שאלה
מה דינו של כבד שנמלח במעט מלח (רק לטעם) כשעה לפני הצלייה?
תשובה
לדעת השולחן ערוך מותר לכתחילה למלוח הכבד לפני צלייה. ולפי הרמ"א אסור לכתחילה למלוח הכבד לפני הצלייה ואפילו במעט מלח, אבל נהגו למלוח הכבד כשהיא תחוב בשפוד או מונחת על האש. ואם כבר נמלח, צריך להדיחו לפני הצלייה, ואם כבר נצלה, מותר בדיעבד. ומרן הרב זצ"ל פסק להחמיר כהרמ"א.
מקורות
ביו"ד (ס' ס"ט סעיף ב') כתב השולחן ערוך הדין של מי שמלח בשר בלי הדחה תחילה, (ואכמ"ל בדין זה) ופשטות איירי רק באופן שמלח עד שאינו יכול לאכול הבשר מחמת מלחו שזהו שיעור שצריך למליחת בשר, אבל הרמ"א שם מוסיף שהוא הדין אם רק מלח הבשר מעט כדרך שמולחים לצלייה (והיינו דבר מועט) ופירש שם הט"ז (ס"ק ח') שהאיסור והיתר הארוך (כלל י' דין ז') מביא בשם האור זרוע שני טעמים לזה, האחד, שאין אנו בקיאים בשיעור של אינו נאכל מחמת מלחו ולכן מחמירים בכל שיעור מלח, ועוד שאי אפשר שאפילו מליחה של צלי לא יפלוט כל שהוא מן הדם. והרמ"א מסיק שבמקום הפסד מרובה יש להתיר באופן שלא מלח כשיעור של אינו נאכל מחמת מלחו. ומכאן נלמד שבכל מקום שיש איסור על ידי מליחה (וכמו שנתבאר), לדעת הרמ"א אפילו במעט מלח יש להחמיר שנחשב כמליחה.
ביו"ד ס' ע"ג סעיף א' איתא שבכבד יש ריבוי דם, לפיכך לכתחילה אין לו תקנה על ידי מליחה ובישול כמו שאר בשר, אלא צריך לחותכו ולצלותו קודם בישולו, (ובשיעור הצלייה שצריך, יש מחלוקת האם די בחצי צלייתו או שצריך צלייה גמורה ואכמ"ל) ועל ידי הצלייה האור שואב את דם הכבד לחוץ ואחר זה מותר לבשלו. ומהלשון של השולחן ערוך נראה שאין צריך למלוח לפני הצלייה כלל אלא רק לצלותו.
הבית יוסף (סוף סי' ע"ג) מביא האגור בשם האגודה (סי' אלף ר"ט) שנוהגים למלוח הכבד קצת לפני הצלייה ואין להשהותה במליחה, ובטעמו של דבר שאין להשהותה כתב המהרי"ל (שו"ת מהרי"ל סי' קכ"ו) שאם צולה הכבד אחר ששהה במלחה, בשעת צלייה האור גורם להדם שנפלט על ידי המליחה, לחזור אל תוך הכבד. ולכן, אין להשהות המלח על הכבד לפני הצלייה, שאם אין הכבד שוהה במלחה כלל, אין זמן לפליטת דם. והש"ך (סי' ע"ג ס"ק ט"ז) פירוש שלפי זה אם הדיח הכבד אחר המליחה לפני הצלייה מותר לכתחילה למולחה קודם הצלייה. אבל האגור (סי' אלף ר"י) מביא בשם השערי דורא (סי' כ"ד ס"ק א') שרק למלוח הכבד כשהוא תחוב בשפוד או במונח על האש, משום גזירה שאם מלח הכבד כשאר בשר דילמא אתי לבשלו כמו שאר בשר, הילכך עבדי היכירא שאין למלוח הכבד כלל רק במוכן לצלייה. והמנחת יעקב (כלל כ"ד ס"ק י"ח) פירוש שלפי זה אין העצה של הש"ך שאפשר להדיחו, כיון שגזירה הוא שאין למלוח כבד.
והדרכי משה (סי' ע"ג ס"ק ז) גם מביא דברי האגור ופסק כן בהגהות על השולחן ערוך (סעיף ה') שנהגו שלא למלוח הכבד כלל ואין לשנות, רק יש למולחה קצת כשהכבד תחוב בשפוד או מונחת על האש. ובדיעבד שכבר מלח ונצלה הכבד מותר.
אבל השולחן ערוך סע' ה' משמע שמותר למלוח הכבד לפני הצלייה. (ששם פסק שאין למלוח הכבד מעל בשר אבל מותר לכתחילה למלוח הכבד מתחת הבשר ופשוט הוא שאם כן מותר לכתחילה למלוח הכבד לבד) אבל מרן הרב זצ"ל פסק להחמיר כדעת הרמ"א. (בקצשו"ע סי' ל"ו ס"ק י"ח בשם הבן איש חי פר' אחרי ט' ובפשטות החמיר רק באופן שמולחו במלח שאינו נאכל מחמת מולחו.)
לכן לדעת השולחן ערוך מותר לכתחילה למלוח הכבד לפני הצלייה, ולדעת הרמ"א אסור לכתחילה למלוח הכבד לפני הצלייה אבל נהגו למלוח הכבד כשהיא תחוב בשפוד או מונחת על האש, ומותר בדיעבד אם נצלה כבר, ואם מלחה ועדיין אינו נצלה, צריך להדיחו כדי לצאת דעת המהרי"ל.
ואם מלח הכבד רק במעט מלח, לפי השולחן ערוך אין זה נחשב נמלח כלל (ואין לזה נפקא מינה שמותר למלוח הכבד לדעתו) אבל לפי הרמ"א נחשב כמליחה ולכן אסור לכתחילה למלוח הכבד לפני הצלייה ואפילו במעט מלח.
העולה למעשה
לדעת השולחן ערוך מותר לכתחילה למלוח הכבד לפני צלייה. ולפי הרמ"א אסור לכתחילה למלוח הכבד לפני הצלייה ואפילו במעט מלח, אבל נהגו למלוח הכבד כשהיא תחוב בשפוד או מונחת על האש. ואם כבר נמלח, צריך להדיחו לפני הצלייה, ואם כבר נצלה, מותר בדיעבד. ומרן הרב זצ"ל פסק להחמיר כהרמ"א.