שאלה
האם מותר לתפוס חניה בעבור מישהו אחר?
תשובה
ע"פ הוראת מורינו הגאון הרב יוסף אליהו
אדם יכול לתפוס לחבירו חניה, אם חבירו מגיע עכשיו, ואפי' הוא חנה כבר. אבל אסור להניח חפץ כדי לתפוס, וכן אין לתפוס לחבירו אם לא מגיע עכשיו.
מקורות
איתא במשנה גיטין דף יא עמוד ב "האומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי, אם רצה לחזור בשניהן – יחזור, דברי ר"מ; וחכ"א: בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים, לפי שזכין לאדם שלא בפניו, ואין חבין לו אלא בפניו, שאם ירצה שלא לזון את עבדו – רשאי, ושלא לזון את אשתו – אינו רשאי" ובגמ' "יתיב רב הונא ורב יצחק בר יוסף קמיה דר' ירמיה, ויתיב ר' ירמיה וקא מנמנם, ויתיב רב הונא וקאמר: ש"מ מדרבנן, התופס לבעל חוב – קנה. א"ל רב יצחק בר יוסף: ואפי' במקום שחב לאחרים? א"ל: אין. אדהכי איתער בהו ר' ירמיה, אמר להו: דרדקי! הכי א"ר יוחנן: התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים – לא קנה; וא"ת, משנתינו! כל האומר תנו כאומר זכו דמי. אמר רב חסדא: התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים, באנו למחלוקת רבי אליעזר ורבנן; דתנן: מי שליקט את הפאה ואמר הרי זו לפלוני עני, ר' אליעזר אמר: זכה לו, וחכ"א: יתננו לעני הנמצא ראשון. אמר אמימר, ואיתימא רב פפא: דלמא לא היא, עד כאן לא קאמר ר' אליעזר התם – אלא דמיגו דאי בעי מפקר להו לנכסיה והוי עני וחזי ליה, ומיגו דזכי ליה לנפשיה זכי לחבריה, אבל הכא לא: ועד כאן לא קאמרי רבנן התם – אלא דכתיב: לא תלקט לעני, לא תלקט לו לעני, אבל הכא לא. ור"א האי לא תלקט מאי עביד ליה? מיבעי ליה להזהיר לעני על שלו".
ובגמ' בבא מציעא דף י עמוד א "רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו: המגביה מציאה לחבירו – לא קנה חבירו. מאי טעמא – הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים, והתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים – לא קנה".
ופרש"י בד"ה "לא קנה – כדאמר בכתובות, דלאו כל כמיניה להיות קופץ מאליו וחב לאלו, מאחר שלא עשאו אותו הנושה שליח לתפוס".
אמנם התוס' חלקו וסברי שלא מועיל למנות שליח שבגמ' כתובות דף פד עמוד ב איתא "יימר בר חשו הוה מסיק ביה זוזי בההוא גברא, שכיב ושביק ארבא, א"ל לשלוחיה: זיל תפסה ניהליה, אזל תפסה. פגעו ביה רב פפא ורב הונא ברי' דרב יהושע, אמרו ליה: את תופס לב"ח במקום שחב לאחרים, ואמר רבי יוחנן: התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה". וכתבו בד"ה "את תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים – כאן משמע דאע"ג דעשאו שליח דאמר ליה זיל תפסה אפ"ה לא קנה ולא כמו שפירש בקונטרס בפ"ק דב"מ (דף י. ושם) דדוקא בשלא עשאו שליח לא קנה". וכתב הב"י בסי' ק"ה "וכן כתב הר"ן פרק קמא דגיטין (ה ריש ע"א). וכן כתב רבינו ירוחם נתיב ו' ח"ז ועיין במעשה שכתב בנתיב כ"ב (נה ע"א) וכתבתיו לקמן בסימן זה (ס"ו). וכתב הרא"ש בפרק קמא דמציעא (סי' כז) אפילו עשה בעל חוב שליח וכתב לו הרשאה דאין יד השליח כיד המשלח לחוב לאחרים ורבינו חננאל כתב דדוקא שליח אבל אפוטרופוס קנה דיד בעלים הוא עכ"ל הרא"ש".
וכן פסק השו"ע בסי' ק"ה סעי' א' "הלוה שחייב לשנים או יותר, ואין לו כדי לפרוע לכולם, וקדם אדם א' ותפס מהמטלטלים של לוה כדי לזכות לאחד מבעלי חובות, לא זכה, שכל התופס לבע"ח במקום שיש עליו חוב לאחרים, לא קנה, ואפי' עשאו שליח וכתב לו הרשאה. אבל אפוטרופוס קנה, דיד בעלים הוא". כלומר שפסק כמו תוס'.
ב
והקשו התוס' בד"ה אמר ר"י "וא"ת דאמרינן בפ"ק דב"מ ר"נ ורב חסדא דאמרי תרוייהו המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו מ"ט דהוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים והתופס כו' לא קנה וא"כ ר' יוחנן דאמר התם המגביה מציאה לחבירו קנה חברו סבר דהתופס לבעל חוב קנה וי"ל דשאני גבי מציאה דאיכא למימר מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה משא"כ הכא".
ורמב"ן בבא מציעא תי' "ולדידי לאו קושיא היא כלל, דהכא משום דאינו חב לאחרים הוא דכיון דלא זכה בה אדם לאו חובה היא לו אם אינו מוצאה, ובעל אבדה גופיה הואיל וכבר היא אבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם בהאי הגבהה לא מפסיד ולא מידי יותר משאר בני אדם, ועוד שהרי נתיאש ויצאה מרשותו ביאוש, אבל גבי ב"ח כיון דהוא חייב לו ונכסוהי אינון ערבין ביה מי שמוציאן מרשותו ושעבודו חב הוא לו, ומשום הכי קי"ל נמי התם לא קנה והכא קנה, וא"צ לפנים".
וא"כ לפי הרמב"ן אפשר שאף אם אני לא צריך חניה אני יכול לתפוס דיש לדונו כמו מציאה שהרי אין החניה משועבדת לו, וגם לתוס' כיון שיכול לזכות בחני עבור עצמו יכול גם עבור חברו.
והביא הב"י את דברי התוס' וז"ל "וכתב הר"ן (ב"מ י. ד"ה אמר) ולפי זה אם היה התופס נושה בו קנה חבירו דהכא נמי איכא מגו. וכתב הרא"ש (שם) דבריהם וסיים בה והלכה כרבי יוחנן דעולא ורמי בר חמא דלעיל (ח.) סברי כוותיה. גם במרדכי פרק קמא דגיטין (סי' שכח) כתב בשם רבינו תם (ספר הישר חי' סי' קו) כן, וכתב עוד דנפקא מינה אם אחד חייב לשני בני אדם והאחד יתפוס משל המחוייב יתן לחבירו אם ירצה דמגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה והוא יחזור על הבעל חוב ויתבע את שלו עכ"ל ומשמע לי דאפילו תפס סתם קאמר דהרשות בידו לתתו לחבירו ולחזור לתבוע את שלו:
וכתב השו"ע בסעי' ב' "אם הלוה חייב גם לתופס, זכה בתפיסתו, מגו דאי בעי זכי לנפשיה, זכי לחבריה".
ג
והנה יש לדון בדין מגו דזכי לנפשיה אם יכול לתפוס יותר ממה שחייבים לו ובתחילה על דעת לזכות לחבירו ואח"כ על דעת לזכות לעצמו והנה נדון זה מחלוקת אחרונים עצומה וכדלהלן:
כתב הטור "אבל אפוטרופא שתפס בשביל היתומים כתב ר"ח דמהני ואם ראובן חייב ג"כ ליהודה מהני מה שתפס לצורך שמעון אף על פי שלא תפש לצורך עצמו מיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה".
וכתב הב"י "ויש לדקדק בלשון רבינו שכתב אף על פי שלא תפס לצורך עצמו וכו' דמשמע דטפי עדיף כשתפס לצורך עצמו ואחר כך תפס לצורך חבירו מכשתפס לצורך חבירו קודם שיתפוס לצורך עצמו והא ליתא דכיון שתפס לצורך עצמו כבר אין לו תפיסת יד בנכסיו של זה והוי ליה תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים דלא קנה. ויש לומר דהכי קאמר לא מבעיא אם תפס בבת אחת כשיעור מה שחייב לו וכשיעור מה שחייב לחבירו דמגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה אלא אפילו פירש שתפס לחוב חבירו ולא לחובו דהשתא אין לו תפיסת יד בנכסים הללו שתפס אפילו הכי קנה דמגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לאחריני. כן נראה לי".
כתב הסמ"ע בס"ק ג' "מיגו דזכי לנפשיה. עיין פרישה [סעיף ב'], שם כתבתי והוכחתי דהיינו דוקא דתפס בכדי חובו של עצמו, כגון ראובן שחייב לשמעון ולוי ויהודא לכל אחד מאה זהובים, ותפס שמעון מראובן שוה מאה זהובים, דבזה אמרינן, לא מיבעיא אם תפסו בשבילו ובשביל לוי שכל אחד יקח מהתפיסה חמשים זהובים, דאמרינן מיגו דמהני תפיסה לנפשיה מהני נמי גבי לוי, אלא אפילו תפס כל המאה בשביל לוי לחוד, אמרינן מיגו דאי בעי היה תופס כל המאה לנפשו שהרי חייב לו ג"כ מאה, מהני נמי גבי לוי. אבל אם תפס משל ראובן שוה ק"ן זהובים ורוצה לזכות בהמותר מהחובו ללוי, לא מהני, כיון דלנפשיה לא מצי לזכות בכולו שהרי חובו אינו אלא מאה. ואחת מהראיות היא, שהרי דין זה נלמד מהא דאמרינן [ב"מ י' ע"א] המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו משום דאי בעי זכי לנפשיה כו', ובעינן דומיא דהתם דאי בעי היה זוכה כולו לנפשיה, ע"ש ודוק. וזהו דלא כמ"ש הב"י [שם] דגם בזה אמרינן דמהניא התפיסה לחבירו כיון דאית ביה צד זכייה לנפשיה, וגם בעיר שושן [סעיף ב'] פסק כן, ודבריו דחויין הן בעיני". וכ"כ הב"ח.
אמנם בש"ך ס"ק ב' חלק כתב "וזה שנים רבות חשבתי כדבריהם ועכשיו דקדקתי היטב בסוגיא פ"ק דמציעא ונלע"ד שהדין עם הב"י והע"ש דכיון דאית ליה זכייה בהגבה' זו זכי נמי לחבריה אפי' יותר ממה שיכול לזכות לעצמו דאע"ג דלא שייך מיגו דהא אפי' מ"ד דלא אמרי' מגו דבעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה מודה דהיכא דזכי לנפשיה מידי זכי לחברי' אפי' מה דלא מצי למזכי לנפשיה וכדמוכח (דף ח' ע"א) מרבא דפליג ארמי בר חמא וכן (סוף ד' ט') מרב נחמן דאותיב לעולא וכפירש"י שם ע"ש דלא ס"ל מיגו ואפי' הכי סבירא ליה גבי טלית שהגביהו ביחד דאע"ג דהתם לא יוכל לזכות בטלית רק החצי שלו זכי לחבריה אידך פלגא מטעמא דכיון דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה ואף ע"פ שאפשר לדחוק ולחלק מ"מ אין נראה לי לחלק אלא פשטא דש"ס ריהטא כהב"י ומה שהקשה המשאת בנימין מתופס מוסירה לק"מ דהתם אינו זוכה רק מה שתופס בידו משום שתפוס בו אבל לא זכה מצד הגבהה דנימא דכיון דזכה בהגבהה זו לנפשיה זכי נמי לחבריה ודו"ק, גם מה שהוכיח המ"ב שם מהמרדכי לאו הוכחה היא דאדרב' רבותא קאמר המרדכי דאפי' אינו רוצה לתפוס לעצמו כלום יכול לתפוס לצורך חבירו, עיין בתשובת מהרשד"ם סי' שפ"א".
אמנם בתומים ס"ק ג' הביא ראיה לדעת הסמ"ע "אבל יש ראיה לדברי הסמ"ע, חדא מהך דלעיל (ביצה לט:, עי' סק"א) בבור של עולי בבל, דפירש ר"ת (שם תוד"ה הכא) דאף דקיימא לן המגביה מציאה קנה חבירו, מכל מקום הטעם משום מגו דזכיה לנפשיה, ואין לו יותר מתחומו. הרי דאם לזה אלף אמה מעירו, ולחבירו אלפים אמה, אין חבירו יוכל להוליך המים יותר מאלף אמה, ולא אמרינן הואיל ויש לו יד במים, יוכל לזכות לחבירו יותר ממנו, כמו שכתב הש"ך לענין מעות, אלא ש"מ דלא אמרינן כן. ודברי ר"ת נקבעים להלכה, כמו שכתב באורח חיים סימן שצ"ז (סעיף טז, ועי' מג"א סקי"ד) עיין שם ברמ"א, ואם כן הדין מבורר
וכן מבואר מהך דבבא קמא דף ע' (ע"א) הנ"ל, דקאמרינן שליח שויה, ולכך אי תפיס משל נאמן מפקינן, דהוי תופס לבעל חוב, ולחד לישנא אמרינן שותפי נינהו, וקאמרינן למה נפקא מינה, למתפס פלגא, הואיל והוא שותף בו. וקשה אם כן כוליה לתפוס דתו לא הוי תופס לבעל חוב, דכיון דיש לו יד במקצת ידו זוכה בכולו כמו שכתב הש"ך. ועכצ"ל דזה אינו, דאינו יכול לתפוס יותר מאשר תשיג ידו לתפוס בשלו, וזה ברור ונכון". וכתב באורים ס"ק ה' לאחר שהביא דברי הסמ"ע והש"ך "ואני בתומים (סק"ג) הבאתי ראיה ברורה לדברי הסמ"ע ומניה אין לזוז, וכ"כ המשאת בנימין (סימן לב) וכנסת הגדולה (הגב"י אות ב)".
ובקצות השולחן ס"ק ב' הביא ראיה חדשה לדברי הב"י "ולענ"ד נראה כדברי הב"י דאפילו בתופס יותר מכדי חובו אמרינן מיגו דזכי לנפשיה, דהא בשליח לדבר עבירה דודאי לא הוי שליח ואפ"ה בשותפין שגנבו היכא דגנב אדעתיה דידיה ואדעתיה דחבריה מהני משום מגו דזכי לנפשיה בחציו זכי נמי לחבריה אפילו במקום דליכא שליחות כגון בגניבה דהוי דבר עבירה, וכמבואר להדיא בפרק קמא דמציעא דף [ח'] (ע"א) וע"ש ברש"י (ד"ה פטור), וא"כ כיון דאי הוי תפיס אדעתיה דידיה ואדעתיה דחבריה הוי מועיל אפילו ביתר מכדי חובו משום מגו דזכי לנפשיה זכה נמי לחבריה דמהני אפילו בדבר עבירה ומכל שכן בזה, א"כ אפילו תופס כולו אדעתיה דחבריה אמרינן תרי מגו ודו"ק, ועיין מ"ש בסימן שמ"ח סעיף ח' (סק"ג). מיהו היכא דתופס כולו אדעתיה דחבריה אפשר דלא אמרינן תרי מגו, דהא קי"ל כרבנן גבי מי שליקט את הפיאה ואמר הרי זו לפלוני עני דסברי רבנן דיתננה לעני הנמצא ראשון (גיטין יא, ב), וא"כ מעשיר לעני הוא, דהא מעני לעני אמרינן מגו דזכי לנפשיה, וא"כ ע"כ תרי מגו לא אמרינן, מיהו הב"י מיירי דזוכה אדעתיה ואדעתיה דחבריה וצ"ע".
וכתב בנתיבות ס"ק ג' ליישב ראיית הש"ך "ולפענ"ד נראה טעם נכון לחלק, דדוקא במקום שאם לא יזכה לחבירו בהגבהה זו גם הוא בחלקו לא יזכה, א"כ פשטה זכייתו בכל החפץ, כגון בשנים שהגביהו מציאה, דאם חבירו לא יזכה, גם הוא בחלקו לא יזכה, משו"ה אמרינן שפיר מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, אבל בתופס לבעל חוב, אף אם לא יזכה חבירו מ"מ הוא יזכה במה שתפס נגד חלקו, ומכ"ש בזוזי דכמאן דפליגי דמי, ולא פשטה זכותו בחלק חבירו כלל, לא אמרינן מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה". וכתב עוד לתרץ ראיית הקצה"ח "ובאמת לא קשה מידי, ודברי התוס' מזוקקין שבעתים, דהא דאמר הש"ס [שם] גבי שנים שהגביהו מציאה, תיעשה זו כמי שמונחת על גבי קרקע, ומשני מטעם מיגו דזכי או מטעם דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. וא"כ לכאורה קשה, א"כ, אם אחד יגביה מציאה שלא יזכה בו רק החצי, דליכא אחר דקא מגביה ליה, לא יקנה, והא ודאי ליתא, דא"כ אם יהיה החפץ של שותפין ויפקיר אחד חלקו, לא יהיה שום אדם יכול לזכות בו, כיון שאין בו קנין רק על החצי. אלא ודאי דעיקר קושית הש"ס, כיון דהגבהה בעינן שיהיה מוגבה כל הכלי מכוחו, וכאן שתפוס בו השני, נעשה נגדו כמונח חצי על גבי קרקע או על גבי עמוד, וכ"כ בשיטה [שם] וז"ל, דכיון דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, יד חבירו כקרקע דמי לגבי דידיה, ואילו טלית שראשה אחד מונח על גבי עמוד וכו'. רק משום דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, והרי כל החפץ מוגבה ע"י שניהם זה לקנות וזה להקנות לחבירו בחלקו או מטעם מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, וכיון דהגבהה זו מועלת לקנות לעצמו בחלקו, מועיל הגבהה זו גם לחבירו שיהיה ע"י הגבהה ג"כ קנין לחבירו. ומשו"ה בפיקח וחרש שאין בהגבהה של חרש קנין לעצמו, דמי החצי כמונח על גבי עמוד וגם הפיקח לא קנה", עיי"ש. ובחידושים ס"ק ג' כתב להלכה כסמ"ע.
ולמעשה כתב הפת"ש בס"ק ה' "ועיין בספר קרבן נתנאל פרק קמא דגיטין [סי' י"ג] אות [ה'] שסתר דברי הש"ך בזה, ומסיק דהעיקר כמו שפסק הסמ"ע, ע"ש, וכן הסכים בתומים [סק"ג] עיין שם. אמנם בתשובת נודע ביהודה [מהדו"ק חלק חו"מ] סי' י"ז פסק דיכול לומר קים לי כהש"ך, ובפרט שגם הב"י והלבוש פסקו כן. ועיין שם עוד בענין אם חובו לא הגיע עדיין זמנו, וכתב דנראה לדינא דשפיר אמרינן מיגו דזכי לנפשיה, דמחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה דמי, ע"ש. ועיין בתשובת חתם סופר חלק חו"מ סוף סימן ק' מ"ש בענין זה, עיין שם היטב".
וכתב בערוך השולחן סעי' ה' "ואם הלוה חייב גם להתופס זכה בתפיסתו מיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי לחבריה כמו שיתבאר בסי' רס"ט וי"א דאינו יכול לתפוס רק בכדי חובו של עצמו דבזה אמרינן מיגו אבל ביותר ממה שמגיע לו דאין יכול לזכות לעצמו אינו יכול גם לזכות לאחרים [סמ"ע ב"ח או"ת נה"מ] וי"א דיכול לזכות אף יותר מחובו כיון שיש לו שייכות במעות וחפצי הלוה [ב"י לבוש ש"ך קצה"ח] וכן נראה עיקר דהא בע"כ גם לדיעה ראשונה הוא תופס יותר מחובו שהרי אחר תפיסה זו תובע גם חובו מהלוה ואיך יתבענו הלא כל מה שהיה יכול לזכות לעצמו מסר לחבירו אלא בע"כ כיון דהיה לו זכות לעצמו זכה גם לחבירו וגם ליתבע ממונו ג"כ וא"כ למה לא יוכל לזכות בפעם אחד יותר מחובו וכל הראיות שהביאו דיעה ראשונה יש לדחותם ויש ראיות לדיעה אחרונה [כמ"ש באור לישרים סי' פ"ז]".
אמנם נראה דמחלוקת זו לא שייכא הכא שהרי גם אם יהיו לו שמונים רכבים אין לו מניעה לחנות את כולם וא"כ לעולם יש את המגו ויכול לזכות עבור עצמו.
ה
אמנם מה שיש לדון האם זה שעומד שם או מניח שם איזה דבר נגיד שזה נחשב כאלו תפס את המקום או שמא נאמר דהוי דומיא דהא דאיתא בבא מציעא דף י עמוד א "נטל מקצת פיאה וזרק על השאר – אין לו בה כלום, נפל לו עליה, פרס טליתו עליה – מעבירין אותו הימנה, וכן בעומר שכחה". ופסקה הרמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ב הלכה יח "עני שנטל מקצת הפאה וזרק על השאר או שנפל עליה או שפירש טליתו עליה קונסין אותו ומעבירין אותו ממנה ואפילו מה שנטל לוקחין אותו מידו וינתן לעני אחר [וכן בלקט וכן בעומר השכחה]".
אמנם נראה שעד כמה שנגיד ששייך תפיסה הוי כמו סיתומתא שכך דרך האנשים לתפוס חניה וא"כ לא שייכא להתם כלל והוי תפיסה, אמנם זה רק בדרך סיתומתא כלומר מה שמקובל לתפוס וא"כ לא מועיל לתפוס מעכשיו לעוד כמה שעות, אלא רק לפרק זמן הגיוני, והוסיף הגר"י אליהו שעוד דהוי בכלל מה ששנוי עליך אל תעשה לחבריך.
ו
אמנם יש לדון מדין דינא דמלכותא שדובר אגף התנועה במשטרה רפ"ק דורון אמר "אדם אינו רשאי להורות לאחר שלא לחנות במקום כלשהו", אמנם באמת אין חוק כזה ישנו בחוק עזר עירוני במספר ערים איסור הוא רק להניח חפץ כמו כסא וכדו'. וא"כ כל עוד שהוא עומד ותופס את החניה יכול, אבל אסור לו להניח חפץ שם.
העולה
ע"פ הוראת מורינו הגאון הרב יוסף אליהו
אדם יכול לתפוס לחבירו חניה, אם חבירו מגיע עכשיו, ואפי' הוא חנה כבר. אבל אסור להניח חפץ כדי לתפוס, וכן אין לתפוס לחבירו אם לא מגיע עכשיו.