שאלה
אשה שברכה לפני הטבילה, והבלנית שוחחה איתה שלא בענייני טבילה, (לא ידעה שברכה) האם חוזרת לברך שוב?
תשובה
דיברה לאחר הברכה מדבר שלא קשור לטבילה צריכה לברך שוב.
טבלה כל זמן שהיא במקווה תברך.
מקורות
כתב הטור סי' קס"ז "ויאכל מיד ולא יסיח בין ברכה לאכילה ואם שח בדברים בטלים צריך לחזור ולברך ומיהו שח בצרכי סעודה כמו קחו מפרוסת הברכה או הביאו מלח או ליפתן לא הוי הפסק ואפי' אמר הביאו מאכל לבהמה לא חשיב הפסק דחשיבי צרכי סעודה".
וביאר בב"י "בפרק כיצד מברכין (שם) אמר רב טול ברוך טול ברוך אינו צריך לברך הביאו מלח הביאו לפתן [צריך לברך ורבי יוחנן אמר אפילו הביאו מלח הביאו ליפתן] אין צריך לברך גביל לתורי צריך לברך ורב ששת אמר אפילו גביל לתורי נמי אינו צריך לברך דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו וכו'. ופירש רש"י טול ברוך הבוצע קודם שטעם מן הפרוסה בצע ממנה והושיט למי שאצלו ואמר לו טול מפרוסת הברכה אף על פי שסח בנתים אינו צריך לחזור ולברך ואף על גב דשיחה הויא הפסקה כדאמרינן במנחות (לו.) סח בין תפילין לתפילין צריך לברך וכן בכיסוי הדם הך שיחה צורך ברכה ולא מפסקא: הביאו מלח. נמי אין צריך לברך שאף זו צורך ברכה שתהא פרוסה של ברכה נאכלת בטעם. נראה מדבריו שאע"פ ששח מצרכי סעודה אם אינו דבר דשייך לפרוסת המוציא הוי הפסק וגביל לתורי חשיב שייך לפרוסת המוציא כיון שאסור לטעום עד שיאכיל לבהמתו וכך נראה מדברי רבינו וכן נראה מדברי המרדכי (שם) שכתב אבל אם סח דברים אחרים דלא שייכי להמוציא צריך לחזור ולברך וכן נראה שהוא דעת התוספות (ד"ה הבא) שכתבו הביאו מלח וכו' ואנו אין אנו רגילין להביא על השלחן לא מלח ולא לפתן משום דפת שלנו חשוב ומשמע מדבריהם שהם סוברים דלדידן הביאו מלח הביאו ליפתן הוי הפסק כיון דלאו צורך פרוסת המוציא הוא אף ע"פ שהוא מצרכי סעודה: אבל הרמב"ם כתב בפ"א מהלכות ברכות (ה"ח) ואם הפסיק בדברים מענין דברים שמברכין עליו אינו צריך לברך שנית כיצד כגון שבירך על הפת וקודם שיאכל אמר הביאו מלח וכו' תנו לפלוני לאכול תנו מאכל לבהמה וכיוצא באלו אינו צריך לברך. נראה מדבריו שכל שהשיחה מענין אכילה לא הויא הפסק ואין צריך שתהא שיחה מענין פרוסת המוציא בדוקא דהא תנו לפלוני לאכול לא משמע מלישניה שאומר להאכילו מפרוסת המוציא וכיון דספק ברכות הוא נקטינן לקולא: כתב הכל בו (סי' כד יז.) דכל הני מילי דאמרינן דלא הוו הפסק דוקא בדיעבד כלומר אבל לכתחלה לא יפסיק אפילו בדברים אלו". כלומר שלכתחילה אין להפסיק אפי' בדברים שקשורים לסעודה, ואם הפסיק יצא. אמנם דברים שקשורים לסעודה אך אין בהם צורך לסעודה כגון מלח וכדו' לדעת התוס' הוי הפסק לדעת הרמב"ם כיון שיש בהם צורך לא הוי הפסק, אבל דברים שאינם קשורים לסעודה לכו"ע הוי הפסק.
וכתב השו"ע בסעי' ו' "יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה; ואם שח, צריך לחזור ולברך אא"כ היתה השיחה בדברים מענין דברים שמברכין עליו, כגון שבירך על הפת וקודם שאכל אמר הביאו מלח או ליפתן תנו לפלוני לאכול, תנו מאכל לבהמה וכיוצא באלו, א"צ לברך. הגה: ומ"מ לכתחלה לא יפסיק כלל (כל בו)".
וכתב המשנ"ב ס"ק ל"ו "ואם שח – אפילו תיבה אחת", ובס"ק ל"ז כתב "מענין דברים – ואפילו הפסיק בדברים שאינו לצורך פרוסת המוציא רק מעניני צרכי סעודה ואפילו דיבר להביא הכלים שהן לצורך הסעודה לא הוי הפסק". כלומר שפסק כמו הרמב"ם.
וכתב הכה"ח בס"ק נ"ו על דברי הרמ"א "ומכל מקום לכתחלה לא יפסיק וכו'. כן כתב מרן ז"ל בבית יוסף בשם הכלבו דכל הני מילי דאמרינן דלא הוו הפסק דוקא בדיעבד אבל לכתחלה לא יפסיק אפילו בדברים אלו עכ"ל, ומשמע דדבר זה הוא מוסכם גם לדעת מרן ז"ל מדלא הביא פלוגתא על זה בבית יוסף יעו"ש. ואם כן צריך להזמין המלח או הלפתן אם הוא צריך ללפתן לפרוסת המוציא קודם על נטילת ידים, וכן אם רוצה ליתן מאכל לאדם או לבהמה צריך ליזהר ליתן להם קודם נטילת ידים, כדי שלא להפסיק לא בין על נטילת ידים להמוציא ולא בין המוציא לאכילה. ואם לא אמר תנו קודם נטילת ידים לכתחלה לא יפסיק עד שיטעום פרוסת המוציא. והגם שאמרנו לעיל אות נ"א דאסור לטעום קודם שיתן לבהמתו, היינו לכתחלה, אבל אם כבר בירך לא יפסיק בעבור זה לכתחלה בין ברכה לטעימה. ועיין בשדי חמד כללים מערכת א' אות ק' שכתב בשם כמה פוסקים דיש אומרים דאין זה דבהמה קודמת אלא מדרבנן, ויש אומרים שהוא רק ממדת חסידות יעו"ש. ועל כן לכתחלה אין להפסיק בין ברכה לטעימה".
ב
וכתב עוד הב"י בסי' ר"ו "וזה לשון שבלי הלקט (סי' קסו) מצאתי לרב נסים גאון המברך על הכוס ונלקח ממנו אותו הכוס ובא לשתות כוס אחר חוזר ומברך פעם שניה והוא הדין לכל דבר וראיה מירושלמי הדין דנסיב תורמוסא ומברך עליה וכו' ומסתברא דלא איפשט בעיין ושמא סברת הגאון ז"ל לשווייה כתיקו דאיסורא ולחומרא (רי"ף חולין סימן תתס"ו) והמברך על המצוה לעשותה או על דבר לאכלו ולא עלתה בידו לפי שעה ונתעכב מעט ועלתה בידו לאחר מכאן צריך לחזור ולברך דאמרינן בירושלמי הדא אמרה ההוא דנסיב עיגולא והוא לא אתא בידיה וכו' ומסתברא דשיעור עיכוב זה כדי שאלת שלום תלמיד לרב (שבועות לב.) והיינו שלום עליך רבי ומארי דבהכי לא חשיב הפסקה ודוגמת זה אמרינן בירושלמי דהרואה (ה"ב) גבי ברקים היה יושב בבית הכסא אם יכול בתוך כדי דיבור לברך יצא ואם לאו לא יצא למדנו מכאן דתוך כדי דיבור לא חשיב הפסקה טפי מהכי חשיבא הפסקה בין אם בירך על הדבר ולא עלה בידו בין ברכה שנתחייב בה ולא יכול לברך אותה לפי שעה עד כאן".
וכתב השו"ע בסעי' ג' "כל אלו הברכות צריך שלא יפסיק בין ברכה לאכילה. הגה: יותר מכדי דבור".
וכתב המשנ"ב ס"ק י"א "בין ברכה לאכילה – וה"ה ברכת המצות בין ברכה להמצוה". וכ"כ הכה"ח בס"ק י"ד.
וכתב המשנ"ב בס"ק י"ב "יותר מכדי דיבור – היינו כדי שאילת תלמיד לרב שהוא שלום עליך רבי ויותר מהכי חשיב הפסק ומיירי בשתיקה אבל דיבור אפילו מלה אחת הוי הפסק כל שהוא שלא לצורך הברכה וכמבואר בסימן קס"ז ס"ו עי"ש עוד יש חילוק בין שתיקה לדיבור דבדיבור הוא לעיכובא וצריך לחזור ולברך אבל בשתיקה הוא רק לכתחלה אבל בדיעבד אפילו שהה הרבה יותר מכדי דיבור א"צ לחזור ולברך כל שלא הסיח דעתו בינתים. כתבו האחרונים דאפילו מפני הכבוד והיראה אסור להפסיק אחר הברכה ואם הפסיק חוזר ומברך ואפילו לעניית אמן או לקדיש וקדושה וברכו ג"כ לא יפסיק". וכ"כ הכה"ח בס"ק ט"ו, ט"ז, טו"ב.
כתב הכה"ח סי' קס"ז ס"ק מ"ד "יאכל מיד וכו'. לכתחלה לא ישהה בין הברכה לאכילה יותר מכדי שאילת שלום תלמיד לרב דהיינו שלום עליך רבי, ובדיעבד אפילו אם שהה הרבה אין צריך לחזור ולברך אלא אם כן דיבר בנתיים. מגן אברהם סימן ר"ו ס"ק ד' יעו"ש. אבל אם הפסיק בדיבור אפילו אין בו כדי שאילת שלום כגון שתי תיבות או תיבה אחת צריך לחזור ולברך. כן משמע מלשון השלחן ערוך שאמר הביאו מלח הביאו לפתן, וזהו שתי תיבות, ואם לא היה צורך סעודה היה צריך לחזור ולברך. וכן משמע ממה שנכתוב לקמן אות ס"א דתיבת אמן אפילו שהיא תיבה אחת חשיבה הפסק יעו"ש. וכן כתב נשמת אדם כלל ה' אות י"ב. ויתבאר עוד מזה בדברינו לסימן ר"ו סעיף ג' בס"ד".
וכתב בסי' ר"ו ס"ק י' "ואף אם שח מפני הכבוד והיראה בין הברכה למצוה או בנהנין לאכילה חוזר ומברך ואסור להפסיק, דשאני קריאת שמע שאין מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו וכו' ולא שייך כל כך לקריאת שמע. אשל אברהם שם. וכן כתב ה"ר זלמן אות ג'. והוא מכסף משנה פרק ב' דקריאת שמע דין י"ז ומגן אברהם ס"ק ד' יעו"ש:
ג
ומצינו בהל' תפילין שכתב השו"ע סי' כ"ה סעי' ט' "אסור להפסיק בדיבור בין תפלה של יד לתפלה של ראש, ואם הפסיק, מברך על של ראש: על מצות תפילין". ובסעי' י' "אם סח לצורך תפילין, אינו חוזר ומברך. אם שמע קדיש או קדושה בין תפלה של יד לתפלה של ראש, לא יפסיק לענות עמהם אלא שותק ושומע ומכוין למה שאומרים". וראה בבה"ל ד"ה ואם. וכן כתב השו"ע בהל' בדיקת חמץ סי' תל"ב סעי' א' וכן עוד.
ד
ואתאן לדינא שאם דיברה מעניינים שאינם קשורים לטבילה צריכה לחזור ולברך כמבואר יש לדון עד מתי יכולה לברך:
כתב הטור ביו"ד סי' ר' "בברכת הטבילה כתב בה"ג לאחר שתעלה מן הטבילה תברך אקב"ו על הטבילה וכן פר"י דאגב טבילת גר שאי אפשר לו לברך אלא אחר הטבילה תקנו בכל הטבילות לברך אחריהם והראב"ד כתב שתברך לפניה קודם שתפשוט בגדיה ואם לא ברכה קודם שפשטה תברך לאחר שתכנס עד צוארה במים ואם הם צלולין עוכרתן ברגליה ומברכת וכן כתב א"א הרא"ש ז"ל כשפושטת מלבושיה כשעומדת בחלוקה תברך ותפשוט חלוקה ותטבול".
וביאר הב"י "בברכת הטבילה כתב בה"ג (סי' מא) לאחר שתעלה מן הטבילה תברך וכו'. בפ"ק דפסחים (ז:) אהא דתניא כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן אמר רב חסדא חוץ מן הטבילה משום דאכתי גברא לא חזי ותניא כוותיה ופירש רש"י כיון דאיכא טבילה דאכתי גברא לא חזי כגון טבילת בעל קרי ומשמשת שפלטה שכבת זרע וטבילת גר תיקנו בכולן שיברך לאחר טבילה וכן נראה שהרי בכולן מברך על מפני שהוא לאחר עשייתן וכן כתב ג"כ בפרק שלשה שאכלו (ברכות נא. ד"ה התם) אבל הרי"ף (פסחים ד.) כתב בשם הגאונים דלא אמר רב חסדא אלא בטבילת גר בלבד שאינו יכול לומר אשר קדשנו במצוותיו וצונו עד שיטבול דמל ולא טבל כאילו לא מל אבל שאר חייבי טבילות מברכין ואחר כך טובלים דנדה שלא פלטה שכבת זרע וזב שלא ראה קרי קורין ומתפללים והר"ן (שם ד"ה חוץ) והתוספות (פסחים ז: ד"ה על) בשם הגאונים כתבו עוד דאפילו רואה קרי קיי"ל דבטלוה לטבילה דידיה כדאיתא בפרק מי שמתו (כב.) וא"כ יכול הוא לברך עד שלא יטבול והוא הדין לפולטת שכבת זרע וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות ברכות (ה"ז) שכל חייבי טבילות מברכין עובר לעשייתן חוץ מן הגר וכתב הר"ן דלפי דבריהם מה שאינם מברכים בשאר חייבי טבילות (לברך) [לטבול] בלמ"ד שהוא נוסח הברכה שמברכין עובר לעשייתן היינו מפני שלא רצו להתקין לה ב' מטבעות וכיון שבטבילת גר צריך לברך בעל אף כשמברכין לפני הטבילה קבעוה בעל והתוספות והרא"ש (פסחים פ"א סו"ס י) הביאו דברי הגאונים וכתבו עליהם אף על פי כן אומר ר"י דאין לגעור בנשים שמברכות אחר הטבילה כיון דאיכא טבילת גר דלא מצי לברך לא חילקו ומשמע דר"י לא בא לומר אלא שאין למחות ביד הנוהגות לברך אחר הטבילה כיון דאיכא למימר דלא חילקו בין טבילת גר לשאר חייבי טבילות אבל הבא לימלך נראה דמודה הוא דמורין לו כדברי הגאונים לברך לפני טבילה ונראה שזהו טעמו של הרא"ש שבהלכות נדה בקוצר פסק שתברך לפני טבילה וכמו שכתב רבינו בסמוך בשמו דלאורויי מודה ר"י דלברך קודם טבילה מורינן וא"כ לא הוה ליה לרבינו לכתוב וכן פירש ר"י דאגב טבילת גר וכו' דמשמע דלעיקר הדין אומר כן ר"י להורות לבאה לימלך שתברך אחר טבילה וליתא כמו שהוכחתי אלא כך הוה ליה לכתוב ור"י אומר שאין למחות ביד הנוהגות לברך אחר טבילה דכיון דאיכא טבילת גר וכו' אפשר שלא חילקו ואין לומר שרבינו סמך על מה שכתבו בתוספות עוד ויש מפרשים דבכל טבילות קאמר דגברא לא חזי דקודם שירד למים אין צריך לברך דילמא משום ביעתותא דמיא מימנע ולא טביל ואחר שיורד הוא ערום ואסור לברך משום דלבו רואה את הערוה ע"כ שהרי רבינו לא הזכיר טעם זה ועוד דלאו מדברי ר"י הוא אותו פירוש ועוד שאין הפירוש ההוא נכון כלל דגברא לא חזי לאו משום ביעתותא דמיא משתמע:
ומ"ש הראב"ד ואם לא בירכה קודם שפשטה תברך לאחר שתכנס עד צוארה במים ואם הם צלולים עוכרתן ברגליה ומברכת. בסוף פרק מי שמתו (ברכות כב:) תנן ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא ואם לאו יתכסה במים ויקרא ופריך בגמרא (כה:) והלא לבו רואה את הערוה ומשני במים עכורים שנו דדמו כארעא סמיכתא וקתני תו התם שאם היו צלולים מעכרן ברגלו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה".
וכתב השו"ע סי' ר' סעי' א' "כשפושטת מלבושיה, כשעומדת בחלוקה, תברך: אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה, ותפשוט חלוקה ותטבול; ואם לא ברכה אז, תברך לאחר שתכנס עד צוארה במים; ואם הם צלולים, עוכרתן ברגליה ומברכת. הגה: ויש אומרים שלא תברך עד אחר הטבילה, וכן נוהגים שלאחר הטבילה, בעודה עומדת תוך המים, מכסית עצמה בבגדה או בחלוקה, ומברכת". כלומר שהשו"ע פסק כשיטת הגאונים.
כתב הפת"ש בס"ק א' "אחר הטבילה עי' בתשובת הר הכרמל חי"ד סי' כ"ה שכתב דאף במקום שאין נוהגין כן אלא מברכות קודם הטבילה היינו דווקא בחול אבל בשבת כשטובלת יש לאשה לנהוג כן לברך אחר הטבילה או קודם טבילה בלחש בין שפתיה ע"ש טעמו".
כתב החיד"א בשיורי ברכה סעי' ב' "רבות בנות נהגו לטבול ואח"כ לברך ולטבול שנית, כמ"ש הרב של"ה (שער האותיות אות ק, קדושת הזווג, או"ק סא). ואם אירע לה ספק בטבילה שנית, עמ"ש הרב חוות יאיר סימן קפ"א. ע"ש באורך".
וביאר החק"ל יו"ד ח"ב סי' ל"א, דמכוונות שאם הדין כהרמ"א דצריך לברך אחר הטבילה, טבילה ראשונה תהיה עיקר. ואם הדין כמרן שצריך לברך קודם, אז טבילה שניה עיקר, וכתב הבא"ח ש"ש שמיני י"ט "אף על גב דכתב מר"ן ז"ל לברך על הטבילה קודם שתטבול, מנהג פשוט כמ"ש מור"ם ז"ל שתטבול תחילה טבילה אחת בלא ברכה, ואח"כ בעודה במים תברך אקב"ו על הטבילה, ואחר הברכה תטבול שנית, ותשגיח יפה בטבילה שניה זו שתהיה כהוגן כדת וכהלכה. ופה עירנו בגדא"ד יע"א נוהגים הנשים לטבול אחר הברכה ג"פ, ויפה עושין, שבזה יוצאין ידי חששות הנזכרים בעינים ובפה ובשחיית הגוף וכיוצא, שאם לא נעשית יפה באחת, תעלה יפה בשנית, או בשלישית. וטוב להניח סודר על ראשה בשעת הברכה, ותסיר אותו חברתה מעליה אחר הברכה, ותטבול. וטוב לומר פסוק ויהי נועם וכו' קודם הברכה", וראה עוד בטהרת ישראל סי' קצ"ח ס"ק כ"ג חסד לאלפים סי' ר' ארץ חיים סי' ר', וכן כתב מרן הרב בדרכי טהרה פי"ח סעי' א' וב'.
עכ"פ אם שכחה לברך יכולה לברך גם לאחר הטבילה וכדעת הרמ"א, בעודה עומדת במים.
העולה
דיברה לאחר הברכה מדבר שלא קשור לטבילה צריכה לברך שוב.
טבלה כל זמן שהיא במקווה תברך.