שאלה
האם תרומה לאוכל לליל הסדר בבית חולים, נחשב קימחא דפיסחא?
תשובה
תרומה עבור אוכל המוגש בבתי חולים בחג הפסח נחשב ל'קימחא דפיסחא'. תרומה עבור צרכי החג לחולים כגון ביגוד ושאר דברים הנצרכים לחג נחשבת גם היא לקימחא דפיסחא.
מקורות
קימחא דפיסחא- מקור הדין
בירושלמי (ב"ב פ"א, ה"ד) הוזכר דין 'מעות חיטין' לענין הזמן שאדם הבא לדור בעיר נחשב כאחד כתושב לדין המעות שצריך ליתן מעות עבור החיטין או לחילופין אם עני הוא יכול ליקח מעות חיטין כדבריו של ר' יוסי בי רבי בון 'לחיטי הפסח בין לישא בין ליתן' שהזמן הוא י"ב חודש.
וכן הובא בגמ' פסחים (צב, ע"ב) דברי המשנה: 'אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי' ע"כ.
וכן הובא בדרכי משה (או"ח סי' תכ"ט) בשם האו"ז 'שמנהג הקהילות להשים מס על הקהל לצורך החיטים ליתן בפסח לעניים' ע"כ. וכן נפסק ברמ"א (שם, סעיף א') ז"ל, ומנהג לקנות חיטים לחלקם לעניים לצורך פסח, וכל מי שדר בעיר י"ב חודש צריך ליתן לזה, עכ"ל.
וכן כתב ע"ד הרמ"א במשנה ברורה (סק"ג) ז"ל, הוא מנהג קדום מזמן הגמרא והובא דבר זה בירושלמי פרק קמא דבבא בתרא ויכולין בני העיר לכפות זה לזה לענין זה, עכ"ל.
ובשער הציון (שם, סק"ז) הביא את שאלת הבית דוד (חאו"ח סי' לו) שתמה על דברי הרמ"א שכתב שדין 'מעות חיטין' הוי מנהג הלא דינא דגמ' וירושלמי הוא, וכתב השעה"צ ליישב שמדינא היה יוצא במצות צדקה אם היו נותנין לעניים מעות שיקחו בעצמם חיטים או קמח למצה ולכן קאמר 'שמנהג לחלק חיטין שיהיה מקרב היינתא טפי', עכ"ד. וכ"כ במשנ"ב (שם, סק"ד) שבמדינותינו המנהג לחלק להן 'קמח' שעל ידי זה מקרבא הנייתא טפי ושיעור הנתינה הוא כפי צרכו לכל ימי הפסח. ופשוט דאם הוא עני גדול ואין לו במה לאפות המצה, צריך ליתן לו גם דמי האפיה דהוא בכלל 'די מחסורו אשר יחסר לו', עכ"ד.
החייבים במצווה זו
ובבה"ל (ד"ה י"ב חודש) הוסיף בשם המקור חיים, שאף מי שיש לו מזון י"ד סעודות נותנין לו קימחא דפיסחא אלא שלאיש כזה אין נותנין מקופה כמבואר בהלכות צדקה, עכ"ד. וכ"כ בכה"ח (שם, סק"ט) ועיין בבא"ט שאף עני שאינו דר בעיר שלושים יום מ"מ חייבים ליתן לו מצה לאכול אלא שאין נותנין לו חיטים. וכ"כ במשנ"ב (סק"ה) (ועיין לקמן מה שנכתוב בזה בשם החוט שני) ובספר הליכות והנהגות (על הלכות פסח) הובא בשם הגרי"ש אלישיב שאפילו אדם שבשעת חלוקת הקימחא דפסחא לא עברו עדיין שלושים יום מאז שהתיישב בעיר אבל עד שיגיע הפסח יעברו שלושים יום, חייב לתת קמחא דפסחא. אך בספר זכרון אברהם (בינג- במברגר ס"ק ד) הסתפק בדבר אם מחויב בדבר בין על העני בין על הנותן.
מבואר מכל זה, שעיקר דין קימחא דפיסחא הוא שיהיה לעניים כדי קיום החג ואף מי שיש לו צריך ליתן לו ויש להזכיר שכיום אכשר דרא ב"ה ומחירי השוק עלו ובפרט המצות (כיום מחיר 'מצות ירושלים' 85 ₪ בחנויות המזון) והרבה אנשים אין להם די בכיסם לרכוש את המצות, ובוודאי שיש מצוה גדולה להשתתף בצדקה עבור העניים בענין זה, ובפרט בבתי חולים שישנם אנשים חסרי כל בודאי שאין להם די לכך ואף שאין דרים שם שלושים יום הרי הם כעניים לענין זה כמו שהזכרנו.
תרומה כללית עבור הבית חולים
אלא שיש לדון שהרי הנותן צדקה לבית חולים הכסף שתורם עובר למטרות אחזקת הבית חולים ולאו דווקא לקיום צרכי החג לשוהים בבית חולים ואולי צריך לייחד לשם קימחא דפסחא בלבד.
אומנם בפוסקים הובא שהרוצה לקיים מצוה זו בהידור יתן לעניים אף את שאר צרכי החג כמו שהובא בשם הגר"נ קרליץ (חוט שני פסח פ"א סק"ב) שכל דין מעות חיטין הוזכרה רק משום שהיא הנתינה הדלה ביותר שיכול אדם לקבל עבור מחסורו ובוודאי שאם אפשר הדבר יתנו לעניים את כל צרכי החג. וכן מצאנו בדעת הגרש"ז אוירבך (הליכו"ש פסח פ"ב אורחות הלכה הע' 3) שגבאי צדקה שקיבלו מעות קימחא דפסחא יכולים להשתמש בהן גם עבור שאר צרכי העניים כגון ביגוד וכדו'.
ויש להוסיף שבחוט שני (שם) כתב, שבזמננו שאין כל אחד אופה מצות לעצמו אלא שאופים אותם במאפיות לרוב וכל אדם קונה אותם משל עצמו יתנו לעניים מעות והם יקנו בהם מצות. וכן מצאנו בספר נהר מצרים (הל' פסח ס"א) שנהגו במצרים לחלק לעניים מצות אפויות כיון שהיו מצטערים בטרחא לאפות אותם בעצמם, ושכן נהגו בעיה"ק ירושלים, עכ"ד.
ונראה לעניות דעתי שהיה אפשר לסמוך בדיעבד על נתינת מעות קימחא דפסחא לשם צדקה, וזאת לפי מה שכתב בספר משנת יעב"ץ (או"ח סי' ז) שאפילו מי שאין לו כדי פרנסתו חייב ללוות כדי ליתן מעות קימחא דפסחא לעניים שאף שמדיני צדקה הדין שפטור כמבואר ברמ"א (יו"ד סי' רנא ס"ג) מ"מ חייב ליתן גם קמחא דפסחא שדין זה אינו משום מצוות צדקה בלבד אלא גם משום מצוות שמחת החג ויום טוב כמש"כ הרמב"ם (פ"ו מהל' יו"ט הי"ז וי"ח) ז"ל 'וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב וכו', וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו', ע"כ. מבואר מדברי הרמב"ם שיש מצוה מיוחדת בפסח להאכיל לעניים ולאומללים ולמרי נפש ומצוה זו מוטלת על כל אדם מישראל, ומוכח מדבריו שיש דין מיוחד בימים טובים להאכיל עניים ומרי נפש וודאי שבבתי חולים שהם מלאים באנשים מרי נפש ונדכאים מצווה גדולה ליתן כדי מחייתם. וכן הובא בדברי מרן הגר"מ אליהו זצ"ל (מאמ"ר פ"ב חודש ניסן, ס"כ) ז"ל, הזוהר הקדוש (יתרו פח, ב) כתב כי בכל החגים והזמנים צריך האדם לשמוח ולשמח לב עניים ואם הוא שמח לבדו ואינו משמח עניים עליו נאמר 'וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם' (מלאכי ב, ג) וכן 'חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטרח' (ישעיה א, יד) לכן יזהר כל אדם לשמח לב עניים יתומים ואלמנות וה' ישמח לבבו', ע"כ.
ונראה שאם יוכל ליתן ולייחד את התרומה להנהלת בית החולים עבור האוכל לחולים לחג הפסח, מה טוב שאז ידי חובת המצוה בהידור, אבל אם נותן בסתמא רק עבור אחזקת הבית חולים קשה לומר שעולה לו בשביל מצוות קימחא דפיסחא, וכדאי ליתן עבור קופות או ארגוני וקרנות סיוע עבור תמיכה לחולים בחג הפסח.
וכן דעת מרן הגר"מ אליהו (מאמ"ר, למועדים וימים פ"ב סעי' כ"ב-כ"ג) ז"ל, מנהג קדום ועתיק יומין אשר נהגו בו ראשונים ליקח חיטין ולחלקן לעניים כדי לסייע בידם בהוצאות החג המרובות. וכיום נוהגים ליתן מעות לאגודות המתעסקות בחלוקת מוצרי מזון לנזקקים. ודבר זה הוא חיוב של כל אדם, ואינו חומרא או חסידות בלבד. והגבאים יתנו לכל עני לפי מצבו ומספר נפשות ביתו, ע"כ.
העולה לדינא,
תרומה עבור אוכל המוגש בבתי חולים בחג הפסח נחשב ל'קימחא דפיסחא'. תרומה עבור צרכי החג לחולים כגון ביגוד ושאר דברים הנצרכים לחג נחשבת גם היא לקימחא דפיסחא.