שאלה:
זה כמה שנים שאני מסתפק בעניין הדלקת נרות חנוכה בנרות שעווה, ההלכה נפסקה ש"הדלקה עושה מצווה", כלומר, שבמקום ההדלקה צריך להיות בכמות מספקת לדלוק כשיעור. מובן שכאשר הגמרא דיברה על נר, היא התכוונה לכלי המכיל שמן ובתוכו פתילה להדלקה (ראה פסחים י"א ע"א ברש"י שכתב: "כל נר שבגמרא היינו הכלי").
בנר הנזכר בגמרא אין בעיה, כי השלהבת במקומה עומדת, ובשעת ההדלקה ראויה הפתילה לשאוב את כמות השמן שבכלי, כך שבמקום ההדלקה יש שמן כשיעור. אך בנר העשוי משעווה או מפרפין, השלהבת מתקדמת, ממיסה את הפרפין ויוצרת לעצמה שמן. נמצא לפי זה, שאילו השלהבת היתה נשארת במקום ההדלקה היא היתה דולקת רק דקות ספורות, ובעצם אין לה שמן כשיעור, ואם "הדלקה עושה מצווה", הרי לא יצא ידי חובתו בנרות אלו.
אם הערה זו נכונה, יוצא שכל המדליקים בנרות של ימינו – לא יוצאים ידי חובה, ודבר זה לא פשוט. אודה לכבודו על חוות דעתו בעניין זה. אם יסכים עם הערתי אולי יש צורך לפרסם את הדבר – שיש להקפיד להדליק רק בחומר בערה נוזלי.
תשובה: (מאת מרן הרב מרדכי אליהו)
קבלתי את מכתבך מיום י"ד טבת ובו הערתך בנושא נר חנוכה על ידי נרות שעוה, דיש חשש שאין במקום ההדלקה מספיק "שמן" לדלוק כשיעור חצי שעה.
לכאורה זוהי הערה מעניינת אך נראה שאין הדין כך, כיון שגם בפתילה עם שמן הפתילה נודדת אל השמן.
ועוד שאפי' אם יש מרחק בין הפתילה לשמן (פחות מטפח) נקרא המקום כמקום אחד. עיין בשבת דף כ"ב ע"ב בענין פתילות של בית המקדש,ושם איירי בפתילות ארוכות שמדליקים אותן מנר אחר, והמרחק בין נר לנר במנורה היה לפחות טפח[1], ועיין בשו"ע (או"ח סי' תרע"ד סעי'א') שכתב, שמותר להדליק נר חנוכה מנר אחר של חנוכה, ובהכרח שיש מרחק ביניהם. ועיין שם במשנ"ב (ס"ק א') שכתב: "ואף דמבואר לקמן בסי' תרע"ה שצריך להניחה תחילה על מקומה ואח"כ להדליקה, כבר כתב הט"ז לקמן דעל זמן מועט אין להקפיד ע"ז. ולדעת שארי אחרונים דסוברים דעל זמן מועט ג"כ יש להקפיד הכא מיירי שהיו שניהם במקומן,אכן היה להן פתילות ארוכות והפתילה מגיעה לנר שלפניה וא"צ להסירה ממקומה". ועיין פר"ח (סוף סימן תרע"ג) שכתב: "ומסתברא שאע"פ שמשך הנר שרוצה להדליק, ומדליקה מהאחרת, דשפיר דמי כל שאינה מסירה לגמרי מהנר". ועיין בשער הציון שם (אות ד').ועיין בכה"ח (אות ג').
מקורות:
[1]כתוב בגמ' שבת (כ"ב ע"א): "איתמר, רב אמר: אין מדליקין מנר לנר, ושמואל אמר: מדליקין. וכו' יתיב ההוא מרבנן קמיה דרב אדא בר אהבה, ויתיב וקאמר: טעמא דרב – משום ביזוי מצוה. אמר להו: לא תציתו ליה, טעמיה דרב – משום דקא מכחיש מצוה. מאי בינייהו? – איכא בינייהו: דקא מדליק משרגא לשרגא. מאן דאמר משום ביזוי מצוה – משרגא לשרגא מדליק, מאן דאמר משום אכחושי מצוה – משרגא לשרגא נמי אסור וכו'. (ע"ב) מתיב רב ששת: 'מחוץ לפרוכת העדת יערך', וכי לאורה הוא צריך והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו; אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות? אמר רב: זו נר מערבי, שנותן בה שמן כמדת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים. והא הכא, כיון דקביעי נרות לא סגיא דלא משקיל ואדלוקי, קשיא בין למאן דאמר משום בזוי מצוה, ובין למאן דאמר משום אכחושי מצוה! תרגמא רב פפא: בפתילות ארוכות. סוף סוף, למאן דאמר משום אכחושי מצוה קשיא! – קשיא" וכו'.