרמב"ם (הל' שבת פט"ז הט"ז): "חצר שהיא פחותה מארבע אמות על ארבע אמות אין שופכין בתוכה מים בשבת מפני שהן יוצאין לרה"ר במהרה, לפיכך צריך לעשות גומה מחזקת סאתים בתוך החצר או ברה"ר בצד החצר כדי שיהיו המים נקבצים בתוכה, וצריך לבנות עליה כיפה מבחוץ כדי שלא תראה העוקה הזאת מרה"ר" ובהי"ח כתב "ביב ששופכין לו מים והן נזחלין והולכין תחת הקרקע ויוצאין לרה"ר, וכן צנור ששופכין על פיו מים והן נזחלין על הכותל ויורדין לרה"ר, אפילו היה אורך הכותל או אורך הדרך שתחת הארץ מאה אמה אסור לשפוך על פי הביב או על פי הצנור מפני שהמים יוצאין מכחו לרה"ר, אלא שופך חוץ לביב והן יורדין לביב". וביאר הרדב"ז (ח"א סי' קע"א): "אם מקלח לחצר שאינה מעורבת או אפי' לכרמלית מותר לשפוך מים לתוכו דכחו בכרמלית לא גזור רבנן ואם הוא מקלח לרשות הרבים אסור: ואם הביב יש בו עוגה מקום שמתקבצים בה המים ובשעה שהוא שופך מים מתמלאת העוגה ויוצאין המים חוץ מותר לשפוך על פי הביב דהוי כח כחו ולא גזרו בה רבנן", כלומר שבדבר דאתי מכחו כחו חייב כח כחו פטור.
דין זה נפסק בשו"ע (סי' שנ"ז סעי' א'), וביאר המשנ"ב (ס"ק א'): "כלל הדברים הנאמרים בסימן זה הוא כך לפי ששיערו חז"ל שכל אדם הוא צריך להשתמש בכל יום סאתים מים לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו ושאר ענינים הצריכים לו וכבר נודע דבשבת אסור לשפוך מרשות היחיד לרשות הרבים או לכרמלית ודרך כל אדם לשפוך שופכין שלו לחצירו הסמוך לביתו שהוא רשותו והוא ג"כ רשות היחיד ומוציא מרשות היחיד לרשות היחיד ושיערו חז"ל דסאתים מים נבלעים בקרקע של ד' אמות על ד' אמות ואינם מטנפים הקרקע של החצר וכיון שכן אין מקפיד עליהם שיצאו לחוץ דוקא ואז אפילו אם יצאו אח"כ לחוץ לא היתה מחשבתו לכך ובשבת בעינן מלאכת מחשבת ולא הוי כאלו מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים אבל אם הוא פחות מד' אמות על ד' אמות דאז הסאתים מים מרובים ואינם נבלעים בקרקע ונעשה החצר רפש וטיט ודעתו קצה בזה בימות החמה שדרך כל אדם להקפיד על חצרו שיהיה נקי ולכך ניחא ליה שיזובו משם לחוץ ואם יצאו לחוץ נתקיים מחשבתו ויש לגזור שמא ישפוך להדיא מרשות היחיד לרשות הרבים ולכן צריך לעשות לחצר גומא שהיא מחזקת סאתים ואז כשישפוך לתוך החצר אינו מקפיד עליהם שיצאו לחוץ כיון שאפשר להם לירד ולנוח בגומא ולא יתטנף חצרו וע"כ אפילו אם יצאו לחוץ לא הוי כמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים", וכ"כ הכה"ח (ס"ק א'). כלומר שהוי כח כחו ופטור והיינו דווקא כאן כיון שאין לאכת מחשבת אבל אם היה מלאכת מחשבת אפשר שכח כוחו אסור.
וכל מה שמצאנו להקל זה בפעולה שתבוא לאחר זמן ולא מתחילה עכשיו ראה ברמ"א סי' תקי"ד סעי' ג' ובנו"כ.
ד
ואף אם תרצה לומר שזה כיבוי דרבנן היות וזה גחלת של מתכת הנה אף באיסור דרבנן מצינו זה
מוליד
גמ' (שבת נ"א ע"ב): "ואין מרסקין לא את השלג ולא את הברד בשבת, בשביל שיזובו מימיו. אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש". וביאר רש"י (שם): "ואין מרזקין – כמו מרסקין, משברין לחתיכות דקות. כדי שיזובו מימיו – משום דקא מוליד בשבת, ודמי למלאכה שבורא המים האלו", עכ"ד.
אבל הר"ן כתב: "אבל נותן הוא לתוך הכוס. של יין בימות החמה כדי לצננו ואף על פי שנמוח מאליו. ובתוספתא משמע דאפילו לרסק בידים לתוך הכוס – שרי, דקתני: אבל [מרסק] הוא לתוך הקערה, ומשמע משום סרך מלאכה נגעו בה, אי נמי גזירה שמא יסחוט פירות העומדין למשקין, לפי שהברד והשלג למימיהון הן עומדין. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל (הלכות שבת פרק כ"א הי"ג), ודוקא היכא דעביד בידים, הא אילו הניחן בחמה ונפשרו, ואפי' נגד המדורה – מותרים הן, דלאו נולד הוא, ולא דמי למשקין שזבו, משום דהני בעודם קרושין נמי תורת משקין עליהן לכל דבר. אבל בספר התרומה כתוב דאסורין משום נולד. ואסור ליתן קדרה שקרש שמנוניתא כנגד המדורה, משום דמעיקרא עב וקפוי ועכשיו נמחה ונעשה צלול. ולפי טעמו אף בחמה אסור השומן, דנולד הוא. והקשה עליו הרמב"ן ז"ל: דשומן כיון דלעולם אוכל הוא, אפי' לרסק ולסחוט – מותר. דהא בפירות דלאו בני סחיטה נינהו – סוחטין אותן לכתחילה (שבת קמ"ד), ואפילו תותים ורמונים (שם קמ"ג) היוצאין מעצמן, כל שהיו עומדים לאוכלין – מותר. לפיכך כתב דכל היכא דאתי ממילא, בין בחמה בין כנגד המדורה – שרי", והוסיף הר"ן: "ואין זו קושיא אצלי, דשומן זה כיון שכל זמן שלא קרש – זב וצלול הוא ודרכו בכך, אף כשקרש – כפירות העומדים למשקין דמו", עכ"ל הר"ן.
נמצינו למדין שיש שלוש שיטות: או מדין נולד בלבד (ספה"ת), או שדומה למלאכה (רש"י), או מדין אטו סחיטת פירות (הר"ן והרמב"ן ומ"מ והרשב"א על הש"ס).
וכתב הב"י (סי' ש"כ): "ובעיקר הדין כיון דמידי דרבנן הוא, נקטינן כרש"י והרמב"ם והרמב"ן דפליגי אבעל התרומה, ומותר".
ובשו"ע (סימן ש"כ סעיף ט') פסק, וז"ל: "השלג והברד – אין מרסקין אותם, דהיינו לשברם לחתיכות דקות כדי שיזובו מימיו, אבל נותן הוא לתוך כוס של יין או מים והוא נימוח מאליו ואינו חושש; וכן אם הניחם בחמה או כנגד המדורה ונפשרו – מותרים".
וראה משנ"ב (שם ס"ק ל"ד), וז"ל: "ואינו חושש – כיון דלא עביד מעשה בידים לא גזרו ביה. ויש מתירין אפילו לרסק בידים לתוך הכוס, והטעם דכיון שנתערב במה שבתוך הכוס ואינו בעין לא גזרו ביה כלל". וכך כתב הביה"ל (שם סעי' י"א ד"ה "יזהר"), וז"ל: "יזהר שלא ידחקם וכו' – ראה מ"א שכתב דלהמתירין לרסק לתוך הכוס גם בזה שרי, וטעמו משום דמעורב במי הנטילה ולא גזרו ביה. ואין להקל בזה, דדין זה העתיקו כמה וכמה ראשונים". וראה כה"ח שם (ס"ק נ"ט, ס"ט).
הרמ"א לעומת זאת חושש לנולד, שעל מה שכתב בשו"ע (סימן שי"ח סעיף ט"ז): "מותר ליתן אינאפנדה כנגד האש במקום שהיד סולדת ואף על פי שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח" העיר הרמ"א: "וכ"ש קדירה שיש בה רוטב שנקרש, שכשהשומן נימוח אינו בעין, דשרי (רבי ירוחם ח"ג), ויש מחמירין (ר"ן פרק ב"ט). ונהגו להחמיר, מיהו במקום צורך יש לסמוך אסברא ראשונה".
וכתב המשנ"ב (ס"ק ק"ה): "ויש מחמירין – ס"ל דגם בזה שייך איסור נולד ואפי' בקדרה שהשומן מעורב עם המרק ולא דמי להא דאמרינן אבל נותן הוא לתוך הכוס דהתם אין הברד ניכר כלל כשנמחה בהכוס אבל שומן שנמחה צף למעלה וניכר הוא ואפי' להניחו בחמה שיהיה נמחה ג"כ אסור לדעה זו. ודע דאפי' להיש מחמירין אינו אסור כ"א כשיש הרבה שומן על הפשטיד"א שכשיהיה נימוח יהיה זב לחוץ ויהיה מינכר בפ"ע אבל אם אין על הפשטיד"א כ"כ שומן או שמעמידו כ"כ בריחוק מקום מן החום שלא יהיה נימוח עד שיזוב לחוץ אלא מעט ממנו יהיה נימוח בתוכו לבד או אם השליך לחוץ השומן שעליו מותר לחמם הפשטיד"א לכו"ע ואף שעדיין נפשר וזב מבשר שומן שבתוכו דבר מועט הוא ושרי לכו"ע וכן מותר להחם בשבת חתיכת בשר שמן אף על פי שמקצתו זב כיון דדבר מועט הוא הנפשר לא חשיב ושרי. כתבו האחרונים כד של מים או שאר משקין שנקרש מלמעלה שרי לכו"ע להעמידו במקום שלא יגיע ליד סולדת בו דהקרח כשימס יהיה מתערב תיכף תוך המשקים שתחתיו ואינו ניכר".
וע"כ כתב המשנ"ב (סי' ש"כ ס"ק ל"ה): "ולדעת רמ"א בסימן שי"ח סט"ז בהג"ה גם הכא יש להחמיר דאף דנימוח מאליו אסור משום נולד ואינו דומה לתוך הכוס דהתם הוא מעורב במים ואינו ניכר". יוצא שלדעת הרמ"א בנולד שהוא איסור דרבנן אף במניחו בחמה או באש אסור וצריך לומר כיון שעתה מתחיל להפשיר.
הועלה
אסור להניח הכפית הנ"ל כדי לגרום הכיבוי כיון שזה לא בכלל הגרמא המותרת.