שאלה:
א. מהי הברכה (הראשונה והאחרונה) שיש לברך על שלווה?
ב. מהי הברכה (הראשונה והאחרונה) שיש לברך על שלווה בתוך חלב?
ג. לגבי השאלה הקודמת – האם כדי לצאת מהספק צריך ליטול ידיים ולאכול לחם? אם כן, מה יהיה הדין אם איני רעב ואיני מעוניין לאכול לחם?
תשובה:(מאת מרן הרב מרדכי אליהו)
א. האוכל חטים שלמים קלויים או שלוקים – מברך ברכה ראשונה "בורא פרי האדמה"[1]. לגבי ברכה אחרונה – יש מחלוקת אם מברך "מעין שלוש" או "בורא נפשות", לכן ראוי שיאכלם בתוך הסעודה ויפטרם בברכת המזון, עיין בשו"ע (סימן ר"ח סעי' ד')[2].
ב. האוכל שלווה עם חלב – במקרה זה השלווה מתפוררת ואינה שלימה, לכן מברכים עליה "מזונות" ואחריה "על המחיה", עיין שם בשו"ע (סעי' ב')[3].
ג. מצד הדין, כל מה שאדם אוכל, אפילו דבר שאינו תאב לו – מברך עליו ברכה ראשונה ואחרונה[4], חוץ ממים שרק השותה לצמאו מברך "שהכל".
מקורות:
[1] ברכות (ל"ז ע"א), וז"ל: "אמר מר: הכוסס את החטה מברך עליה בורא פרי האדמה". וכתב בשו"ע (סי' ר"ח סעי' ד'), וז"ל: "אכל דגן חי או עשוי קליות או שלוק והגרעינין שלמים – אינו מברך אלא בורא פרי האדמה ולאחריו בורא נפשות. הגה: והא דמברך לפניו בפרה"א היינו באוכל חטין וכיוצא בהן, דראויין לאכול כך". ובמשנ"ב שם (ס"ק ט"ו) כתב, וז"ל: "ר"ל שלא חילקן מתחלה וגם לא נתמעכו כלל ע"י הבישול, אינן חשובין למזון אלא כשאר פרי אדמה נינהו". ובכה"ח שם (ס"ק כ"ד) כתב, וז"ל: "שהכוסס שעורים חיין וכן על שבלים של שעורים שחרכן באור כדרך שעושין קליות – מברך שהכל, לפי שהוא מאכל קשה ואין דרך לאכלו, עכ"ל. והביאו בית יוסף וכתב עליו: ואין כן דעת הטור אלא כל חמשה מינים שוים לענין זה. וכך הם דבריו כאן בשלחן ערוך שכתב סתמא, דמשמע כל חמשה מינים שוים וברכתם פרי האדמה".
[2] כתבו התוס' שם(ד"ה "הכוסס חיטה"), וז"ל: "ומיהו בלאחריו יש לספק מאי מברכין אם מברכין על המחיה ועל הכלכלה ומסיים על האדמה ועל פרי האדמה, דלא אשכחן ברכת על המחיה ועל הכלכלה אלא היכא דבריך עלייהו ברישא קודם אכילה בורא מיני מזונות. ור"ת הגיה במחזור שלו: על האדמה ועל פרי האדמה כו' וחזר בו דלא אשכחן בשום מקום הך ברכה, דלקמן (דף מד.) מפרש ברכה אחת מעין ג' וקאמר בחמשת המינים על הארץ ועל המחיה ועל ז' המינים על הארץ ועל הפירות, ועל האדמה ועל פרי האדמה – לא הזכיר. ועוד מדקאמר הכא על הכוסס את החטה מברך בורא פרי האדמה, וקאמר בהדיא טחנו ואפאו פת עד אם אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך בורא מ"מ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, ומדלא קתני הכא גבי כוסס החטה מברך לאחריו ברכה אחת מעין שלש, ש"מ דבכוסס ליכא ברכה לאחריו מעין ג'. והא דקאמר כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת וכו' וחכמים אומרים ברכה אחת מעין ג' מיירי דעבדינהו כעין דייסא דחשיבא אז אכילתו אבל הכוסס את החטה חי דלא חשיבא אכילתו כ"כ, אף על גב דהיא מן חמשת המינים – אינו מברך לאחריו ברכה מעין שלש אלא בורא נפשות רבות וכו' ומיהו אומר הר"י שיש לספק שמא חכמים כיילי ליה בההוא מין דגן ולא עשאו פת וכו' וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלש. ונכון להחמיר שאין לאכול קליות או חטים שלוקות אלא בתוך הסעודה שאז ברכת המזון פוטרתן אם לא נתמעכו יפה, דהוו כמו דייסא. ובירושלמי יש שגם האמוראים היו מסופקים, דקאמר: הדין דאכיל סלת פירוש קליות מאי מברך בסופה? רבי ירמיה אמר: לא אכלית סולת מן יומא" וכו'. וכתב בשו"ע (שם), וז"ל: "והתוספות נסתפקו אם יברך לאחריו ברכה מעין שלש, ולכך כתבו שנכון שלא לאכלו אלא בתוך הסעודה ויפטרנו ברכת המזון". ובמשנ"ב שם (ס"ק י"ז) כתב, וז"ל: "ס"ל דמכל מקום כיון שמין דגן הוא אפשר דלענין ברכה אחרונה צריך לברך מעין שלש ואף דעל המחיה אין יכול לומר דאינו מין מזון, יאמר על האדמה ועל פרי האדמה כמו שאומרים על העץ ועל פרי העץ אלא דלא מצינו שתקנו נוסח זה ולכך נשאר הדבר אצלם בספק". ובכה"ח (שם ס"ק כ"ט) כתב שאכן לכתחילה יאכלם בסעודה אך הוסיף, וז"ל: "אבל בדיעבד אם אכלן שלא בתוך הסעודה – יברך אחריהם בורא נפשות רבות". ולמעשה, אם אכל שלוה לא מפוררת בשיעור כזית לאבתוך סעודה שאוכל בה לחם – יברך תחילה "בורא פרי אדמה" ולבסוף "בורא נפשות רבות וחסרונן". אך כדי שלא יכנס למחלוקת, לא יאכל אדם שלוה בשיעור כזית, או שלא יאכל גרעיני שלווה שלמים אלא יפורר אותם ויברך ברכה ראשונה 'מזונות'. ובברכה אחרונה, אם אכל כזית תוך כדי אכילת פרס – מברך 'על המחיה'.
[3] ברכות (ל"ו ע"ב), וז"ל: "חביץ קדרה, וכן דייסא; רב יהודה אמר: שהכל נהיה בדברו; רב כהנא אמר: בורא מיני מזונות. בדייסא גרידא כולי עלמא לא פליגי דבורא מיני מזונות, כי פליגי – בדייסא כעין חביץ קדרה, רב יהודה אמר: שהכל – סבר דובשא עיקר; רב כהנא אמר: בורא מיני מזונות – סבר סמידא עיקר. אמר רב יוסף: כותיה דרב כהנא מסתברא, דרב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות". ובשו"ע (שם סעי' ב') כתב, וז"ל: "חמשת מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל, כגון מעשה קדירה הריפות וגרש כרמל ודייסא, אפילו עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם או מינים אחרים הרבה יותר מהם – מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה, אבל אם לא נתן הדגן בתבשיל אלא לדבקו ולהקפותו – בטל בתבשיל". וראה עוד שו"ת מאמר מרדכי (ח"ב או"ח סי' כ"א) בהרחבה.
[4] כתב השו"ע (סי' ר"ד סעי' ח'), וז"ל: "כל האוכלין והמשקין שאדם אוכל ושותה לרפואה, אם טעמם טוב והחיך נהנה מהם – מברך עליהם תחלה וסוף". וכתב הבא"ח (מטות סעי' י"ג), וז"ל: "כל אוכלים ומשקין שאדם אוכל ושותה לרפואה אם טעמם טוב והחיך נהנה – מברך עליהם תחלה וסוף, ואם אנסוהו לאכול או לשתות אף על גב דהחיך נהנה ממנו – אינו מברך עליו הואיל ונאנס על כך". וכתב בשו"ע (שם סעי' ז'): "השותה מים לצמאו – מברך שהכל ולאחריו בורא נפשות רבות, אבל אם חנקתיה אומצא, ושתה מים להעביר האומצא – אינו מברך לא לפניו ולא לאחריו". וכתב המשנ"ב (ס"ק מ"ב): "ושתה מים – דוקא מים שאין החיך נהנה מהם כי אם כששותה לצמאו, אבל כששותה שאר משקים או אוכל חתיכת פת שהחיך נהנה מהם, אף שאין שותהו ואוכלו עכשיו כ"א להעביר האומצא – חייב לברך עליו בתחלה וסוף, כדלקמיה בס"ח. כששותה מים בבוקר לרפואה – לא יברך, ואם גם לצמאו – יברך", עכ"ל. ובבא"ח (שם סעי' י"ב) כתב, וז"ל: "השותה מים לצמאו – מברך שהכל ואחריו בנ"ר, ואם לא היה תאב לשתות אלא חנקתיה אומצא ושתה מים להעביר האומצא – אינו מברך לא תחלה ולא בסוף כיון דלית ליה הנאה מיניה. וה"ה אם שותה מים כדי לבלוע סם של רפואה, כיון דאינו תאב למים – לא יברך, וכן כיוצא בזה, אבל שתה שאר משקין להעביר האומצא וכיוצא– הרי זה מברך על המשקין כיון דאית ליה הנאה מנייהו".