שאלה
חולה קורונה שהיה ללא תסמינים רק עייפות גדולה ליום אחד, האם מברך הגומל?
תשובה
אם נפל למטה ג' ימים או שהיה חולה שיש בו סכנה צריך לברך ואם לאו יאמר נשמת
ומברך כשעומד על בריו כלומר שהבריא מעיקר המחלה.
מקורות
כתב השו"ע סימן ריט סעי' ח' "בכל חולי צריך לברך, אפילו אינו חולי של סכנה ולא מכה של חלל, אלא כל שעלה למטה וירד, מפני שדומה כמי שהעלוהו לגרדום (פי' מעלות שעושין דיינים לשבת כשדנין) לידון, ואין הפרש בין שיש לו מיחוש קבוע ובא מזמן לזמן, ובין שאינו קבוע. הגה: י"א דאינו מברך רק על חולי שיש בו סכנה, כגון מכה של חלל".
כתב המשנ"ב ס"ק כ"ה "מפני שדומה כמי שהעלוהו וכו' – שאין אנו יודעים איך יצא דינו כמו כן בחולה כיון שנפל למשכב אין אנו יודעים סופו שכמה פעמים אף על פי שתחלתו לא היה סכנה לבסוף מתגברת המחלה ובא לידי סכנה". ובס"ק כ"ח "כגון מכה של חלל – או שאר חולי שיש בו סכנה כגון קדחת של כל הגוף (שקורין שוידערין) כמבואר בסימן שכ"ח ועיין בה"ל. וכן נוהגין באשכנז – וכתב המ"א דקצת נוהגין כסברת המחבר וכן דעת הא"ר לדינא וכן כתב במגן גבורים שכל שחלה בכל גופו שכיוצא בזה מחללין עליו את השבת ע"י עו"ג מברך הגומל [והביא כן בשם הרדב"ז] וכעין זה כתב ג"כ הח"א אך שכתב שמ"מ לא יברך אא"כ נפל למטה לא פחות מג' ימים ועיין בה"ל דאם מחלתו הוא דבר שיש בו סכנה אפילו בפחות מג' ימים נמי צריך לברוכי".
כתב הכה"ח בס"ק מ"ד "ודוקא חולה שנפל למטה אבל חש בראשו או במעיו אין צריך לברך. טור בשם ה"ר יוסף. אבל בשם הערוך כתב אפילו חש בעיניו או בראשו צריך לברך יעו"ש. ומדברי השלחן ערוך נראה דפסק כה"ר יוסף דדוקא נפל למטה אבל חש בעיניו או בראשו אינו מברך. וכן כתב המאמר מרדכי אות ט' יעו"ש. וכן כתב שדה הארץ חלק ג' סימן יו"ד, והביאו עיקרי הד"ט סימן יו"ד אות כ"ד. וכן עמא דבר" ובס"ק מ"ו "והוא הדין בחולה שמוטל במטה יותר משלשה ימים. ט"ז ס"ק ה'. וזהו לסברת מור"ם ז"ל דבעי חולי שיש בו סכנה, אבל לסברת מרן ז"ל אין צריך שלשה ימים אלא כל שעלה למטה מחמת חולי וירד ממנה צריך לברך", [וראה בבה"ל דפליג על זה וס"ל דהרמ"א לא יסבור כן אמנם למעשה הדין כדעת הט"ז כמבואר במשנ"ב לעייל] ובס"ק מ"ז "וכן נוהגין באשכנז- אבל הב"ח פסק כסברא ראשונה. והביאו מגן אברהם ס"ק ח' וכתב דכן נוהגין קצת. וכן הסכים אליה רבה אות י"ג. וכן כתב אשל אברהם אות ח' דכן נוהגין".
כתב הבא"ח ש"ר עקב סעי' ז' " על מיחושין כגון מיחוש הראש וכיוצא שאינו חולי הכולל כל הגוף אינו מברך, ולא נקרא חולה כדי לברך אא"כ נפל למטה ג' ימים, ואין צריך לזה ג' ימים שלמים מעת לעת".
וכתב מרן הרב בהערות לקיצו"ש סי' ס"א הערה א' "חולה שהבריא מברך אפי' לא היתה לו סכנה כגון: שהיה שוכב במטה ג' ימים אפי' לא מעת לעת".
ב
כתב השו"ע בסעי' א' "ארבעה צריכים להודות, וכו' ומי שהיה חולה ונתרפא", וכתב המשנ"ב ס"ק ב' "ונתרפא – והולך כבר על בוריו", וכן כתב הכה"ח בס"ק ז' "ואינו מברך עד שילך על בוריו. עטרת זקנים אות ב', אליה רבה אות א', מאמר מרדכי אות א', לדוד אמת סימן כ"ג אות ה'. ולפי זה יולדת אינה מברכת הגומל עד לאחר שבעה כי אז נתרפת לגמרי והרי היא כשאר כל אדם", ולכאורה כתב השו"ע סי' של סעי' ד' שכל שלושים יום דינה כחולה שאין בו סכנה אלא כיון שיצאת מעיקר החולי מברך.
וכן כתב בשבט הלוי ח"ד סי' קנ"ב "ולדידי פשוט דכל שיצא מכלל סכנה של עכשיו וירד מהמטה ויצא לחוץ דהיינו שיצא מעצם הסכנה רק צריך עוד איזה טיפול על הרושם שנשאר בזה ונמשך כידוע לפעמים זמן רב, יברך ברכת הגומל בשם ומלכות דמ"מ עכשיו נעשה לו טובה ונס מן השמים, וכדמות ראי' מהמבואר סי' רי"ט ס"ח והוא מתשובת הרשב"א דאפילו יש לו מיחוש קבוע ובא מזמן לזמן אעפ"כ חייב לברך כל פעם שיצא מכלל סכנה, וזה דבר ידוע דאם יש לו מיחוש קבוע רושם ושורש המחלה בתוכו לעולם קיים אלא דמתחדש מזמן לזמן א"כ לעולם לא נתרפא לגמרי ואעפ"כ חייב לברך כל פעם והה"ד בהנ"ל, ואף על פי שיש לדחות קצת ראי' זו מכ"מ גם מסברא יראה כנ"ל".
העולה
אם נפל למטה ג' ימים או שהיה חולה שיש בו סכנה צריך לברך ואם לאו יאמר נשמת
ומברך כשעומד על בריו כלומר שהבריא מעיקר המחלה.