שאלה:
אבקש את חוות דעתו, על כהן אחד אשר, בשוגג או במזיד, נכנס לבית הכנסת בשעה שהיה שם ארון של מת. לפי השו"ע או"ח סי' קכ"ח סע' מ"א, כהן שנכנס במזיד לבית הקברות – פסול עד שיחזור בתשובה, ויקבל על עצמו שבעתיד לא יטמא עוד למתים.
כהן אחר מקהילתנו טוען, שכהן זה צריך לטבול בכדי להיטהר מטומאתו, ורק אז יורשה לשמש ככהן. הסברתי לאותו כהן, כי בימינו כולנו טמאי מתים, לכן הטבילה מועילה רק לטומאת קרי, נידה וגיור. טבילת הכהן לא תטהר אותו מטומאת מת בלא אפר פרה אדומה.
הכהן הנ"ל מפציר מאד, שכבוד תורתו יחווה את דעתו בנידון.
נא להודיעני את תשובתו בהקדם, כך נזכה שהשלום ישוב וישרור בקהילתנו.
תשובה:(מאת מרן הרב מרדכי אליהו)
לכבוד הרה"ג מ. ב-ז. שליט"א
רב קהילת ______ – ארה"ב
עיין בשו"ע (או"ח סי' קכ"ח סעי' ל"ה) בענין כהן שהרג את הנפש, אפילו בשוגג ואפילו עשה תשובה – לא ישא כפיו. והרמ"א שם היקל, שאם עשה תשובה – ישא כפיו.
וע"ע שם (סעי' מ') – כהן שנשא גרושה – לא ישא כפיו, אפי' גרשה או מתה, עד שידור הנאה על דעת רבים (שאינו יכול להפר נדרו) מהנשים האסורות עליו. ואילו שם בסע' מ"א כתב, כהן שנטמא למת, שאינו מהשבעה שחייב להתאבל עליהם – פסול מהדוכן עד שישוב ויקבל עליו שלא ליטמא עוד למתים.
נראה, שמר"ן שינה בדין נטמא מהורג את הנפש או מנושא גרושה. ומשמע, שבנטמא למת, מיד כשחוזר בתשובה ומקבל עליו – מועיל הדבר ואין צורך שידור על דעת רבים וכו'. ועיין בב"י שם שכתב בשם מהר"י אבוהב, שזה מיירי בנטמא במזיד ולא בשוגג. מכאן, שבשוגג אין צורך שום תיקון. ואילו במזיד עליו לקבל על עצמו שלא לחזור עוד לכסלה. ועיין בכה"ח שם (ס"ק רמ"ה)[1].
במכתבך הזכרת, שבקהילתכם יש כהן אחד הדורש טבילה מכהן שנטמא. לכאורה יש מקור לדבריו מדברי הרמ"א (יו"ד בסוף סי' רס"ח): "ישראל מומר שעשה תשובה – א"צ לטבול, רק מדרבנן יש לו לטבול ולקבל עליו דברי חבירות בפני שלושה", ע"ש. משמע מכאן, שחלק מתהליך התשובה – הוא טבילה במקווה (לדעת הרמ"א). בכל אופן חיוב אין כאן, אלא העיקר שיחזור בתשובה שלימה, ע"ע בתוד"ה "רוב ארונות" (ברכות דף י"ט ע"ב), ואפשר לצרף גם את דבריו להקל בזה[2].
מקורות:
[1]כתב השו"ע (או"ח סי' קכ"ח סעי' ל"ה): "כהן שהרג את הנפש, אפילו בשוגג – לא ישא את כפיו אפילו עשה תשובה. הגה: וי"א דאם עשה תשובה – נושא כפיו, ויש להקל על בעלי תשובה, שלא לנעול דלת בפניהם, והכי נהוג" [וראה בכה"ח שם (ס"ק ד"ר ר"י רי"ג) ובמשנ"ב שם (ס"ק קכ"ז ק"ל קל"ד) ובפר"ח שם ס"ק ל"ט].
וכתב השו"ע שם (סעי' מ'): "כהן שנשא גרושה – לא ישא כפיו ואין נוהגין בו קדושה אפילו לקרות בתורה ראשון; ואפילו גירשה או מתה – פסול עד שידור הנאה על דעת רבים, מהנשים שהוא אסור בהם".
ואילו שם (סע' מ"א) כתב: "נטמא למת שאינו משבעה מתי מצוה – פסול מן הדוכן וכל מעלות הכהונה, עד שישוב ויקבל שלא יטמא עוד למתים".
וכתב בב"י שם: "אבל רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב שנראה לו דלדעת הכל כהן שהוא נשוי עם גרושה – אין לו לישא את כפיו ואין לו לעלות בתורה, שהרי בכל שעה עומד במרדו. ובסימן קל"ה כתב וזה לשונו ועוד כתוב משמיה דמר שמואל: כהן שנטמא למתים שאינם משבעה מתי מצוה במזיד – יפסל מן הדוכן ומכל מעלות הכהונה עד שישוב, דתנן: הנושא נשים בעבירה – פסול עד שידור הנאה, והמטמא למתים עד שיקבל עליו" [וכן כתב במשנ"ב שם (ס"ק ק"נ), וראה בבה"ל שם (ד"ה "נטמא") ובכה"ח שם (ס"ק רמ"ג) ובמאמר מרדכי לימות החול (פי"ט סעי' ו')].
וכתב כה"ח שם (ס"ק רמ"ה): "ואינו צריך לידור דשאני עריות דיצרו תוקפו. מגן אברהם ס"ק ס', אליה רבה אות ע"ד, רבינו זלמן שם. ורופא שמבקר מתים שיש לו תועלת הרווחת ממון, לא סגי קבלה לבד עד שידור על דעת רבים כמו בנשים בעבירה, והכל לפי הראות. כתב סופר סימן ט"ז ועי"ש, פתחי תשובה, פתחי עולם אות צ"ג". כלומר שהנטמא למת במזיד – לא עולה עד שיעשה תשובה, וכשיעשה תשובה – יכול לשוב לעלות לדוכן ולשאר דברים שבקדושה.
[2] שכתבו התוס' שם ד"ה "רוב ארונות יש להם חלל טפח"–"וצ"ל שראש הארון פתוח שאם היה סתום אדרבה כי יש בו פותח טפח מטמא ואפילו בצד הריקן שבו, כדאמרינן במסכת אהלות בפ"ז (מ"א): נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדין – טהור פי' בצד הריקן מפני שטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, ואם היה מקום הטומאה טפח ע"ט על רום טפח, הנוגע בה מכל מקום טמא, מפני שהוא כקבר סתום, אלמא בקבר סתום אינו מטמא כל סביביו אלא כשיש עליו טפח, אבל בטומאה רצוצה – אינו מטמא אלא כנגד הטומאה ולא מצד הריקן, ובפרק המוכר פירות (ב"ב דף ק:) יש להאריך".