שאלה
מדוע לפי דעת האשכנזים לאחר ברכת תפילין של ראש, אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם וועד"?
תשובה
כתוב בגמ' מנחות (דף ל"ו ע"א): "שלח רב חייא בריה דרב הונא משמיה דר' יוחנן: על תפילה של יד, אומר: ברוך אשר קדשנו במצוותיו וציונו להניח תפילין. על תפילין של ראש, אומר: ברוך אשר קדשנו במצוותיו וציונו על מצות תפילין! אביי ורבא דאמרי תרוייהו: לא סח – מברך אחת, סח – מברך שתים". ופירש רש"י: לא סח – אין מברך אלא על של יד בלבד. סח מברך שתים – כדשלח רב חייא. וכתב הב"י (סי' כ"ה) שכן פסקו הרי"ף והרמב"ם. וכתב (שם) "אבל התוספות (מנחות לו. ד"ה לא סח) כתבו שר"ת פירש לא סח מברך אחת על של ראש על מצות תפילין, סח מברך שתים על של ראש, שצריך לחזור ולברך להניח. וכן כתב בשימושא רבא (ד"ה וכשמניח) והסמ"ג (עשין כב קה ע"ג) וכו'. וכתב הרא"ש (הל' תפילין סי' יד) דכדברי ר"ת מסתבר וכו', וכתב שרוב הגאונים הסכימו כן. וכתב עוד שבילדותו היה מברך ברכה אחת משום דכיון דפליגי ביה רבוותא טוב יותר שלא לברך, דברכות אינן מעכבות (ירושלמי ברכות פ"ב ה"א), ממה שיברך ברכה לבטלה, עד שלמד מנחות ונראה לו לפום ריהטא דגמרא שיש לברך שתי ברכות, וכן היה נוהג הר"מ ע"כ וכו'. והרב מהר"י ן' חביב כתב וכו' שהיה נוהג לברך שתים כדברי ר"ת, ולהציל עצמו מספק ברכה לבטלה היה אומר אחר הברכה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ואף על פי שאין משיבין את הארי, אין דבר זה נראה בעיני שיביא האדם עצמו לידי ספק ברכה לבטלה ויסמוך על שיאמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" וכו', וכן הלכה, מאחר שהרי"ף והרמב"ם ז"ל מסכימים בכך, וכל שכן שרש"י והרשב"א סוברים כן, וכן נהגו העולם שלא לברך אלא ברכה אחת לבד".
כתב הדרכי משה (ס"ק ה'): "ומנהגנו לברך שתי ברכות כהסכמת הר"ם והרא"ש והר"ן דהוו בתראי, והסכימו לדעת רוב הגאונים לברך שתי ברכות, ואין לשנות, ומכל מקום טוב לומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" כדברי הר"י בן חביב, ואין זה נקרא מביא לידי ברכה לבטלה מאחר שנראה שהלכה לברך שתי ברכות, ולא אמרינן "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" רק לרווחא דמילתא. כן נראה לי".
כתב השו"ע (סעי' ה'): "ויניח של יד תחילה, ויברך להניח תפילין, ואח"כ יניח של ראש ולא יברך כי אם ברכה אחת לשתיהם. הגה: וי"א לברך על של ראש על מצות תפילין, אפילו לא הפסיק בינתיים (הרא"ש הלכות תפילין) (וכן פשט המנהג בבני אשכנז שמברכין שתי ברכות. וטוב לומר תמיד אחר הברכה השניה, "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד")". וכתב הכה"ח (ס"ק ל"ו), שכתבו המקובלים שיש לברך ברכה אחת.
וכתב המשנ"ב ס"ק כא על דברי הרמ"א הנ"ל "וטוב לומר – משום חשש ספק ברכה לבטלה כמש"כ בסימן ר"ו ולא שהוא ספק גמור דא"כ איך יברך מספק ברכה לבטלה ויסמוך על שיאמר בשכמל"ו אלא דאנן בני אשכנז סבירא לן להלכה כדעת ר"ת רק לרווחא דמילתא להוציא עצמינו מידי כל פקפוק נוהגין לומר בשכמל"ו. ויזהר מאוד שלא לומר ברוך שם רק אחר שיהדק הש"ר על ראשו כראוי דאל"כ יהיה הפסק בין הברכה להנחה ויהיה ברכה זו לבטלה בודאי וצריך לחזור ולברך והעולם נכשלין בזה".
וכתב הבה"ל ד"ה וטוב – "עיין בביאור הגר"א שפסק כהמחבר ובחידושי רע"א כ' עצה שיכוין בעת ברכת להניח אם הלכה כשיטת רש"י אני מכוין שלא לצאת בברכת להניח על השל ראש והוי זה כסח ויוכל לברך על של ראש [ואין זה בכלל גורם ברכה שאינה צריכה דהא מוכרח לעשות כן מפני ספיקא דדינא ועוד טעמים אחרים כמו שכתב בארה"ח] וכבר קדמו העולת תמיד וכפי מה שביאר הפמ"ג את דבריו ובארה"ח משמע ג"כ שמסכים לעצה זו אך בפמ"ג ראיתי שמסיים ע"ז ואין לנהוג כן ואולי טעמו כדי שלא ירגיל האדם את עצמו לפקפק אחר מנהגן של ישראל שנתייסד ע"פ שיטות הרבה מהראשונים".
ב
כתב הפמ"ג (א"א ס"ק י"ד): "ויש להסתפק אם יענה אמן אחר על מצות בשומע מחבירו, דבסימן רט"ו [סעיף ד] אין עונין אמן אחר ברכה לבטלה, וזה ספק היא". וכן כתב בסידור דרך החיים.
וכתב הקיצו"ש (סי' י' סעי' ד'): "והטעם שצריך לומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", הוא מפני שיש קצת ספק בברכה זאת, ומפני שיש ספק בברכה זאת, לכן יש גם-כן ספק אם השומע יענה אמן או לא, על-כן נראה לי כי טוב לברך ברכה זאת בלחש". והביאם הכה"ח (ס"ק מ'), וכתב בליקוטי מהרי"ח שמנהג העולם לברך בלחש, וכ"ה בשו"ת דברי יציב ח"א (סי' פ"ג) שנוהגין לברך בלחש.
וכתב הכה"ח (ס"ק מ'): "ואם ברך בקול רם ושמע חבירו, יש לענות אמן בלבו". וביאר באלף לך שלמה (סי' נ"ז): "ואינו דומה למברך ברכה שא"צ דאסור לענות אמן, דהתם ידעינן שעושה עבירה, ולכך על דבר עבירה אין לענות אמן דהוי כמחזיק ידי עוברי עבירה, אבל כל דהמברך אינו עושה איסור דמברך מספק ודאי מכ"ש דהעונה אמן אינו עושה איסור, וגם הרי אומר המברך בשכמל"ו, ועל זה לבד נמי מותר לענות אמן דלא גרע מאמר בשכמל"ו ממברך לישראל דעונה אמן".
וכתב מרן הרב בחוברת גדול שימושה (שאלות שהעלה על הכתב הגאון הרב אליהו אבא שאול זצ"ל במהלך שימוש אצל הרב) בז"ל "כיון שגם אלו הנוהגים לברך, אין ברכה זו כודאי, על כן לא יברכו אותה בקול רם, אבל אם טעה ובירך בקול רם, השומע עונה אמן".