שאלה
הפקרת חמץ
יהודי בחו"ל גר בבנין משותף עם גויים יש בבנין קומת מרתף שהיא מחסנים של הדיירים. הכניסה לבנין סגורה באופן קבוע ויש שומר בכניסה ורק דיירי הבנין או אורחים יכולים להיכנס.
אבל הכניסה לקומת המחסנים כל הדיירים יכולים להיכנס והמחסנים לא נעולים.
האם הוא יכול להניח חמץ בעין לדוגמא פסטה במחסן של שכן גוי ולהפקיר או שלא מועיל הפקר באופן כזה?
תשובה
אין להניח חמץ ברשות הגוי שלא מידיעתו, אפילו מפקירו שם, וצריך לבערו, או למוכרו לנכרי כדת (אמנם אם מפקירו שם והגוי קנה את החמץ בדרכי הקניינים המועילים בו שרי, אולם לא יפקיר כל החמץ שלו, בכדי שלא יפסיד מצוות תשביתו ע"י ביעור בשריפה).
מקורות
בדין להפקיר חמצו מבלי לבערו, או למוכרו כדת, פליגי ביה הראשונים, כמובא בבית יוסף (או"ח סי' תמ"ה), וז"ל:
"כתבו הגהות מיימוניות בפרק ג' (אות כ) רבי יהודה בן קלונימוס היה אוסר להשליך חמץ במקום הפקר, ומביא ראיה מהירושלמי (שם) דאמר לא יאכיל חמץ ואפילו לכלבים אחרים. מיהו קודם זמן איסורו יכול להשליכו, כל מקום שהעורבים מצויים שם, הואיל ועדין לא נאסר בהנאה, ואם ימצא חמץ אחר זמן איסורו אין להניח שמה כדי שיקחוהו העורבים, דעיקר ביעור חמץ היא שריפה עכ"ל. ובסימן שאחר זה (קפט: ד"ה ומ"ש אם) אכתוב דעת רש"י (י: ד"ה בתוך המועד) בזה".
ובסימן שאחר זה כתב: "אי נמי לפירוש רש"י (י: ד"ה בתוך המועד) דשעת ביעורו היינו משעה ששית ואילך, וכיון דבשעת ביעורו השבתתו בכל דבר, משמע לרבינו דהוא הדין דבמוציא מרשותו סגי, ודלא כדברי הגהות מיימוניות (פ"ג אות כ) שכתבתי בסימן שקודם זה (קפט: ד"ה כתבו)". ע"כ.
וראה בדרכי משה (תמ"ה ס"ק א'), דאף שהביא עוד פוסקים דס"ל דהפקר בחמץ מהני, הסיק למעשה דאין לסמוך על כך, וז"ל: "וכן כתב הרא"ש בתשובה (כלל יד סי' ג) אין צריך לשרוף החמץ, אלא נותנו לגוי, או זורקו לכלבים, דאין חמץ טעון שריפה אלא לאחר שנאסר עכ"ל
כתב באור זרוע (ח"ב סי' רמו) דמותר להפקיר חמצו קודם זמן איסורו על מנת לזכות בו אחר הפסח, ובלבד שבשעת הפקר יפקירו לגמרי בלא תנאי, ולא חיישינן שמא אתי לאשהויי בלא הפקר, ומשמע שם אף על גב דאין הפקר פחות משלשה (נדרים מה א) יכול להפקירו בפני אוהביו שבטוח בהן שלא יטלו מה שהפקיר, או יפקירו ויניחו בשוק בזמן שאין בני אדם שם,
ונראה דאין לסמוך אהוראה זו וקולא גדולה הוא, ואף על גב דבספר אור זרוע הביא הרבה ראיות לדבר מן הירושלמי (פ"ב ה"ב) מדלא כתבו שאר הפוסקים שמע מינה דסבירא להו דלאו הלכתא הוא, ועוד שאף האור זרוע בעצמו כתב לבסוף וזה לשונו, ומותבינן אסברתן מהא דאמרינן (חולין ד א) חמצן של עוברי עבירה מותר מפני שהן מחליפין, פירוש דלא שביק היתרא ואכל איסורא, ואי איתא דמהני הפקר הואיל ומהדרי אהיתירא היה להם להפקיר, אף על גב שהיה דעתן לחזור ולזכות בו אחר הפסח, דהא כהאי גוונא שרי עכ"ל: ומהרי"ל (עי' הל' ערב פסח עמ' מט) כתב דאף קודם זמן איסורו יש לחוש ולשרפו משום גזירה שמא יעשה כן לאחר זמן איסורו וכן הוא בתוספות עכ"ל". ע"כ.
ופסק הש"ע (סי' תמ"ה סעי' ג'): "קודם זמן איסורו יכול להשליכו במקום שהעורבים מצויים שם; ואם מצאו אחר זמן איסורו, שלא אכלוהו העורבים, אף על פי שהמקום הפקר לא יניחנו שם אלא יבערנו".
בפשיטות הנראה מכל זה, דאין להפקיר חמצו אפי' נותנו מחוץ לרשותו, אלא לבערו ע"י שריפה וכדו' דווקא, כל שלא אכלוהו העורבים וכדו'. אמנם המעיין בדברי המג"א (סי' תמ"ה ס"ק ז'), יחזה דביאר דברי הש"ע באופן שהפקר בחמץ מהני כל שהפקירו קודם לזמן איסורו מחוץ לרשותו, ורק ברשותו עצמו אסור, אלא א"כ יש שם עורבים וכדו' שיאכלוהו שם, ואם לא אכלוהו צריך לבערו בעצמו. ומש"כ הש"ע אע"פ שמונח במקום הפקר, היינו שמונח בחצרו, ורק מופקר לכל הרוצה ליטול. וראה בט"ז (שם ס"ק ה'), דהכריח פירוש זה מחמת כמה קושיות . והוסיף דאין לחלק כהב"ח דהפקר בחצר של שותפים מהני, משא"כ בחצר של אדם אחד דאסור, דשותפין חייבין ממש כמו אדם אחד לכל מילי. עיי"ש.
אמנם מביאור המשנ"ב (ס"ק י"ז – י"ח), נראה דאף שפירש דברי הש"ע כדברינו לעיל, שמיירי אף במקום הפקר ממש, שאין להשאיר שם החמץ אפי' נתנו לשם קודם זמן איסורו. ברם למעשה נראה שצידד דלא כהש"ע, אלא כדעת האחרונים, וש"ע הרב (סעי' א') , דחמץ שהפקירו ברשות הרבים במקום המופקר לכולם, אין צריך לבערו אם נמצא אחר זמן האיסור, ובלבד שיפקירנו לגמרי בפיו ובלבו, ושלא יהא בדעתו בשעת ההפקר לחזור ולזכות בו לאחר הפסח.
*ב*
עתה יש להביא קושיית הרמ"א המפורסמת בסתירה לכאו' בדברי הש"ע, דבסי' תל"ג סעי' ו' כתב: "וכן אמצעה של חצר אינו צריך בדיקה, שאם היה שם חמץ העורבים ושאר עופות המצוים שם יאכלוהו. והני מילי מספק חמץ, אבל ודאי חמץ לא". והקשה הרמ"א ע"ז: "אבל לקמן סימן תמ"ה סעיף ג' מבואר דמותר להשליך חמץ במקום שהעופות מצויים, כל שכן שאין צריך לבער משם אפילו חמץ ודאי, עד לאחר זמן איסורו". ע"כ.
וכתב המשנ"ב (ס"ק כ"ח), "אבל לקמן וכו' – הנה האחרונים האריכו ליישב הסתירה, ולדינא הסכימו כמה אחרונים, דלחצר שלו או של שותפין אסור לזרוק חמץ, על סמך שיאכלוהו עורבים ועופות, וגם בדיעבד אם זרק צריך לבדוק ולבער, אבל למקום מופקר לרבים כגון רחוב מותר להשליך שם חמצו ולהפקירו קודם זמן איסורו, ואם לא אכלוהו העורבים, ונשאר עד אחר זמן איסורו לא איכפת לן, כיון שכבר יצא מרשותו, דומיא דמוכר לעכו"ם קודם זמן איסורו". אך מהמשנ"ב דאייתינן לעיל שמעינן דדעת הש"ע כפשוטו, דאין ליתן חמץ אפי' מחוץ לרשותו. וצ"ע.
ובכף החיים (אות נ"ג), כתב לחלק כדברי המשנ"ב, וז"ל: "ולאו קושיא היא, דהתם מיירי שמשליך החמץ במקום הפקר, וכמו שכתב המחבר שם, ואם כן אפילו לא יאכלוהו העופות מה בכך, הרי אינו ברשותו, וכאן מיירי ברשותו, ולהכי אי איכא ודאי חמץ לא סמכינן אעופות שיאכלוהו, וצריך לבערו. פרי חדש. והסכים לדבריו הנהר שלום אות ג', וכן תירץ בבאר הגולה. ועיין עוד בט"ז ומגן אברהם ושאר אחרונים מה שתירצו בזה, ולקמן סוף סימן תמ"ה". ע"כ.
וראה בחק יעקב (ס"ק י"ב), דאחר שהציג חילוקי האחרונים בזה, כתב ליישב, וז"ל:
"אלא ביאור דבריהם כך הוא, הא דחצר אין צריכה בדיקה היינו ר"ל מספק חמץ, דתלינן דהעורבים והעופות יאכלוהו. אבל אם יש ודאי חמץ ובזמן הביעור, לא אמרינן דלא יצטרכו לבערו בזמן הביעור לסמוך שהעופות יאכלוהו, אלא צריך לבערו, וכדעת הגהות מיימוני ממש. אבל ודאי קודם זמן הביעור מותר להניח שם חמץ על סמך שיאכלוהו, כלשון הגהות מיימוני שפסק לקמן סימן תמ"ה. והא דנקט בלשונם ברישא ספק חמץ, הוא הדין ודאי, אלא משום דלשון בדיקה לא שייך אלא על הספק, דודאי חמץ מה לשון בדיקה שייך (וכן כתב הב"י לקמן סימן תל"ח ד"ה ומ"ש רבינו שאם) רק הכנה לבערו למחר. וכן מוכרח ומבואר להדיא במה שכתוב בדברי מהר"י ווייל סימן קצ"ג, שכתב וז"ל, אמצע החצר אין צריכה בדיקה, אבל אם יש שם חמץ ודאי צריך לבערו כדאיתא בהגהות מיימוני. הרי להדיא דהרכיב שני הדעות יחד, וכמו שכתבתי.
והאחרונים שגגו בזה, לפי שהב"י קיצר בהעתקת לשון הסמ"ק, לכן הבינו שהם דעות חלוקות, והשיגו על הב"י. ובאמת הכל הוא דעה אחת נצמדים יחד בלי שום פירוד כלל, וברוך ה' אשר האיר עיני בזה להבין דברי הראשונים, ומקום הניחו לי להתגדר בו, ופשוט הוא". ע"כ.
*ג*
ניהדר לנדון דידן, דרוצה להפקיר חמצו ברשות הגוי, ונראה דמעיקר דינא אף שמותר להפקיר חמצו כל שאינו ברשותו לגמרי, וכמסקנת האחרונים (אמנם בדעת הש"ע מצינו לפרש שאין להפקיר חמץ בעין אפי' ברשות הרבים), אולם כל שהוא ברשותו, או ברשות משותפת אסור, וצריך לחזור עליו ולבערו, ולכן אין לו ליתן החמץ ברשות הגוי ולהפקירו שם, כל שהגוי לא עשה בו קניין לקנותו לגמרי, ומלשון השאלה נראה שרוצה להניח החמץ שם בלא ידיעת הגוי, ובזה נכנס לחשש דחמץ בעין השייך לו, דהא לא קנה הגוי החמץ כלל, דאין רשותו קונה לו, כ"ש כשאינו בידיעתו דלא משכו ולא קנאו בשאר קניינים המועילים בגוי. וראה עוד בכ"ז בשו"ת חתם סופר (ח"א סי' קי"ב).
על כן אין לעשות דבר כזה להניח חמצו ברשות הגוי שלא מדעתו, אפי' מפקירו שם, אלא או יבערנו, או ימכרנו לגוי כדת.
העולה מן האמור:
אין להניח חמץ ברשות הגוי שלא מידיעתו, אפילו מפקירו שם, וצריך לבערו, או למוכרו לנכרי כדת (אמנם אם מפקירו שם והגוי קנה את החמץ בדרכי הקניינים המועילים בו שרי, אולם לא יפקיר כל החמץ שלו, בכדי שלא יפסיד מצוות תשביתו ע"י ביעור בשריפה).