שאלה
מדוע נהגו בחוצות ישראל להביא את החלות אל השולחן ולכסותם במפה, שלא יראה בושתו או מחמת שדומה למן.
לי, שואל השואל, עדיף להביא לאחר קידוש קודם הבציעה שיהיה עוד כמה דקות על הפלטה? האם יש מקור לחלות על השולחן בשעת הקידוש?
תשובה
כתב הטור סי' רע"א "וכשישב לאכול יהיה לו מפה פרוסה על הלחם דתניא אין מביאים את השלחן אא"כ קידש ואם הביא פורס מפה ומקדש אף על פי שצריך שיערוך שלחנו מבע"י ודאי צריך שיהיה ערוך ומסודר במקום אחר ומ"מ אין מביאין אותו לפניו אלא עד אחר הקידוש כדי שיהא ניכר שבא לכבוד שבת הילכך אם הביאוהו קודם הקידוש פורס עליו מפה כאילו אינו כאן ומקדש ומסיר המפה וכתבו התוספות (שבת קיט ב) דדוקא בימיהם שהיו להם שלחנות קטנים כל אחד שלחנו לפניו ולא היה עליהם טורח להפסיק ולהביא השלחן אחר הקידוש אבל לדידן ששלחנות שלנו גדולים וטורח להביאם אחר הקידוש ולהפסיק בין קידוש לסעודה נוהגין להביאם לכתחלה קודם הקידוש ולפרוס מפה ולקדש ובירושלמי קאמר שלא יראה הפת בושתו פירוש שהוא מוקדם בפסוק והיה ראוי להקדימו בברכה ומקדימין בברכת היין ואני שמעתי טעם לעשות זכר למן שהיה מונח כמו בקופסא טל למעלה וטל למטה וזכר לזה נותנין מפה תחת הפת ואחרת על גביו", כלומר שישנם ג' טעמים למה מכסים את הפת או משום יקרא דשבתא וכדי לשנות מימות החול, או זכר למן, או משום שלא יראה הפת בושתו..
וביאר הב"י "וכשישב לאכול יהיה לו מפה פרוסה על הלחם דתניא בריש פרק ערבי פסחים (ק:) שאין מביאין את השולחן אלא אם כן קידש. וכתבו התוספות (שם ד"ה שאין מביאין) והרא"ש (סי' ג) והמרדכי (לד ע"ד) דלא קשיא מדאמרינן בפרק כל כתבי (שבת קיט:) מצא שולחן ערוך מלאך טוב אומר וכו' דערוך הוא במקום אחר כדי להביאו אחר הקידוש וזהו שכתב רבינו אף על פי שצריך שיערוך שולחנו מבעוד יום וכו':
וכתבו התוספות בימיהם היו להם שולחנות קטנים וכו'. כן כתבו שם גם כן המרדכי והרא"ש, והר"ן בפרק כל כתבי (מד: ד"ה נר דלוק):
ובירושלמי קאמר שלא יראה הפת בושתו. כן כתבו שם הרא"ש והמרדכי והגהות (מיימוניות) בפרק כ"ט (אות ק):
ומ"ש ואני שמעתי טעם לעשות זכר למן וכו'. שם בתוספות (פסחים ק: ד"ה שאין) וכן כתוב בספר התרומה וכתבוהו הגהות (מיימוניות) פרק כ"ט (אות ק) בשם ספר המצות (עשין ל, קטז ע"ג)".
ובשו"ע סעי' ט' סתם דבריו וכתב "צריך שתהיה מפה על השולחן תחת הפת ומפה אחרת פרוסה על גביו", משמע שחשש לכל הטעמים.
וכמו שכתב המשנ"ב ס"ק מ"א "על גביו – בטור בשם הירושלמי שלא יראה הפת בשתו שאין מקדשין עליו אלא על היין והוא יש לו דין קדימה בשארי מקומות ולפ"ז אם מקדש על הפת א"צ לכסות עליו מפה אבל לטעם אחר שכתב הטור שהוא זכר למן שהיה מונח בקופסא טל למעלה וטל למטה ממילא גם במקדש על הפת צריך לכסות במפה וכן נוהגים ומשמע בפמ"ג שלכל הטעמים די במקדש על היין שיהיה מכוסה עד אחר שגמר הקידוש וכן בשחרית צריך ג"כ להיות הפת מכוסה עד אחר הקידוש מטעמים אלו ובח"א משמע דלטעם זכר למן טוב שיהיה מכוסה עד אחר ברכת המוציא. כתב בא"ר ודה"ח כשמקדש על הפת יניח ידיו על המפה ועל הלחם משנה בשעת הקידוש וכשיגיע להמוציא יגלה הלחם משנה ויניח ידו עליהם ויברך המוציא וכשיגיע להשם יגביה שניהם למעלה עד שיגמור השם ואח"כ יניחם ואחר גמר המוציא יחזור ויכסה במפה ויניח ידו עליהם עד שיגמור הקידוש". וכ"כ הכה"ח בס"ק ג"ן.
וראה בשער הציון ס"ק מ"ח "עיין במגן אברהם, דלטעם תיתי סעודה די עד אחר הקידוש, וכן לטעם הירושלמי כן, וגם לטעם זכר למן בודאי די בזה, עיין בפרי מגדים שמקל יותר לטעם זה".
ולסיכום כתב מרן הרב במאמר מרדכי (שבת ח"א פט"ז סעיף נג-נד), שישנם ג' טעמים, א. שלא יראה הפת בושתו. ב .זכר למן ג. משום כבוד שבת.
ולכן אף שישנה אפשרות להביא הפת אח"כ בכל זאת יש דין לכסותה, הן משום זכר למן, והן משום יקרא דשבתא.
ולכן כתב הכה"ח בס"ק נ"ד "ומפה אחרת וכו'. וכן בסעודת שחרית ומנחה יניח מפה תחת הפת ומפה על גביו. האחרונים", כלומר שכיון שהטעם לא רק משום בושתו של פת ממילא גם בסעודה שלישית צריך לכסות את הפת.