שאלה:
כידוע כיום בני הגלויות בחוץ לארץ עושים שני ימים טובים, ואף על גב שאנו בקיאים בקביעא דירחא ויודעים במדוייק מתי חל יום טוב בחו"ל בלי ספק, בכל זאת הנהיגו חז"ל לעשות ב' ימים טובים בחו"ל משום שחששו שמא תגזור המלכות גזירה שלא יעסקו בתורה וישתכח סוד העיבור ויעשו חסר מלא ומלא חסר ויאכלו חמץ בפסח (ביצה דף ד' ע"ב ופרש"י שם). אולם כיום החשש הזה הוא מאד רחוק, שברוב העולם ניתן חופש ליהודים לעסוק בתורה ולא שכיחות גזירות כאלה כלל, ומה עוד שאפילו במדינות הסגורות היהודים הם בקשר עם יהודי ארץ ישראל ויוכלו לדעת מתי יום טוב. לאור זה, לכאורה אין עוד טעם לשמור שני ימים טובים בחוץ לארץ. ואף על פי שלפי הקבלה יש טעם לעשות שני ימים טובים בחו"ל (כמו שמובא בנהר שלום להרש"ש ז"ל דף כ"ה ע"ב), והטעם ההוא עדיין שייך, אבל קשה לומר שכל יום טוב שני בזמנינו נוסד על פי הקבלה, כי מוסכם מהרבה פוסקים שאין לחוש לדעת הקבלה כאשר היא סותרת דעת הגמרא והפוסקים, אז אם לפי הפשט אין אותו היום יום טוב, הרי אסור לעשותו יום טוב ולברך ברכות קידוש וכו', ולא נלך אחרי הקבלה בדבר שהפשט אוסר.
תשובה: (מאת מרן הרב מרדכי אליהו )
כל דין שהוא מדינא דגמרא אין לבטלו. ואין לנו כיום רבנים הגדולים בחכמה ובמנין מבית הדין הראשון[1]. אין לזלזל בדברי הקבלה, ובפרט שבנידון דידן הם מחזקים את ההלכה לפי הפשט[2]. ועיין במסכת ביצה (ד' ע"ב), ועיין לרמב"ם (הלכות קידוש החודש פ"ה הלכות ה' ו' ח' י"ב), שמשמע מדבריו, שזו תקנת חכמים ומדברי סופרים שתקנו דבר זה, לפיכך אין שום אפשרות לבטלו[3]. ואנשי חוץ לארץ שקשה להם לשמור ולקיים שני ימים טובים, יש להם תקנה טובה שיבואו לארץ ישראל, וכאן ישמרו רק יום אחד.
מקורות:
[1]ראה במשנה עדויות (פ"א מ"ה), ז"ל: "ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין? שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו, שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין. היה גדול ממנו בחכמה אבל לא במנין, במנין אבל לא בחכמה – אינו יכול לבטל דבריו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין", וכך נפסק להלכה ברמב"ם (הל' ממרים פ"ב ה"ב), ז"ל: "בית דין שגזרו גזרה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל, ועמד אחריהם בית דין אחר ובקש לבטל דברים הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזרה ואותו המנהג – אינו יכול עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין. היה גדול בחכמה אבל לא במנין, במנין אבל לא בחכמה – אינו יכול לבטל את דבריו, אפילו בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו – אין האחרונים יכולין לבטל עד שיהו גדולים מהם. והיאך יהיו גדולים מהם במנין הואיל וכל בית דין ובית דין של שבעים ואחד הוא? זה מנין חכמי הדור שהסכימו וקבלו הדבר שאמרו בית דין הגדול ולא חלקו בו. השגת הראב"ד: ב"ד שגזרו גזרה וכו' עד שיהא גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין. א"א ולא אפי' אליהו ובית דינו הואיל ופשט איסורן בכל ישראל כדאיתא בע"ז. השגת הראב"ד: יהיה גדול בחכמה וכו'. א"א עיטור שוקי ירושלים בפירות קשיא עליה שהראשונים תקנוהו ור' יוחנן בן זכאי ביטלה אחר חרבן מפני שנתבטל הטעם לראשונים ולא היה גדול כראשונים.במה דברים אמורים בדברים שלא אסרו אותן כדי לעשות סייג לתורה אלא כשאר דיני תורה, אבל דברים שראו בית דין לגזור ולאסרן לעשות סייג, אם פשט איסורן בכל ישראל – אין בית דין גדול אחר יכול לעקרן ולהתירן אפילו היה גדול מן הראשונים".
[2] וראה בארוכה בשו"ת מאמר מרדכי ח"א במבוא: הפסיקה ע"פ הקבלה. ובקצרה בתחילת ההקדמה לקיצור שו"ע עם הערות דרכי הלכה שם.
[3]וכך כתב הרמב"ם (הלכות קידוש החודש פ"ה הל' ה'-ו'), ז"ל: "בזמן הזה שאין שם סנהדרין ובית דין של ארץ ישראל קובעין על חשבון זה, היה מן הדין שיהיו בכל המקומות עושין יום טוב אחד בלבד אפילו המקומות הרחוקות שבחוצה לארץ כמו בני ארץ ישראל, שהכל על חשבון אחד סומכין וקובעין, אבל תקנת חכמים היא שיזהרו במנהג אבותיהם שבידיהם. לפיכך כל מקום שלא היו שלוחי תשרי מגיעין אליו כשהיו השלוחין יוצאין, יעשו שני ימים ואפילו בזמן הזה כמו שהיו עושין בזמן שבני ארץ ישראל קובעין על הראייה, ובני ארץ ישראל בזמן הזה עושין יום אחד כמנהגן שמעולם לא עשו שני ימים, נמצא יום טוב שני שאנו עושין בגליות בזמן הזה מדברי סופרים שתקנו דבר זה".
וראה מאמר מרדכי למועדים ולימים (פרק ט"ז סעי' י"ט) שדין זה הוא אפילו ביו"ט של שבועות שתלוי בספירה, שתקנו כן כדי שלא יתחלף להם בין יו"ט ליו"ט כמבואר ברמב"ם (הל' קידוש החודש פרק ג' הל' י"ב).