שאלה
יש דין שאסור לאכול לפני שנותנים אוכל לפני הבהמה האם הדין הזה בכל בעל חיים?
תשובה
בעל חיים ששייך לאדם – וכל מאכלו אצלו – יש להאכילו קודם שיאכל, אבל יכול לשתות לפני שישקה.
בעל חיים ששייך לאדם – ואוכל גם ברחוב וכדו' כגון חתול – יכול לאכול לפניהם אך טוב להקדימן.
אם בירך המוציא ונזכר שלא האכילן יאכל טיפה ויאכילן אבל אם אמר תנו מאכל לא הוי הפסק.
מקורות
איתא בגמ' גיטין דף סב ע"א "רב הונא ורב חסדא הוו יתבי, חליף ואזיל גניבא. א"ל חד לחבריה: ניקום מקמיה דבר אוריין הוא, אמר לו: ומקמי פלגאה ניקום? אדהכי אתא איהו לגבייהו, אמר להו: שלמא עלייכו מלכי, שלמא עלייכו מלכי! אמרו ליה: מנא לך דרבנן איקרו מלכים? אמר להו, דכתיב: בי מלכים ימלוכו וגו'. אמרו ליה: ומנא לך דכפלינן שלמא למלכי? אמר להו, דאמר רב יהודה אמר רב: מנין שכופלין שלום למלך? שנאמר: ורוח לבשה את עמשי ראש השלישים וגו'. אמרי ליה: ליטעום מר מידי, אמר להו, הכי אמר רב יהודה אמר רב: אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר: ונתתי עשב בשדך לבהמתך, והדר ואכלת ושבעת".
וכתב השו"ע קסז סעי' ו' "יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה; ואם שח, צריך לחזור ולברך אא"כ היתה השיחה בדברים מענין דברים שמברכין עליו, כגון שבירך על הפת וקודם שאכל אמר הביאו מלח או ליפתן תנו לפלוני לאכול, תנו מאכל לבהמה וכיוצא באלו, א"צ לברך".
וכתב המג"א ס"ק יח "מאכיל לבהמה. הוי צרכי סעודה דאסור לטעום קודם שיתן לבהמתו, (גמרא) אבל לשתות אדם קודם כדאשכחן ברבק' שאמר' שתה וגם גמליך אשקה (ס"ח)". והביאו המשנ"ב ס"ק מ'.
כתב הכה"ח ס"ק נ' "תנו מאכל לבהמה וכו'. משום דכתיב ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת ועל כן הוי מצרכי סעודה. לבוש, עולת תמיד אות ט', מגן אברהם ס"ק ח"י, רבינו זלמן שם. ואין חילוק בין בהמה חיה ועוף ובין טמאה וטהורה. שבות יעקב חלק ג' סימן י"ג, [וכ"כ בא"ח בהר בחוקתי סעי' ד']. אבל לשתות אדם קודם כדאשכחן ברבקה שאמרה שתה וגם גמליך אשקה. ספר חסידים סימן תקל"א, מגן אברהם שם, אליה רבה אות יו"ד, בית דוד סימן פ', ברכי יוסף אות ו', אשל אברהם שם, רבינו זלמן שם. ומיהו יש אומרים דגם בלשתות בהמה קודמת, כתב סופר סימן ל"ב, עיקרי הד"ט סימן ט' אות ל"ב, יפה ללב אות י"ב. ונפקא מינה לסברא זו דאם הפסיק בין ברכת המוציא לאכילה ואמר תנו לבהמה לשתות דאין צריך לחזור ולברך דכיון דשתיה צורך סעודה ובהמה קודמת הוי צורך סעודה ולא הוי הפסק כמו שכתבנו לעיל אות מ"ז, וכן אם הפסיק בין ברכת השתיה ואמר תנו לבהמה לשתות אין צריך לחזור ולברך כיון שהיא קודמת". וכן כתב מרן הרב מאמר מרדכי שבת פס"ה סעי' כ"א ובהערה.
ב
וכתב הכה"ח בס"ק נ"ב "ומשמע בגמרא שלהי הניזקין דאף שאינו בביתו אינו רשאי לטעום עד שיתן לבהמתו קודם. שאלת יעב"ץ סימן טו"ב, ברכי יוסף אות ז', שערי תשובה אות ט'. ואין צריך דוקא שיתן לפניהם אלא כל שצוה שיתנו מיד לפניהם הותר לאכול. נהר שלום אות ד'".
ג
בשו"ת שאילת יעבץ חלק א סימן יז נשאל לגבי כלב וחתול אם יש דין להאכיל אותם קודם וכתב "ומ"מ כמדומה שאין כ"כ קפידא להקדים להם המזונות אם לא ממדת חסידות אלא שיראה לי אעפ"כ אין בהן חיוב גמור כמו בבהמה גסה. או אפילו הדקה שאינה בת מלאכה. מכל מקום ודאי שהיא בכלל דין זה. שעיקרו מפני צער בעלי חיים. שהרי היא סמוכה עליך. ואם לא תהא לה עת קבוע לאכילה חק ולא יעבור, תמות ברעב. כי אין מי שיאכילנה. וגם היא אינה מוצאה מאכלה מזומן לפניה, לכן הטילה תורה חובה על האדם שהן שלו, לפרנסם קודם שיאכל הוא עצמו לקנות מדת רחמנות בנפשו, משא"כ באלו שמזונותיהן מצויין תדיר בכל מקום. שכלב חוטט באשפות ומגרר העצמות וכלבא בכפנא גללי בלע. וכן החתול מזונותיו עמו בכל מקום שהולך, ולא יחסר לחמו להתפרנס משיורי מאכל וכל דבר מיאוס שמשליכין אליו. וגם ניזון מצידת העכברים והכלב אינו צריך למזונות הרבה. כמ"ש יודע הקדוש ברוך הוא בכלב שמזונותיו מועטין כו'. ואף אם נותנין להם דבר מאכל, אין להרבות להם כמ"ש ז"ל משח אודניה וחוטרא אבתריה. משמע דליכא קפידא כולי האי להקדים להם המזונות וכו' מכל מקום אפשר נכון למדקדק במעשיו להקדימן ג"כ", והביאו הברכ"י ס"ק ח, וכה"ח ס"ק ג"ן. וא:"כ זה תלוי אם הם אוכלים במקום אחר או לא.
ד
וכתב הרמ"א "ומ"מ לכתחלה לא יפסיק כלל (כל בו)". וכתב הבה"ל ד"ה "ומ"מ לכתחלה לא יפסיק כלל – היינו אפילו בתנו לבהמה כן משמע מסתימת הכל בו וכן הביא בשיו"ב משם ספר האורה וכן מוכח בבה"ל ובספר האשכול עי"ש. והנה המ"א הביא בסימן רע"א בשם תשובת מהר"מ דלאכול קודם הבהמה הוא איסור דאורייתא ומשמע דס"ל דהוא דרשה גמורה ולא אסמכתא ולפ"ז פשוט דאפילו בירך המוציא צריך להפסיק אבל מהפוסקים הנ"ל מוכח דלא ס"ל הכי. ודע עוד דמסתימת הרמ"א משמע דאפילו פת שאינו נקי אף דלכתחלה בודאי מצוה להביא מלח קודם שמברך על הפת אבל בדיעבד אם כבר בירך אסור להפסיק קודם שיבלע מעט מפרוסת המוציא והנה הפמ"ג כתב דהרמ"א מיירי רק בפת נקי ולא נהירא אח"כ מצאתי בעזה"י בבה"ג ובאשכול שמוכח בהדיא כמו שכתבנו".
כתב הכה"ח בס"ק נ"ו "ומכל מקום לכתחלה לא יפסיק וכו'. כן כתב מרן ז"ל בבית יוסף בשם הכלבו דכל הני מילי דאמרינן דלא הוו הפסק דוקא בדיעבד אבל לכתחלה לא יפסיק אפילו בדברים אלו עכ"ל, ומשמע דדבר זה הוא מוסכם גם לדעת מרן ז"ל מדלא הביא פלוגתא על זה בבית יוסף יעו"ש. ואם כן צריך להזמין המלח או הלפתן אם הוא צריך ללפתן לפרוסת המוציא קודם על נטילת ידים, וכן אם רוצה ליתן מאכל לאדם או לבהמה צריך ליזהר ליתן להם קודם נטילת ידים, כדי שלא להפסיק לא בין על נטילת ידים להמוציא ולא בין המוציא לאכילה. ואם לא אמר תנו קודם נטילת ידים לכתחלה לא יפסיק עד שיטעום פרוסת המוציא. והגם שאמרנו לעיל אות נ"א דאסור לטעום קודם שיתן לבהמתו, היינו לכתחלה, אבל אם כבר בירך לא יפסיק בעבור זה לכתחלה בין ברכה לטעימה. ועיין בשדי חמד כללים מערכת א' אות ק' שכתב בשם כמה פוסקים דיש אומרים דאין זה דבהמה קודמת אלא מדרבנן, ויש אומרים שהוא רק ממדת חסידות יעו"ש. ועל כן לכתחלה אין להפסיק בין ברכה לטעימה".
העולה
בעל חיים ששייך לאדם – וכל מאכלו אצלו – יש להאכילו קודם שיאכל, אבל יכול לשתות לפני שישקה.
בעל חיים ששייך לאדם – ואוכל גם ברחוב וכדו' כגון חתול – יכול לאכול לפניהם אך טוב להקדימן.
אם בירך המוציא ונזכר שלא האכילן יאכל טיפה ויאכילן אבל אם אמר תנו מאכל לא הוי הפסק.