שאלה:
מה דין היוצאים לחו"ל לתקופת זמן מסוימת לגבי יו"ט שני של גלויות?
תשובה: (מאת מרן הרב מרדכי אליהו )
יש לנהוג כבני חו"ל לחומרא[1] וכפי שיפורט להלן:
לענין התפילה– ישתתף בתפילה של המקומיים, אך יתפלל בינו לבין עצמו את נוסח התפילה של בן א"י, דהיינו: של חוה"מ ביו"ט הראשון, ואילו ביו"ט האחרון יניח תפילין ויתפלל תפילה של חול בצנעא[2].
יכול לעלות לתורה ביו"ט שני אם מזמינים אותו, אך לא יבקש שיעלו אותו, דין זה שווה לכל העדות.
לענין ה"סדר"– ראוי להצטרף לסדר שני של המקומיים, כשאחד מהם עורך את הסדר. ויאכל מצה ומרור אך ללא ברכה (על אכילת מצה, על אכילת מרור).[3]
על ד' כוסות לא יברך (לאשכנזים המברכים על כל כוס[4]) אלא יברך על הכוס הראשונה שבקידוש[5] ויתכוון לפטור את הכוס השנייה. על הכוס השלישית שלאחר ברכת המזון, יברך ויתכוון לפטור את הכוס הרביעית.
לעניין מלאכה– אסור לעשות מלאכה ואפי' בצנעא בביתו[6], ואמנם יש בזה מחלוקת בין המבי"ט להרדב"ז[7]. וע"כ אם יש הכרח מיוחד יש לשאול שאלת חכם אם מותר לעשות מלאכה מסוימת בצנעא.
חמץ אסור לאכול ביו"ט שני אחרון של פסח.
יבדיל לעצמו בצנעא בין יו"ט ראשון לשני.
ביו"ט שני ילבש בגדי יו"ט[8].
לסיום אברככם שתשרה הברכה בכל מעשי ידיכם, ותזכו לקדש שם שמים ותשובו אי"ה לארץ ישראל יחד עם כל תושבי הגולה.
מקורות:
[1][וראה במאמר מרדכי למועדים וימים פרק ס"ו אשר עוסק בדינים אלו]. ראה בשו"ע (או"ח סי' תצ"ו סעי' ג'), ז"ל: "בני ארץ ישראל שבאו לחוצה לארץ, אסורים לעשות מלאכה ביום טוב שני ביישוב, אפילו דעתו לחזור, וכל זמן שלא הגיע ליישוב, אפילו אין דעתו לחזור – מותר, לפי שעדיין לא הוקבע להיות כמותן, אבל אם הגיעו ליישוב ואין דעתו לחזור – נעשה כמותן ואסור בין במדבר בין ביישוב". ובמשנ"ב (ס"ק ט'): "אסורים לעשות מלאכה – דנותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם ואפילו בצנעא אסור, וכמו שנתבאר לעיל בסימן תס"ח ס"ד, ומ"מ אם עשה מלאכה – אין מנדין אותו".
[2]כתב משנ"ב שם (ס"ק י"ג), וז"ל: "ומטעם זה צריכים הם להתפלל תפלת י"ח בלחש ביום טוב שני. וכן להניח תפילין בצנעא כיון שדעתו לחזור נותנין עליהם חומרי המקום שיצאו משם כמ"ש בסי' תס"ח, אבל צריכים ללבוש מלבושי יום טוב מפני שהוא דבר של פרהסיא". ובכה"ח שם (ס"ק ל"ה), וז"ל: "ולענין תפלה מי שדעתו לחזור מתפלל שמונה עשרה כבמקומו וכן המנהג, ולענין המלבוש אם היו לו מלבושים מיוחדים לשבת ויום טוב ילבשם גם ביום אחרון אף על פי שהוא חול לגבי דידיה. הרדב"ז חלק א' סימן ע"ג, כנסת הגדולה שם, עולת שבת אות ב', מגן אברהם ס"ק ז', אליה רבה סימן תצ"ה אות י"ג, אשל אברהם אות י"ג, חמד משה אות ג'. וכן כתב הפרי חדש: כשהלכתי למצרים ודעתי לחזור לארץ ישראל, ביום טוב שני בבוקר בביתי בצנעה הנחתי תפילין וקריתי קריאת שמע עמהם משום מאמר רז"ל: כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו, ואחר כך הלכתי לבית הכנסת והתפללתי תפלת שמונה עשרה דכיון דהוי בלחש כצנעא דמי, ואף על פי שיש בה קצת אריכות יותר מתפלת יום טוב אין בכך כלום, ואף על פי כן כשמקצת העם קמו סמוך לחתימת אמת ויציב קמתי והתחלתי להתפלל קודם שיתחילו הם דהאריכות אחר שמסיימים הכל יש בו היכר טפי מהתחלה, ומלבושי יום טוב לבשתי משום דהויא מלתא דפרהסיא, עכ"ל. והביא דבריו השלחן גבוה אות ז', שלמי צבור דף מ' ע"ד, פאת השולחן סימן ב' אות כ"ב. וכן פסק מרן ז"ל בשו"ת אבקת רוכל סימן כ"ו, יעו"ש. וכן כתב רבינו זלמן אות ח', חיי אדם כלל ק"ג אות ד', משנה ברורה אות י"ג", עכ"ל.
[3]כתב כה"ח שם (ס"ק ל"ז), וז"ל: "ובליל שני של פסח לא יברך הברכות שמברכין על הסדר ולא קידוש ולא אשר גאלנו ולא על הלל ולא על מצה ומרור, ויאמר הגדה כקורא בתורה, ועל כוס ראשון יברך בורא פרי הגפן ויכוין לפטור גם כוס שני, וכן יכוין בכוס של ברכת המזון, ואם הוא בחדר בפני עצמו לא יסדר הסדר כלל, וכל זה שדעתו לחזור. חיי אדם שם. ומיהו מה שכתב ויכוין לפטור גם כוס שני וכו', היינו לבני אשכנז, אבל בני ספרד בלאו הכי אין מברכין כי אם על כוס ראשון וכוס ברכת המזון כמ"ש לעיל סימן תע"ד, יעו"ש".
[4]ראה בשו"ע ורמ"א (סי' תע"ד):"שותה כוס שני ואין מברך עליו לא ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה, שאין מברכין בורא פרי הגפן כי אם על כוס של קידוש ועל כוס של ברכת המזון, ואין מברכין על הגפן כ"א אחר כוס רביעי. הגה: והמנהג בין אשכנזים לברך ברכה ראשונה על כל כוס וכוס, אבל ברכה אחרונה אין מברכין רק אחר האחרון לבד, וכן דעת רוב הגאונים".
[5] יברך "הגפן" בלבד, ולא נוסח הקידוש, שהרי לקמן מוזכר שצריך להבדיל לעצמו בצנעא בין יו"ט ראשון ליו"ט שני.
[6]ראה במשנ"ב (סי' תס"ח ס"ק י"ד), ז"ל: "כללו של סעיף זה לפי דעת מ"א וכמה מפרשים שהחליטו כמותו להלכה הוא כן: כשאדם הולך מעירו לעיר אחרת, ובעירו נהגו להקל באיזה דבר ובעיר שבא בה מחמירים בזה, אם אין דעתו להשתקע בעיר הזאת בתמידות – אינו חל עליו חומרי מקום זה מעיקר הדין, ויכול לנהוג להקל כמנהג מקומו בצנעא בתוך ביתו, אבל בפרהסיא – אין לו להקל מפני המחלוקת. וכ"ז בדברים שאפשר לעשותן בצנעא ולא יתודע לאנשי המקום, אכן בדברים שא"א לעשותן כ"כ בצנעא, כמו מלאכה – אין לו לעשות אף בצנעא בתוך העיר, אלא יצא לשדה חוץ לתחום העיר ושם יוכל להקל כמנהג מקומו", וע"ע במשנ"ב (סי' תצ"ו ס"ק ט').
[7] ראה בכה"ח (סי' תצ"ו ס"ק ל"ג) שהביא פלוגתא זו אי מהני לעשות מלאכה בצנעא.
[8] משנ"ב שם (ס"ק י"ג) וכה"ח שם (ס"ק ל"ה).