שאלה
האם אני יכול להצטרף למניין שמתפללים ב ZOOM ?
תשובה
את התפילה בזום יש להחשיבו כיודע את הברכה אך אינו שומעו שהרי זה אותות חשמליים וא"כ שב ואל תעשה עדיף, ובפרט שהעונה אמן הוי בניו יתומיים ומי יקל ראש.
מקורות
כתב בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' ט') לגבי רמקול: "אחרי כל התיאור האמור לעיל נראה שהשומע קול שופר או מקרא מגילה ע"י טלפון או רם-קול (אף אם לא נאמר שהקול משתנה קצת ולענין שופר דינו כתוקע לתוך הבור או דות) לא יצא כלל ידי חובתו, משום דדוקא כשרושם שמיעת האוזן נעשה באופן ישר ע"י קול השופר שמזעזע את האויר ויוצר בו גלי קול אז חשיב כשומע קול שופר, משא"כ כשהאוזן שומעת רק תנודות של ממברנה אף על פי שגם אותן התנודות יוצרות באויר גלי קול ממש כדוגמת קול השופר אפי"ה מסתבר שרק קול תנודות ממברנה הוא שומע ולא קול שופר, וכמו שהשומע קול שופר מתוך תקליט של גראמופון, אף על פי שתנועת המחט בתוך התקליט מרעידה את הממברנה שעל גביו ויוצרת גלי קול ממש כקול השופר שהשאיר את רישומיו בתוך התקליט, אפילו הכי פשוט הוא שלא יצא כלל ידי חובת השופר, הואיל והוא שומע עכשיו רק קול ממברנה מן התקליט ולא קול שופר, ה"נ גם כאן רק קול ממברנה שמע ולא קול שופר (יודע אני שיש לחלק מגראמופון דשאני התם, שהקול אינו נוצר כלל עכשיו ברגע זה ע"י אדם, עכ"ז הבאתי דבר זה לדוגמא כדי להסביר בכך את כוונתי, מכיון שלאמיתו של דבר שווים הם, ואין שום סברא לחלק ביניהם הואיל וגם בטלפון קול האדם חולף ונעלם ונהפך רק לזרם משתנה, ולדינא לא איכפת לן כלל בין אם ההפסק שבינתים הוא זמן מרובה או מועט) כיון שקול האדם או השופר רק משנה זרם אבל הקול עצמו כבר עבר ובטל מן העולם לכן אף שבין רגע היה ובין רגע אבד וחיש מהר חוזר ונוצר שוב, מ"מ כיון שבינתיים חלף ונעלם הקול הנשמע לבסוף הוא רק קול תנודות מכניות של הממברנה הנעשה אך ורק ע"י זרם משתנה ולא ע"י שופר, מסתבר דאין זה חשוב כלל קול שופר כי אם קול תנודות ממברנה. וכו'.ואף על פי שהתנודות והזעזועים נעשים ממש ע"י מיתרי קול האדם ונמצא שתחילתם וסופם גלי קול, אפי"ה מנין לומר שגם תנודות ממברנה שנוצרות ע"י דיבורו של אדם דאף גם הן תחשבנה משום כך כקול אדם.
אבל לא ליודעים את האמת, כי בדברי בזה עם מביני מדע ויודעים בהלכה כולם הסכימו לי. (הערת המחבר) לאחר שכבר נדפס מאמר זה נזדמן לי לדבר עם מרן בעל החזו"א זצ"ל ואמר לי שלדעתו אין זה כ"כ פשוט, ויתכן דכיון שהקול הנשמע נוצר ע"י המדבר וגם הקול נשמע מיד כדרך המדברים "אפשר" דגם זה חשיב כשומע ממש מפי המדבר או התוקע, וכמדומה לי שצריכים לומר לפי"ז דמה שאמרו בגמ' אם קול הברה שמע לא יצא, היינו מפני שקול הברה נשמע קצת לאחר קול האדם משא"כ בטלפון ורם-קול, ולענ"ד הוא חידוש גדול מאד ואין אני מבין אותו".
ובשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ב סי' ק"ח) כתב להקל ברמקול: "מטעם שכיון שעכ"פ רק כשהוא קורא נשמע הקול יש להחשיב זה כשמיעת קולו ממש דהרי כל זה שנשמע עושה קולו ממש. ומנין לנו עצם כח השמיעה איך הוא שאולי הוא ג"כ באופן זה שנברא איזה דבר באויר ומגיע לאזנו. וכן מסתבר לפי מה שאומרים חכמי הטבע שהקול יש לו הלוך עד האזן וגם יש קצת שיהוי זמן בהלוכו, ומ"מ נחשב שהוא קול האדם לכן אפשר שגם הקול שנעשה בהמיקראפאן בעת שמדבר ששומעין אותו הוא נחשב קולו ממש וכן הא יותר מסתבר. וגם לא ברור הדבר מה שאומרים שהוא קול אחר. ומטעם זה אפשר אין למחות ביד אלו שרוצים לקרא המגילה ע"י המיקראפאן מצד ההלכה". ועל כן לא היה משתמש ברמקול.
והמהרש"ם בדעת תורה (סי' תרפ"ט) העלה לאסור עפ"י דברי שו"ת הלכות קטנות למהר"י חגיז בענין הקורא המגילה במערה והעומד בחוץ שומע בת קול (וגרע מקול הברה) שאין זה אלא קול חדש שאין לו קשר עם המשמיע ומסיים המהרש"ם שה"ה בטלפון וגרמופון, וכן העלה המהר"י ענגיל זצ"ל בחידושיו לברכות דף כ"ה ע"א, וכן כתב במאמ"ר (הלכות לימות החול פרק י"א סעי' ל"ז): "אדם ששומע קדיש או קדושה ברמקול: אם לא היה יכול לשמוע ללא עזרת הרמקול – לא יענה, ואינו מצטרף למניין, אך אם גם בלי הרמקול היה יכול לשמוע את החזן ואין בינו לבין החזן שום דבר חוצץ (כגון מקומות מטונפים וכדו') – יענה". וכן כתב בשו"ת אור לציון (ח"ד פנ"ד שאלה ד'), וביאר בהערה שם: "אולם האמת שהיום כבר נודע שהקול המגיע מהטלפון או דרך רמקול אינו קולו של המדבר כלל, אלא קול אחר לגמרי הנוצר על ידי זרם חשמלי, והרי זה כשמוע מקול שאינו בר חיובא, ולכן אין להקל לשמוע דרך הטלפון או ברמקול".
וכתב בשו"ת משפטי עוזיאל ח"ג או"ח סימן לד (מתוך תשובת הציץ אליעזר) נשאל שהיה רב שהתיר לצאת על ידי רדיו מיקרופן וכדו' "וכבוד הרב הראשי שליט"א הוסיף על דברי אלה וז"ל: וגם במקום שהדבור הראשון בראדיו הוא לשם תפלה כגון שמעמידים את מכשיר הקליטה בבית הכנסת בשעת תפלה וקול הש"ץ נשמע בביהכ"נ אחר שמתכוונים לצאת ידי חובה, גם זה אסור בודאי משום שאין זה שומע מפי אדם אלא מתוך גלי הראדיו, וזה גרוע משומע קול שופר בתוך הבור שאם קול הברה שמע לא יצא.
והנה המחבר הזה מתוך שרצה להחזיק בהוראתו כתב בפשטות יתרה שלא נאמר דבר זה אלא בשופר אבל לא בתפלה וכיוצא. ואני אומר כלפי לייא, אדרבא איפכא מסתברא, שלא הוצרכו לדבר זה אלא בשופר שהיה מקום לומר שהרי שומע קול תרועת שופר, וכך הוא אם זהו קול ראשון או קול הברה. אבל בכל דברי תורה ותפלה ודאי צריך לשומעם מפי בר חיובא ולא מפי קטן או כל מי שאינו בר חיובא, וכל שכן מפי גלי האויר שהם נושאים את הקול למרחקים גדולים ויוצאים מפי גוף מת של מכשיר הראדיו, ועל כגון זה ודאי נאמר: לא המתים יהללויה. וכו'
הרב המחבר הנ"ל מסתייע בדבריו בגמרא של "הלה מניף בסודרין וכל העם עונין אמן" (סוכה נ"א). ולא זכר מ"ש התוס': דהא דעונין אמן בהנפת סודרין היינו בקריאת ספר תורה ולא בתפלה ולא בדבר ששליח צבור מוציא רבים ידי חובתם. וכן מפורש בירושלמי: עמד אחד מהם לקרות היה הממונה מניף בסודרין. ועוד י"ל יודעין היו לכוון סדר הברכות זו אחר זו במנין שמונין כסדרן (סוכה נ"ב: תד"ה וכיון). וכתירוצם בתרא זה כתבו בברכות: וי"ל שהיו יודעין באיזו ברכה החזן עומד (ברכות מ"ז, תד"ה אמן).
ועיין בטור וב"י וש"ע ומפרשיו שהאריכו בדין זה, ומסקנת דבריהם היא, שבכל ברכה או תפלה שחייב הוא עצמו לצאת בה אף על פי שיודע איזה ברכה מברך הש"ץ מאחר שלא שמעה לא יענה אמן אחריה דהוי אמן יתומה (או"ח סי' קכ"ד).
ועכ"פ לא נאמרו דברים אלו אלא לענין אמן יתומה, אבל לצאת ידי חובת ברכה ותפלה לדברי הכל צריך שישמע מפי מי שחייב בה, והכי מסתבר דלא יעלה על הדעת שאדם יצא ידי חובת ברכה גם בלא דבור פה ולא שמיעת אוזן.
כל זה הוא למטוניה דמר. אבל באמת אין הנדון דומה לראיה, דידיעה בלא שמיעה עדיפא משום שהוא מכוון ונמשך אחר דבור מי שחייב בברכה, משא"כ שומע מפי קוף או קטן ואין צריך לומר מפי בת קול שאינו יוצא ידי חובתו לדברי הכל.
הרה"ג המחבר הנ"ל מצא תנא דמסייע ליה והוא ספר מנחת אליעזר ח"ב סי' ע"ב דאסיק וכתב: ומכל הדברים שחתר השואל לא מצאתי לאסור דבאמת במגילה לא פסול אם נתעבה קול הקורא בהברה, בשמיעה בריחוק מקום, וז"פ.
ולדידי אין זו סייעתא, דכלל אמרו רז"ל אין לא ראיתי ראיה. וכמו כן אין לא מצאתי ראיה. וכך דרכה של תורה ללמוד דבר מתוך דבר בדרך הבינה וסברא ישרה. ובאמת גם בשופר מה ששמע מקול הברה לא יצא אין זה מפני שנתעבה הקול אלא מפני שאין זה קול תוקע בשופר אלא קול הברת שופר. והוא הדין ומכל שכן הוא לכל דברי תפלה תורה וברכה שאיש מישראל חייב לצאת בה. זהו פשוט וברור. וכך ראוי להורות בשמיעתנו דברי אלקים חיים ובברכת הודאה ותפלה לאלקים הקרוב לכל אשר יקראוהו באמת. עכ"ל הרב הראשי הראשל"צ שליט"א. אין מקום לפסק כזה לצאת י"ח ע"י תקליטים אלו כלל וכלל. והנעלנ"ד כתבתי".
והוסיף בשו"ת ציץ אליעזר חלק ד סימן כו "ואנכי מבלי להכנס כעת בפרטי ההלכה ולבית הספק הגדול אם יוצאים בשמיעת התפילות ע"י שמיעה כזאת דרך מכשיר הרדיו והרם – קול, אשר לאמיתו של דבר הקול ששומעים איננו הקול של השליח ציבור כי קול האדם חולף ונעלם ונהפך לזרם משתנה וגלי האויר משתנים לזרמים חשמליים קטנטנים ושוב מתחלפים הזרמים החשמליים לגלי – אויר וחוזר ונוצר מחדש גלי קול כאותם הזעזועים שנעשו בתחלה ע"י מיתרי קול האדם המדבר בקרבת הרדיו או הרם – קול אך יותר חזק וזאת בעזרת המנורות הנמצאות בו המגבירים את הזעזועים הנעשים ע"י האדם מעצמת דיבורו (עיין ביתר אריכות בפרטי התיאור הזה בספרי שו"ת ציץ אליעזר ח"ג ריש סי' ט"ז), וא"כ אף על פי שהקול הנשמע נוצר מיד בין רגע עם יציאת קול זה ע"י האדם בכל זאת למעשה יש לדמותו כשומע קול התפילה מתוך תקליט של פטיפון שבודאי הפשוט שא"א לצאת בכך י"ח, כאשר כתבו כבר על כך כמה מספרי האחרונים, ואציין בזה תשובת הגאון הגר"ח ברלין ז"ל הנדפס בספר שו"ת אהלי אהרן ח"ב סי' ס"ד שהשיב שאין יוצאים ידי שמיעת קול שופר מגילה ברכת המצות או ברכת הנהנין מתוך תקליט של גראמופון כי לא נקרא זה קול דיבור לצאת בזה ידי חובתו משום דכח דבורו כבר נפסק ואף על גב שבא הקול מכח האדם אבל בכל זה לא נקרא כחו, והוא כמו כח כחו, ודמי לסרנא דמיא בכח שני בפ"ק דחולין (ט"ז) דלא נקרא כחו לענין שחיטה אלא כח כחו, וכן להלן בפ' כל הבשר (ק"ז) בהאי אריתא דדלאי דאין נוטלין ממנו לידים דלא אתו מכח גברא, ופירש"י שכבר עבר כח השופך והן מקלחין מאליהן עיין שם".
כתב מרן הרב במאמר מרדכי ימות החול פי"א סעי' ל"ו "מי ששומע קדיש או כל דבר שבקדושה ברדיו או דרך לווין – אינו יוצא ידי חובה ואסור לענות אמן מהטעם דלעיל ומטעמים נוספים".
ב
כתב השו"ע סי' קכ"ד סעי' ח' "ולא יענה אמן יתומה, דהיינו שהוא חייב בברכה אחת וש"צ מברך אותה וזה אינו שומעה, אף על פי שיודע איזו ברכה מברך הש"צ, מאחר שלא שמעה, לא יענה אחריו אמן, דהוי אמן יתומה" וכתב המשנ"ב ס"ק לא "שהוא חייב – דעת המחבר דדוקא אם רוצה לצאת באיזה ברכה שהוא חייב כגון שרוצה לצאת ידי תפלה וקידוש וכה"ג אבל אם אינו חייב כגון שכבר התפלל לעצמו אף דמצוה לכל אדם לשמוע חזרת הש"ץ מ"מ אין עליו חיוב בעצמיות הברכה וכ"ש אם האמן הוא מסתם ברכות דעלמא מותר לדעת המחבר לענות אף שהוא אינו יודע על איזה ברכה הוא עונה רק ששמע לאחרים שעונים והרמ"א בהג"ה פליג ואוסר אפילו בכל הברכות אם אינו יודע על איזה ברכה הוא עונה". [ולגבי חזרת הש"ץ ראה לקמן בדברי המשנ"ב].
[וכתב הבה"ל ד"ה "ושליח צבור מברך אותה – נקט שליח צבור כדי לשלול בזה דעת האורחות חיים בשם רב האי שהובא בב"י דס"ל דבצבור עונה אף על פי שלא שמע בעצמו הברכה עי"ש"].
וכתב הרמ"א "ויש מחמירין דאפילו אינו מחויב באותה ברכה, לא יענה אמן אם אינו יודע באיזה ברכה קאי ש"צ, דזה נמי מקרי אמן יתומה".
וכתב המשנ"ב ס"ק ל"ג "אם אינו יודע וכו' – ואם יודע על איזה ברכה הוא עונה מותר לענות בכל הברכות אפילו בחזרת הש"ץ כיון שכבר התפלל ואינו מחויב בעצם הברכה ויש מאחרונים שמחמירין בחזרת הש"ץ וס"ל דמכיון דתיקון רבנן שיחזור ש"ץ התפלה אפילו כולם התפללו כאלו מחוייבים באותה ברכה קרינן להו ואין להם לענות אפילו יודע באיזה ברכה קאי הש"ץ אם לא שמע סיום הברכה מהש"ץ גופא ויש לחוש לזה לכתחילה ליזהר לשמוע כל ברכות י"ח מפי הש"ץ גופא וגם בלא"ה מצוה לכוין לשמוע ברכת הש"ץ וכדלעיל בס"ד אבל בדיעבד אפי' אם לא שמע רק שידע איזה ברכה מי"ח מסיים הש"ץ יענה אמן כיון שכבר התפלל בעצמו".
וכתב הבה"ל ד"ה "ויש מחמירין וכו' – עי' במ"ב ס"ק ל"ג שכתבנו דכונת הרמ"א הוא בכל הברכות כן כתבו כמה אחרונים בפירוש ודלא כט"ז ומ"מ לדינא צ"ע אם יש לנהוג בזה כהיש מחמירין הזה כי הב"ח והט"ז ומגן גבורים כולם כאחד כתבו דבשאר ברכות שאינו מכוין לצאת בהן מותר לענות אפילו לא שמע ולא ידע איזה ברכה אך ממג"א וא"ז וח"א מוכח דיש לנהוג כהיש מחמירין הזה ונראה דשב ואל תעשה עדיף כי יש עונש על העונה אמן יתומה כמו שאחז"ל וגם כי כל חילם של הב"ח וט"ז הוא מהירושלמי שהובא בט"ז ע"ש וגרסתינו הוא דין דיתיב למברכה ואין ראיה כ"כ שוב ראיתי שהגר"א בביאורו רמז לזה ואח"כ מצאתי בעזה"י באור זרוע הנדפס מחדש שכתב כן בהדיא דלפי גרסתינו אין ראיה לזה ונראה עיקר כגרסתינו עי"ש א"כ פשוט דזה הוא טעם רש"י ותוספות שלא חלקו בזה". כלומר שישנו פיתרון שיכוון שלא לצאת ידי חובה, ומכל מקום כתב שב ואל תעשה.
כתב הכה"ח בס"ק מ"ז "לא יענה אמן יתומה דהיינו שהוא חייב בברכה וכו'. הגה ויש מחמירין דאפילו אינו מחוייב באותה ברכה וכו'. עיין בית יוסף וב"ח וט"ז ס"ק ד' מה שהאריכו בענין זה וסיים הב"ח וז"ל ולענין הלכה בפלוגתא דרבוותא נקטינן לחומרא לכתחלה דאין עונין אמן יתומה אפילו אינו צריך לצאת באותה ברכה כגון שכבר התפלל ואפילו יודע אי זה ברכה הוא אומר אלא שלא שמע הברכה כלל דזה גם כן הויא אמן יתומה לרב כהן צדק לפי דעת התוספות בפרק החליל למאי דפירשתי ולא שרי לענות אמן יתומה אלא בקריאת ספר תורה דאפילו אינו יודע איזה ברכה הוא אומר ואף על פי שלא שמע הברכה כלל עונה אמן וכן כל כיוצא בה כשהמברך נהנה והלה שאינו נהנה אינו מחוייב בה יכול לענות אמן יתומה אפילו אינו יודע איזה ברכה הוא אומר ואפילו לא שמע ודלא כמ"ש בשלחן ערוך ובהגהת שלחן ערוך דאם כבר התפלל ויודע איזה ברכה אומר הש"ץ יכול לענות אמן יתומה אף על פי שלא שמע הברכה כלל דאף על פי שכך הוא לרש"י ותוספות בפרק שלשה שאכלו ולה"ר יונה והרא"ש להך שינויא וכך היא דעת רבינו הטור לפי פירושו בדברי רב כהן צדק מכל מקום דעת התוספות בפרק החליל אינו כן לדעת רב כהן צדק וכדפירשתי ועל כן נכון להחמיר לכתחלה עכ"ל, והביאו שיירי כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף אות ה', וכן המגן אברהם ס"ק י"ג הביא דברי הב"ח וכתב עוד להחמיר יותר דאפילו בברכת התורה והנהנין לא שרי אלא ביודע (כן פירשו המחצית השקל והפרי מגדים באשל אברהם אות י"ג דברי המגן אברהם דתרי חומרי נקט חומרת הב"ח בברכה שלהוציא רבים, וחומרת רמ"א בברכת התורה והנהנין דבעינן על כל פנים שיודע באיזה ברכה עומד יעו"ש, ומה שכתב המאמר מרדכי אות ט' בדברי הב"ח הנז' כדי לישב דברי המגן אברהם אינם אלא דברי נביאות כיעו"ש), וכן כתב החיד"א בקשר גודל סימן ט' אות ה' (אלא דמה שכתב כל זה על שם הב"ח נראה דזה העתיק ממגן אברהם ופשטא דלישנא דמגן אברהם נקט וכבר כתבנו דהמגן אברהם תרי חומרי נקט), חיי אדם כלל ו' אות ה', חסד לאלפים אות ח'. ונכון ליזהר דאין לענות אמן אפילו אחר ברכה שאינו מחוייב בה כגון ברכת התורה והנהנין אלא אם כן שמע וידע איזה ברכה מברך המברך מאחר דגם המתירין לא אמרו אלא דיכול לענות אם לא שמע אבל לא אמרו לענות בדרך חיוב וכיון דחמירא איסורא לענות אמן יתומה יש לחוש לכל הצדדין ואין לענות כי אם שמע וידע, מיהו אין צריך לשמוע כל הברכה מתחלתה ועד סופה כמ"ש סימן רט"ו סעיף ב'".
כתב בבא"ח פרשת תרומה סעי' י"ג. "ולא יענה אמן יתומה שאינו יודע איזו ברכה מברך. מיהו אם שמע חתימתה דהיינו בא"י מגן אברהם וכן באינך סגי בהכי לענות אמן. וכל זה הדין באמן יתומה הוא רק בברכה שזה העונה חייב בה שהוא מתפלל עמהם, אבל אם הוא אינו חייב בה דאינו מתפלל עמהם, כיון דשמע עונים אמן עונה עמהם, ועיין אחרונים ז"ל", מאידך ראה בעוד יוסף חי פרשת ויחי סעי' י"ח, י"ט וכתב שם וז"ל "ולענין הלכה בדין אמן יתומה דאמרו רבתינו ז"ל יהיו בניו יתומים בר מינן יש להחמיר בהיכא דאינו יוו יה רה הוא אומר בכל גוונא אפילו בברכה שאינו מחוייב בה ומצאתי כתוב תקנה בענין אמן יתומה שיאמר במקום אמן שלש תיבות אלו אל מלך נאמן ויכוון ראשי תיבות אמן".
כתב מרן הרב במאמר מרדכי לימות החול פי"ב סעי' ל"ה "לא יענה אמן יתומה – דהיינו שלא שמע ברכה ועונה אמן בגלל ששמע אחרים עונים אמן. יש מי שאומר שאמן יתומה היא רק כשעונה על ברכה שחייב בה, אך לא שמע אותה מהש"ץ, למרות שיודע על איזה ברכה עונים עתה אמן, ויש מי שאומר שגם בברכה שאינו חייב בה, אם אינו יודע על איזה ברכה עונים אמן – הוי אמן יתומה, וטוב להחמיר כדעה השנייה".
לסיכום
לדעת השו"ע ברכה שאינו חייב בה יכול לענות עליה אע"פ שלא שמע אותה, דעת הרמ"א שאם לא שמע ואינו יודע איזה ברכה בירך הש"ץ לא יענה.
אדם שהתפלל ושומע החזרה לדעת הרמ"א לא יענה אל"כ יודע היכן נמצא הש"ץ, אמנם דעת הב"ח שלא יענה כל עוד לא שמע. וכתב הכה"ח עוד יוסף חי ובה"ל ששב ואל תעשה עדיף מחמת חומר אמן יתומה.
ועתה נבוא לדינא זום יש להחשיבו כיודע את הברכה אך אינו שומעו שהרי זה אותות חשמליים וא"כ שב ואל תעשה עדיף, ובפרט שהעונה אמן הוי בניו יתומים ומי יקל ראש.