שאלה
מי שנמצא בטבריה והמים שיוצאים מברז מים קרים הם חמים יותר מיד סולדת בו עקב מזג האויר השרבי, האם ואיך מותר להשתמש בהם בשבת?
תשובה
א. מותר לפתוח הברז של מים הקרים בשבת במקום שהמים הקרים יוצאים חמים יותר משיעור יד סולדת בו – אם אין כאן פס”ר, דהיינו שאינו וודאי שהמים החדשים הנכנסים לתוך הצינור יחמו ללא כח השמש.
ובאופן שהוא כן פס”ר, רבו המתירים בפס”ר דלא ניחא ליה בדרבנן לצורך מצוה או לצורך גדול. לכן באופן שהוא פס”ר יש להימנע מפתיחת הברז – אם לא לצורך מצוה או לצורך גדול.
ב. נקטו הפוסקים שמים חמים היוצאים מהברז דינם כמים שנשפכים מכלי ראשון, ולכן יזהר לשופכן לתוך כלי אחר (לעשותם מים שהם בכלי שני) קודם שישפכן על מים קרים וכדומה. ואף כששפכן לכלי שני עדיין אסור לשופכן ע”ג דברים המוגדרים כקלי הבישול – כגון עלי תה.
ג. מדין איסור רחיצה במים אלו לא ברירא מילתא להתיר, אם לא שהוא רחיצה לצורך מצוה כגון נט”י לסעודה. ואם רוצה יכול למלאות הכלי במים ולהניחו במקום שיצננו ואז אין בה חשש איסור.
מקורות
השאלה הזה מתחלקת לשנים; הראשון הוא שאלה של איסור בישול בשבת, והשני הוא האיסור שאסרו חז”ל על רחיצה בחמים בשבת.
ונענה על ראשון ראשון, ונתחיל באיסור בישול.
1) יש לדון כאן בשני מקומות שאולי שייך בהן האיסור של בישול. הראשון הוא, שע”י שמוציא מים מהברז, מתערבים מים קרים לתוך מים החמים – שהם חמים יותר מיד סולדת בו, ועי”ז המים החדשים ג”כ מתחממים עד ליותר מיד סולדת בו. ומים החדשים אלו היו עד עכשיו קרים, ולפחות חמים פחות מיד סולדת בו.
ונראה שאין לאסור פתיחת הברז מחשש זו, וזה מכמה טעמים. דהנה הגמ’ (שבת לט.) מסבירה שיש ד’ סוגי חימום בשבת, הראשון הוא לבשל ע”ג אש ממש, השני הוא לבשל ע”י דבר הנתחמם ע”י אש (תולדות האש), ובשני אופנים אלו הוא מלאכת בישול שאסור מן התורה.
הסוג השלישי הוא לבשל ע”י דבר שנתחמם ע”י השמש, ובלשון הגמ’ היא נקראת תולדות החמה, וזהו איסור דרבנן. ואופן הרביעי הוא לבשל ע”י השמש עצמה והוא מותר לכתחילה.
וכאן שהמים הקרים שנכנסים אל תוך המים החמים, מתחממים ע”י המים החמים ו/או ע”י חום הצינור, הרי הוא רק בישול בתולדות החמה שהוא איסור דרבנן ולא איסור תורה. וכאן שאינו רוצה שהמים הנכנסים יתחממו, הוי פסיק רישא דלא ניחא ליה באיסור דרבנן.
ויש להוסיף עוד שאם הצינור הנחשף לשמש אינו חם עד כדי כך שיכול לחמם המים עד לשיעור יד סולדת בו וגם המים הנשארים בו [לאחר שפתח הברז והוריק חלקם החוצה] אין בהם היכולת לחמם המים לשיעור האסור, ורק ע”י שהשמש זורחת עליו המים מגיעים לשיעור זו, אז בישול זה תהא מוגדרת כבישול בחמה שהוא מותר לכתחילה.
[ויש לציין שמסקנת הפוסקים (עי’ דברי הרב זצ"ל במאמר מרדכי ח”ה פרק ק”ד אות ח’) שלהכניס מים לתוך דוד שמש הוא בישול בתולדות החמה, אבל נראה שזה רק כיון שהחום של הצינורות וכו’ – המיוצרים למטרת חימום המים, הם חמים כ”כ שיכולים לחמם המים לשיעור יס”ב ללא כח השמש ולכן מוגדר כבישול בתולדות החמה. ובנוסף לזה, כיון שיש בדוד מים חמים, והמים החמים הם חמים במידה שיכולים לבשל מים הניכנסת לתוכם, זה ודאי בישול בתולדות החמה האסורה. משא”כ במים הקרים, שהצינורות שלהם אינם אמורים להחם כלל, ורק שיש כאן איזה ליקוי בבנייה שחלק מהצינור נחשף לשמש, או כיון שמזג האוויר הוא חם במידת יוצא דופן, לכן זה נתחמם כ”כ, אבל יתכן שאין בהצינור עצמו כח לחמם ורק בתוספת חום השמש הוא מבשל. וגם שבד”כ אין דוד להמים הקרים, ויש רק צינורות שאין בהם מים הרבה שיכולים לבשל המים החדשים הנכנסים לתוכו, והוא רק נתבשל ע”י כח השמש המכה עליו, אין זה בישול בתולדות החמה אלא בחמה.) ואם אינו ברור מציאות הדברים – שאין בידו לברר אם כח השמש מסייע בבישול המים – עי’ בבה”ל סי’ שט”ז סע’ ג’ (ד”ה ולכן יש) שנראה שמסיק שזה גם בכלל דבר שאינו מתכוין הוא [ע”ש, ואכמ”ל], ואינו פס”ר, ולכן מותר בשבת.
ואף אם היה ודאי פס”ר, כיון שהוא בדרבנן והוא גם לא ניחא ליה, מצאנו מקילים לצורך מצוה או לצורך גדול. ולכן, במקרה של נט”י שחרית, או נט"י לסעודה, וגם מים שהוא צורך סעודת שבת, או נט”י אחר עשיית צרכיו, שהם בכלל צורך מצוה או צורך גדול נראה שיהיו מותרים. וה”ה שאר צרכיו אם הם צורך גדול ג”כ יהיו מותרים. [מקור הדברים הוא מהמג”א בסי’ תרמ”ו סע”ק ב’, וע”ע במ”ב סי’ שכ”א סע”ק נ”ז בסוף, וכעי”ז בסי’ שי”ד סע”ק י”א בסוף. וכן פוסק השש”כ (מבוא פרק א’ הערה נ”ה)].
וצריכים אנו להדגיש שכיון שהיתר זה נסמך על זה שהוא אינו רוצה שהמים יהיו חמים – ולכן הוי חימום המים פס”ר דלא ניחא ליה, נמצא שאם, או באופן שאכן ניחא ליה בחימום המים [כגון בשטיפת כלים] אז לא יהא שייך היתר זה.
ועכשיו שהיתרנו פתיחת הברז מצד החשש של המים הנכנסים לתוך הדוד ששם יש מים חמים, צריכים אנו לדון במים היוצאים מהברז עצמן. האם צריכים ליזהר בהם – כגון שלא לשופכם לתוך הכיור או לתוך כוס אם נמצא שם קצת מים קרים; דהיינו האם מים אלו יכולים לבשל או לא?
והנה הדין הוא שמים חמים שהם בכלי שני אינן יכולים לבשל דברים המוגדרים כקשי הבישול, ומים הוא אחד הדברים המוגדרים כקשי הבישול, ולכן אם המים החמים האלו הם כבר בכלי שני, אינם יכולים לבשל מים אחרים. (עי’ סי’ שי”ח סעי’ ה’ ובמ”ב סע”ק מ”ב, ובשעה”צ סע”ק ס”ח.) אולם מים הנשפכים מכלי ראשון – עירוי כלי ראשון – יכולים לבשל מים (סי’ שי”ח סע’ י’). ועתה עלינו להגדיר האם המים היוצאים מהברז מוגדרים כמים היוצאים מכלי שני או כמים היוצאים מכלי ראשון. ונקטו הפוסקים שמים היוצאים מהברז על אף שעברו דרך צינורות וכו’ מ”מ נחשבים כמים שנשפכים מכלי ראשון ושייך בהם בישול. ולכן בנידון דידן יזהר שלא לשפוך מים ישר מהברז ע”ג שום דבר אוכל או משקה ומותר רק ע”ג אוכל שנתבשל כבר, או ע”ג משקה שהוא עדיין יד סולדת בו, ולמקילים כרמ”א (סי’ שי”ח סע’ ט”ו) גם ע”ג משקה שנתבשל כבר אם נשאר בו עדיין קצת מהחמימות של הבישול. אבל אם שופך המים לתוך כלי, ומהכלי רוצה לשופכו על מים אחרים, מותר.
2) ועתה בוא נדון האם אסור לרחוץ ידיו במים אלו מטעם דהוי רחיצה במים חמים בשבת.
ונקדים כאן הקדמה קצרה באיסור דרבנן של רחיצה במים חמים בשבת: הדין של מים שהוחמו קודם השבת הם קלים יותר ממים שהוחמו בשבת; ומותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמים שהוחמו קודם השבת, ואסור לעשות כן במים שהוחמו בשבת. (כן איתא בסוגיית הגמ’ שבת לט:, ובגמ’ שם מ. מסקנת הגמ’ כשמואל.) ונשאלת השאלה; למה חמורה מים שהוחמו בשבת יותר ממים שהוחמו מע”ש? וכפשוטו היה נראה שהטעם הוא, שמים שהוחמו בשבת כיון שעבר איסור בשבת כדי להשיגה שייך בה הדין של ’מעשה שבת’ ואסורה בהנאה. ואם זהו הטעם, אז אם לא עבר איסור בהשגת מים חמים אלו בשבת – כגון בנידון דידן – היה צריך להיות דינו שווה למים שהוחמו מע”ש שמותר לרחוץ בהם ידיו. אלא שבאמת נחלקו בזה הראשונים – הרא”ש והרמב”ם, והובאו דבריהם בשו”ע סי’ שכ”ו סעיפים ד’ וה’. ואף בשיטת המקילים (הרמב”ם), נחלקו הפוסקים אם כוונתו להתיר מטעם שלא עבר איסור ע”י חימום המים בשבת, או אם ההיתר מטעם אחר שאינו שייך לנידון שלנו. (וע’ בשעה”צ סי’ שכ”ו סע”ק ח’ שמביא מחלוקת זו.) נמצינו למדים שאין להקל בשופי לרחוץ ידיו במים שהוחמו בהיתר בשבת.
אולם מצאתי בשש”כ (פרק י”ד הע’ י”ב) שרע”א (סי’ שכ”ו סע”ק ב’ ומביא כן לדינא גם מהגרש”ז), סוברים שאם אין שום מעשה בחימום המים (אף אם נתחממו בשבת) דינם כמים שהוחמו מע”ש, ומותר לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו. אולם אין היתר זו כ”כ פשוט, כיון שבפעם השני שפותח את הברז, המים היוצאים נתחממו ע”י מעשיו שפתח את הברז בפעם הראשון שעי”ז נכנסו יותר מים להצינור ונתחממו. ואף אם נחשיב זה לגרמא, יש עדיין מקום גדול לצדד שאין זה כלול בההיתר החדש של הגרע”א כיון שסו”ס המים נתחממו ע”י מעשה שעשה.
ויש לציין לשיטת הקרבן נתנאל המובא במ”ב (סי’ שכ”ו סע”ק ז’) שלצורך מצוה לא גזרו חז”ל האיסור של רחיצה, וזהו הטעם שטובלים בשבת במקווה חמה. (ואף שרבו החולקים על הקרבן נתנאל בזה (שם במ”ב, וע”ע ביו”ד סי’ קצ”ז בפת”ש סע”ק ב’) כבר נהגו העולם בכמה מקרים להקל בזה.) וא”כ אין איסור לרחוץ ידיו לסעודה במים אלו.
עוד יש להוסיף אולי כסברא להקל, דהנה הטעם שאסרו חז”ל רחיצה בשבת הוא מחשש שמא יבוא להחם עוד מים כשיחסר לו, וא”כ כאן שאין לו שום כוונה לרחיצה במים חמים אפשר דלא שייך גזירה זו.
העולה לדינא:
1) מותר לפתוח הברז של מים הקרים בשבת במקום שהמים הקרים יוצאים חמים יותר משיעור יד סולדת בו – אם אין כאן פס”ר, דהיינו שאינו וודאי שהמים החדשים הנכנסים לתוך הצינור יחמו ללא כח השמש.
ובאופן שהוא כן פס”ר, רבו המתירים בפס”ר דלא ניחא ליה בדרבנן לצורך מצוה או לצורך גדול. לכן באופן שהוא פס”ר יש להימנע מפתיחת הברז – אם לא לצורך מצוה או לצורך גדול.
2) נקטו הפוסקים שמים חמים היוצאים מהברז דינם כמים שנשפכים מכלי ראשון, ולכן יזהר לשופכן לתוך כלי אחר (לעשותם מים שהם בכלי שני) קודם שישפכן על מים קרים וכדומה. ואף כששפכן לכלי שני עדיין אסור לשופכן ע”ג דברים המוגדרים כקלי הבישול – כגון עלי תה.
3) מדין איסור רחיצה במים אלו לא ברירא מילתא להתיר, אם לא שהוא רחיצה לצורך מצוה כגון נט”י לסעודה. ואם רוצה יכול למלאות הכלי במים ולהניחו במקום שיצננו ואז אין בה חשש איסור.