שאלה
בני ארץ ישראל שהוא ואישתו בשליחות בחוץ לארץ במסגרת הסוכנות היהודית ממתי הם ייחשבו כבני חו"ל לעניין יום טוב שני של גלויות?
תשובה
אם אין דעתו לחזור – אם הגיע לתוך התחום מקום יישוב מתחייב כבני אותו מקום. אבל אם עדין במדבר נוהג כמקום שיצא משם, ואם בא לתוך התחום ואחר כך יוצא למדבר לא יועיל לו, ומתנהג כמקום שהגיע לשם.
אם יצא לנסיון של מסחר – נחשב כהלך להשתקע אף שדעתו לחזור בעתיד כיון שאם יצליח ישתקע שם, וה"ה אם יצא לכהן כרב ואם יצליח ישאר שם נוהג שני ימים.
נחלקו הפוסקים אם דעתו לחזור לאחר זמן באופן וודאי כגון שנסע משום מחלה, שגריר, או שתקופת שהותו קצובה מחמת סיבה אחרת (וכגון שהלך לכהן כרב אבל אין שם מוסדות לימוד) – למעשה נפסק כדעתו לחזור מיד.
הגיע לארץ ודעתו להשתקע ואשתו בחו"ל – נוהג שני ימים, ואף אם בדעתו שאם לא תרצה יגרשה לענין תפלה וכיוצא בו ינהג כבני ארץ ישראל, רק לענין חמץ טוב ונכון שלא יאכל ביום שמיני.
בחור רווק בארץ ישראל יום אחד – בחו"ל נוהג יום אחד. ובנסע לשידוך ואם תרצה להישאר ישתקע שם נוהג שני ימים. ונראה דהיינו דוקא כחומרי חוצה לארץ ולא כקולי חוצה לארץ, כגון לבטל ממצות תפילין ולברך על העירוב אם חל יום טוב שני בערב שבת וכדומה, דהא יש ספק שמא תתרצה האשה ללכת עמו לארץ ישראל. ועוד שמא לא ישא כלל מאיזה סבה שלא יתרצו ויחזור לארץ ישראל. ועוד דהא עדיין לא נשא ולא הוקבע כבני חוצה לארץ. אלא רק ינהוג כחומרא דחוצה לארץ ולא לקולא ולא לענין ספק ברכות.
אם דעתו לחזור – נוהג כבני מקום שיצא משם, אבל בפרסיה או במקום מחלוקת נוהג כאותו מקום שהגיע לשם, וכמו שנכתוב בתשובה הבאה.
מקורות
כתב הש"ע סי' תצו סעי' ג' "בני ארץ ישראל שבאו לחוצה לארץ, אסורים לעשות מלאכה ביום טוב שני ביישוב, אפילו דעתו לחזור; וכל זמן שלא הגיע ליישוב, אפילו אין דעתו לחזור, מותר, לפי שעדיין לא הוקבע להיות כמותן. אבל אם הגיעו ליישוב, ואין דעתו לחזור, נעשה כמותן ואסור בין במדבר בין ביישוב. וכל חוץ לתחום אין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם". כלומר שמה שקובע זה שני דברים א. אם דעתו לחזור או לא, ב. גם באין דעתו לחזור צריך שיגיע למקום יישוב.
וכתב המשנ"ב "ובן חו"ל שבא לא"י… אם דעתו שלא לחזור למקומו לעולם, יתנהג כבני א"י. וכמו שמבואר לעיל בסימן תס"ח עי"ש במ"ב ובה"ל. כתבו האחרונים דמי שעוקר דירתו עם אשתו ובניו ממקום למקום לישא וליתן ולהרויח אף על פי שבשעת עקירתו היה דעתו לחזור למקומו כמי שאין דעתו לחזור דמי, דסתמא דמילתא כיון דעקרינהו לאינשי ביתיה כל שמוצא פרנסתו מרווחת באותו מקום שהלך לשם אינו זז משם. וכתבו עוד דמי שאין דעתו לחזור אף על פי שאשתו נשארה במקומה הראשון אפ"ה אין דעתו לחזור מיקרי", כלומר א. אם אין דעתו לחזור לעולם דינו כמקום שהגיע לשם. ב. אם יצא עם כל בני ביתו לתקופה למסחר אף בדעתו לחזור נוהג כבני אותו מקום, שהוא הולך דשמא ישתקע שם אם יצליח. וכתב הכה"ח בס"ק מט "העוקר דירתו עם אשתו ובניו מארץ ישראל לחוצה לארץ אף על פי שדעתו לחזור דינו כמי שאין דעתו לחזור. הרדב"ז שם, כנסת הגדולה שם, מגן אברהם ס"ק ז', אליה רבה אות ו', פרי חדש בסימן תס"ח, שלחן גבוה שם אות י"ג, חמד משה אות ג', רבינו זלמן אות יו"ד, חיי אדם כלל ק"ג אות ד'. מיהו אם עקרן להוליכן לזיהר"א של ארץ ישראל או להבריחן ממגפה בר מינן או מחמת סיבה אחרת כיוצא בה שאז הדבר ברור דבכל גוונא דעתו לחזור מיקרי. פרי חדש שם", ובס"ק נ"א "כל מי שבא למכור סחורה או לקנות או העולים לארץ ישראל לזיהר"א נקרא דעתו לחזור מיד, בא לישא וליתן ולהרויח או לעשות מלאכתו או ללמוד תורה אף על פי שלא עקר דירתו משם נקרא דעתו לחזור לזמן. הרדב"ז שם, כנסת הגדולה שם, שלחן גבוה שם".
נשים נשארו בחו"ל
כתב הכה"ח בס"ק מ"ב "הבאים מחוצה לארץ לארץ ישראל ודעתם להשתקע בארץ ישראל ונשותיהם עדיין בחוצה לארץ מנהג ירושלים ת"ו שעושים שני ימים טובים, דכל זמן שבני ביתו הם בחוצה לארץ אפשר שיחזור וילך לחוצה לארץ. מזבח אדמה סימן תס"ח משם ספר שולחן מלכים. ועיין לקמן אות ן'".
וכתב עוד בס"ק מ"ג "מי שבא לגור בארץ ישראל ואם ימצא מנוח יתיישב, וכבר גמר בדעתו להשתקע ולשלוח אחר אשתו ואם תמאן ילך להביא אותה דוקא ואל יתעכב יען כי היא רצונה לבא גם כן, ואפילו אם תמאן בו יניחנה ויבא, באופן כי כבר גמר בדעתו להשתקע, הנה לענין תפלה וכיוצא ינהוג כבני ארץ ישראל, רק לענין חמץ טוב ונכון שלא יאכל ביום שמיני. פרי האדמה חלק ג' דף י"ז ע"א יעו"ש. והביא דבריו השלמי צבור דף רל"ז ע"ד, שערי תשובה אות ה', מקרא קודש סימן ך' אות י"ז. וכהאי גוונא כתבתי בתשובה בסה"ק באר מים חיים יעו"ש".
וכתב עוד בס"ק מח "אדם שעקר דירתו מחוצה לארץ לארץ ישראל על מנת שלא לחזור, אם אחר כך נאנס וצריך לחזור לחוצה לארץ כל זמן שלא הדר חשיב כבני ארץ ישראל. שלמי צבור דף רל"ז סוף ע"א".
דעתו לחזור לאחר זמן וכתב הכה"ח בס"ק נ"ב "ואם דעתו לחזור לזמן מרובה נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם מדינא וחומרי מקום שהלך לשם מפני המחלוקת לא שנא בצנעה ולא שנא בפרהסיא, ואם דעתו לחזור מיד נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם מדינא וחומרי מקום שהלך לשם בפרהסיא אבל בצנעה נוהג כקולי מקומו, וזהו לפי דעת התוספות והר"ן וקצת מפרשים ז"ל, אבל הרמב"ן והרא"ה והריטב"א דרך אחרת יש להם. הרדב"ז שם, כנסת הגדולה שם. אמנם הפרי חדש שם בסימן תס"ח כתב דמשמעות כל הפוסקים דאין לחלק בין דעתו לחזור מיד לדעתו לחזור לאחר זמן וכתב דהכי נקטינן יעו"ש, והביא דבריו השלחן גבוה שם".
בחור וכתב עוד הכה"ח "בחור שעדיין לא נתארס שהלך לארץ ישראל לזיהר"א אפילו אם דעתו לחזור יעשה יום טוב יום אחד בלבד, מפני שאם יזדמן לו אשה ישאר בארץ ישראל, אבל אם הוא סומך על דעת אביו ואמו יעשה שני ימים. הלכות קטנות שם. וכתב הרב חיד"א בחיים שאל חלק א' סימן נ"ה כי כן פשטה הוראה בארץ ישראל ודלא כהסכמה שהובאה בתשובות גנת ורדים חלק אורח חיים כלל ד' סימן י"ד שבכל גוונא יעשו שני ימים אם דעתם לחזור, אך בחורים רווקים מארץ ישראל הנמצאים בחוצה לארץ ודעתם לחזור אף שאינם תלוים בדעת אחרים ינהגו כבני ארץ ישראל יעו"ש. ועיין לעיל סימן תס"ח אות מ"ה".
וכתב הכה"ח בס"ק מ"א "ובחור שעדיין לא נתארס שיצא מארץ ישראל לחוצה לארץ לישא אשה בחוצה לארץ, ודעתו שאם לא יתנו לו אשה כי אם על מנת לישב בחוצה לארץ הוא יושב בחוצה לארץ, ודעת אביו ואמו מסכימים עמו בזה, יש לנהוג כחומרי אנשי חוצה לארץ. רוח חיים אות ג'. ונראה דהיינו דוקא כחומרי חוצה לארץ ולא כקולי חוצה לארץ, כגון לבטל ממצות תפילין ולברך על העירוב אם חל יום טוב שני בערב שבת וכדומה, דהא יש ספק שמא תתרצה האשה ללכת עמו לארץ ישראל. ועוד שמא לא ישא כלל מאיזה סבה שלא יתרצו ויחזור לארץ ישראל. ועוד דהא עדיין לא נשא ולא הוקבע כבני חוצה לארץ. אלא רק ינהוג כחומרא דחוצה לארץ ולא לקולא ולא לענין ספק ברכות".
אין דעתו לחזור נחלקו הראשונים דעת הרמב"ם וסיעתו שכל שאין דעתו לחזור, עדיין נותנים עליו חומרא של מקום שהלך משם, ודעת הרא"ש וסייעתו שלא נותנים עליו.
כתב השו"ע ביו"ד סי' רי"ד סעי' ב' "קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם; ואפילו בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה, אלא שנוהגין כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה; וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם, הרי הם כאנשי העיר וחייבים לעשות כתקנתן, ואף בדברים שהיו אסורים בהם בעירם מפני מנהגם ואין מנהג העיר שבאו לדור בה לאסור, הותרו בהם אם אין דעתם לחזור", כלומר כדעת הרא"ש.
וכתב הש"ך ס"ק ח "הותרו בהם אם אין דעתם לחזור. תימה דכאן כתב כדברי הריב"ש סי' צ"ט שהוציא כן מן הש"ס פ"ק דחולין (דף י"ח) גבי הא דמשני רבי זירא אין דעתו לחזור הוי והוא ע"פ שיטת התו' והרא"ש ר"פ מקום שנהגו וכן דעת הר"ן שם והטור בא"ח סי' תס"ח וכ"כ הט"ו בא"ח ר"ס תקע"ד ההולך למקום שמתענין למקום שאין מתענין ודעתו לחזור צריך להתענות כו' אלמא דאם אין דעתו לחזור א"צ להתענות, ובא"ח סי' תס"ח ס"ד העתיק המחבר דברי הרמב"ם שבסוף הל' יום טוב ונראה מדבריו דאפי' אין דעתו לחזור נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם והיינו על פי הסוגיא דר"פ מקום שנהגו, וכן נראה מדברי הרב המגיד שם שכן דעת רמב"ם ע"ש, ולא הביא שם המחבר ולא הרב סברת הרא"ש וסייעתו כלל (ובב"י שם לא הביא רק סברת הרא"ש וסייעתו ולא זכר דעת הרמב"ם כלל), ואפשר דעת המחבר לחלק בין אין דעתו לחזור ומ"מ אין דעתו להשתקע בעיר שהלך לשם רק במקום אחר ובהך גוונא מיירי בא"ח סי' תס"ח ובין דעתו להשתקע במקום שהלך שם ובהכי מיירי שם סי' תקע"ד וכאן וצ"ע, ולענין דינא נראה כסברת הרא"ש וסיעתו דלעולם יש לו לעשות כמנהג המקום שדעתו להשתקע שם בין לקולא בין לחומרא (רק במקום שיש לחוש למחלוקת אל ישנה ממקום שהוא שם אפי' להקל) וכ"פ רבינו ירוחם נ"ב ח"ה וכן הלבוש בא"ח סי' תס"ח לא כתב דברי המחבר רק דברי הטור, וא"צ לדחוק כמ"ש התו' פרק מקום שנהגו ובפ"ק דחולין דלצדדין קתני אלא מתניתין לעולם מיירי בדעתו לחזור וכדאי' בחולין אבל באין דעתו לחזור אינו חייב בחומרי מקום שיצא משם אלא בחומרי מקום שהלך לשם כי היכי דחייב בחומרי מקום שיצא משם בדעתו לחזור משום דהוי כבן עיר שיצא משם כיון שדעתו להשתקע שם ה"ה באין דעתו לחזור נותנים עליו חומרי מקום שהלך לשם כיון שדעתו להשתקע שם במקום שהלך והוי כמו בן עיר ההיא דחד טעמא הוא וא"כ פריך בפ' מקום שנהגו שפיר ומשני ה"מ היכא דאין דעתו לחזור הוא דשמע ממתני' דנוהג כמקום שהלך לשם מדינא אבל רבה בב"ח דעתו לחזור הוי וא"כ אינו חייב בחומרי מקום שהלך לשם אלא משום שלא ישנה מפני המחלוקת ולהכי כסייה וכ"כ הר"ן בפ' מקום שנהגו ועיקר". כלומר והשו"ע סתר דבריו, וליישב דבריו כתב הש"ך לחלק בין היכא שהגיע למקום שהולך להתשקע בו לבין מקום שלא מתכנן להשתקע בו, וכתב הש"ך דהלכה כדברי הרא"ש.
גם בדעתו לחזור מצאנו דינים שעליו לנהוג כבני אותו מקום, ודלקמן:
ובאו"ח כתב השו"ע סי' תס"ח סעי' ד', וז"ל: "ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, לא יעשה בישוב מפני המחלוקת; אבל עושה הוא במדבר. וההולך ממקום שאין עושים למקום שעושין, לא יעשה. ונותנים עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם, ואעפ"כ לא יתראה בפניהם שהוא בטל, מפני איסור לעולם אל ישנה אדם מפני המחלוקת. וכן מי שדעתו לחזור למקומו, נוהג כאנשי מקומו בין להקל בין להחמיר, והוא שלא יתראה בפני אנשי המקום שהוא בו, מפני המחלוקת", משמע שאם אין דעתו לחזור נוהג כבני המקום ומחמיר כבני מקום שהגיע משם, ואם דעתו לחזור נוהג בצינעא כבני מקום שהגיע משם.
וכתב המשנ"ב בס"ק י"ד "ההולך וכו' – כללו של סעיף זה לפי דעת מ"א וכמה מפרשים שהחליטו כמותו להלכה הוא כן. כשאדם הולך מעירו לעיר אחרת ובעירו נהגו להקל באיזה דבר ובעיר שבא בה מחמירים בזה, אם אין דעתו להשתקע בעיר הזאת בתמידות אינו חל עליו חומרי מקום זה, מעיקר הדין ויכול לנהוג להקל כמנהג מקומו בצנעא בתוך ביתו, אבל בפרהסיא אין לו להקל מפני המחלוקת. וכ"ז בדברים שאפשר לעשותן בצנעא ולא יתודע לאנשי המקום, אכן בדברים שא"א לעשותן כ"כ בצנעא כמו מלאכה אין לו לעשות, אף בצנעא בתוך העיר, אלא יצא לשדה חוץ לתחום העיר, ושם יוכל להקל כמנהג מקומו", כלומר באין דעתו להשתקע נוהג כמקום שבא משם, יעשה בצנעא באופן שלא יידעו בני העיר.
וכתב עוד המשנ"ב "ובדעתו להשתקע חל עליו מנהג המקום תיכף כשבא לתחום העיר, ואפילו אם ירצה אח"כ לצאת חוץ לתחומה של עיר ולהקל כמנהגו אינו רשאי שכבר חל עליו מנהג מקום זה, כיון שבא לכאן לקבוע מקומו. וכן ה"ה אם מנהג מקומו להחמיר והלך למקום שמקילין תלוי ג"כ בזה דאם דעתו להשתקע שם נפקע ממנו חומרת מקום שיצא משם משבא למקום החדש ומותר לו להקל כמנהג אותו המקום ואם אין דעתו להשתקע במקום זה עדיין לא נפקע ממנו חומרי המקום שיצא משם ואסור לו להקל באותו דבר כמנהג המקום הזה ומ"מ אין לו להתראות בפני אנשי אותו מקום שיכירו בו שאינו נוהג כמוהם מפני מחלוקת אלא יחמיר בצנעא ועתה נבאר בפרטיות". כלומר אם דעתו להשתקע מיד בהגיעו למקום היישוב חל עליו מיד מנהג אותו מקום, ואין לו להחמיר כמנהג מקום שבא משם.
וכתב עוד "לא יעשה וכו' – ומיירי כשדעתו לחזור למקומו דאי אין דעתו לחזור אפילו במדבר אסור: ודלא כמו שכתב בסי' תצו שכל עוד שלא הגיע למקום יישוב לא משנה ממנהגו".
[ לגבי אם דעתו לחזור שיכול לעשות בצינעא כתב המשנ"ב בס"ק כ"ג "והוא שלא יתראה וכו' – כולל בזה שני גווני א) היכי דמנהג מקומו להקל ומיקל צריך ליזהר עכ"פ שלא יתראה בפני אנשי המקום ד"ז וכנ"ל בריש הסעיף אלא דבזה לא הצריך לצאת במדבר כמו ברישא לענין מקום שעושין מלאכה דשאני מלאכה דא"א שלא יתודע לאנשי המקום כשיעשה בעיר משא"כ בשארי מנהגים לא יתודע כשיעשה בצנעא וע"כ לא החמיר עליו רק שלא יתראה בפני וכו' ר"ל שלא יעשה בפרהסיא. ב) היכי דמנהג מקומו להחמיר ומחמיר צריך ליזהר ג"כ שלא יראה בפניהם שהוא מחמיר וכנ"ל לענין מלאכה. אמנם היכי שא"א לו שלא ירגישו בו שהוא משנה ממנהגם יש לו לנהוג לקולא כמותם אפילו בשדעתו לחזור למקומו שמחמירים מפני המחלוקת. ודוקא אם הדבר הזה אינו אסור מעיקר הדין אלא שנהגו לאיסור אבל דבר שהוא אסור מצד הדין אפילו איסור דרבנן ח"ו לעבור מפני חשש איבה ומחלוקת ומוטב לסבול ע"ע קטטות ולא לעבור על ד"ס שהעובר על ד"ס חייב מיתה בידי שמים". (כד) מפני המחלוקת – כתבו הפוסקים דאם מנהג אנשי מקומו להקל ועשה כמנהגו בצנעא ומצאוהו אנשי המקום שהוא בו עכשיו צריך להפסיק ממנהגו שלא יכירו בו מפני המחלוקת אבל אם מצאו ת"ח אין צריך להפסיק דת"ח יודע שזה תלוי במנהג ואין כאן מחלוקת ומ"מ לכתחלה לא יעשה כמנהגו אפילו בפני ת"ח"]
וכתב הבה"ל בד"ה "ההולך וכו' – עיין מ"ב ודע דסעיף זה כולו הוא לשון הרמב"ם ונחלקו האחרונים בפירושו דעת המ"א ועוד איזה אחרונים דהוא סובר ג"כ כהתוספות והרא"ש וכמו שהסביר המ"א את כל הסעיף לפי זה וכמו שהעתקנו במ"ב, ודעת הש"ך ביו"ד סוף סימן רי"ד וכן הוא ג"כ דעת הח"י והגר"א שהרמב"ם יש לו שיטה אחרת בזה דלדידיה ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין ואין דעתו לחזור אפ"ה במדבר מותר דלדידהו אסור בזה ובדעתו לחזור לדידיה מותר אפילו בישוב כל שהוא עושה בצנעא ולדידהו אסור אם לא במדבר דהיינו חוץ לתחום העיר, וכן בהולך ממקום שאין עושין למקום שעושין ואין דעתו לחזור אסור לדידיה דצריך לנהוג כחומרי המקום שיצא משם ולדידהו מותר בזה, ומ"מ לדינא כתב הש"ך שם וכן הח"י וכן ראיתי בעוד איזה אחרונים דנקיטי כהתוספות והרא"ש וכמו שסתם המחבר בסימן תצ"ו ובסימן תקע"ד וביו"ד בסימן רי"ד ולכך הסברתי דברי הסעיף כפירוש המ"א משום דעכ"פ להלכה נקיטי כוותיה אפילו הש"ך והח"י", כלומר שלדעת הש"ך דעת הרמב"ם שאם אין דעתו לחזור, והגיע למדבר יכול להמשיך כמנהגו עד שיגיע ליישוב ולדעת הרא"ש אסור, וכשהגיע ליישוב צריך להמשיך במנהג של בני מקום שהגיע משם ולדעת הרא"ש לא צריך, וכשדעתו לחזור יכול לעשות בצינעא כמנהג מקומו.
וכתב הכה"ח בס"ק מ"א "ואם דעתו להשתקע במקום שבא לשם יעשה כמנהגם בין לקולא בין לחומרא. טור. וכן פסק השלחן ערוך ביורה דעה סוף סימן רי"ד. וכן הסכים הש"ך שם, והביאו חק יעקב אות ט'. וכתב בספרו מנחת יעקב על תורת חטאת כלל ע"ט אות ז' דכן הוא הסכמת הפוסקים ראשונים ואחרונים יעו"ש. וכן כתב הלבוש, מגן אברהם ס"ק ט', אליה רבה אות ט', יד אהרן בהגהות הטור בשם כמה פוסקים, רבינו זלמן אות ט' ואות י"ב, משנה ברורה אות י"ד ואות י"ט. ולא פקע מניה חומרי מקום שיצא משם עד שיוקבע בעיר שנוהגין בו היתר אבל לא בעיר שאין בה מנהג קבוע. כנסת הגדולה בהגהות הטור בשם רבו מהרימ"ט תשובה כ"י, עולת שבת אות ד', פרי חדש, רבינו זלמן אות ט"ו".
וכתב הכה"ח בס"ק מ"ו "לא יעשה ביישוב וכו'. ומיירי בשדעתו לחזור למקום שעושין ולפיכך ביישוב לא יעשה מפני המחלוקת אבל במדבר דליכא מחלוקת מותר. עולת שבת אות ד'. וכן כתב המגיד משנה פרק ח' מהלכות יום טוב דין ך' בשם הרבה מפרשים דדוקא בדעתו לחזור אבל באין דעתו לחזור אפילו במדבר אסור יעו"ש, והביאו מגן אברהם ס"ק ח'. ומשמע שכן מפרש דברי השלחן ערוך. מיהו הש"ך ביורה דעה סוף סימן רי"ד והפרי חדש בסעיף זה וחק יעקב אות ט' כתבו לפרש בדברי השלחן ערוך שהוא לשון הרמב"ם בהלכות יום טוב פרק ח' דמיירי באין דעתו לחזור, וכן כתבו קצת רבוותא, וכל אחד לדרכו פנה ליתן טעם דאם אין דעתו לחזור למה לא הוקבע כמותן יעו"ש בדבריהם, והוא משום דהוקשה להם מסוף הסעיף שכתב וכן מי שדעתו לחזור וכו' משמע דהכא מיירי באין דעתו לחזור. אבל המגן אברהם בס"ק י"ב תירץ זה דהכא מיירי לענין מלאכה דאי אפשר לעשות בצנעה ולפיכך גם בדעתו לחזור לא יעשה רק במדבר, ובסוף הסעיף מיירי במאכל ושאר דברים דאפשר לעשות בצנעה ולפיכך אם דעתו לחזור יעשה בצנעה יעו"ש. וכן כתב ה"ר זלמן אות יו"ד ואות י"א, משנה ברורה אות י"ד. ועיין לקמן אות ס"א".
וכתב הכה"ח בס"ק מ"ח "אבל עושה הוא במדבר. ואם עדיין הוא חוץ לתחום העיר אפילו אין דעתו לחזור שרי. ר"ן, מגן אברהם ס"ק ח', רבינו זלמן שם. אבל אם כבר בא פעם אחת לתוך העיר אפילו יצא אחר כך משם והוא חוץ לתחום מכל מקום אסור כיון שכבר קבע שם. מחצית השקל, רבינו זלמן שם, משנה ברורה אות י"ד. ועיין לקמן סימן תצ"ו אות ד"ן".
וכתב עוד הכה"ח ס"ק סג "והוא שלא יתראה וכו'. משמע דכללא הוא דכל מידי דאכילה ושאר דברים מותרין בצנעה חוץ ממלאכה דאי אפשר לעשות בצנעה, לכן לא שרי אלא במדבר כמו שכתבתי לעיל, וכן משמע במגיד משנה. מגן אברהם ס"ק י"ב. והיינו לפי פירושו בשלחן ערוך דכל הסעיף מיירי בדעתו לחזור ומחלק בין מלאכה לשאר דברים, וכן הסכימו מרבני האחרונים כמו שכתבנו לעיל אות ס"א ואות מ"ו יעו"ש".
תקעד
וכתב השו"ע סי' תקע"ד סעי' א' "ההולך ממקום שמתענין למקום שאין מתענין, ודעתו לחזור, צריך להתענות כל תעניות שקבלו עליהם", ובסעי' ב' כתב "ההולך ממקום שאין מתענין למקום שמתענים, יתענה עמהם אפילו דעתו לחזור; ומיהו כיון שלא קבל עליו תענית, אם יצא מן העיר חוץ לתחום מותר לאכול ואינו צריך להשלים. הגה: ודוקא שבא לשם ביום התענית, אבל אם בא לשם מבעוד יום צריך לקבל עליו התענית וצריך להשלימו".
וכתב המשנ"ב בס"ק ד' "מותר לאכול וכו' – דוקא בשדעתו לחזור אבל אם אין דעתו לחזור אסור כיון שכבר בא לתוכה חל עליו חובת המקום, ואם לא בא לתוכה והוא עדיין חוץ לתחום העיר מותר אפילו אין דעתו לחזור למקומו הראשון ויש מקילין בחזר ויצא חוץ לתחום אף כשכבר בא לתוכה", אמנם לעיל הכריע שכיון שהגיע לעיר שוב התחייב כמותה.
וכתב השער הציון ס"ק ח' "הנה הב"ח כתב דאף אם אין דעתו לחזור מותר, והביא ראיה מהר"ן שכתב על עובדא דרמי בר תמרא דאמר חוץ לתחום אכלתינהו, דבזה אפילו אין דעתו לחזור שרי, והעתיקו האליה רבה. וצריך עיון גדול על דבריהם, דלפי מה שפסק השולחן ערוך בסימן תצ"ו סעיף ג דמכיון שהגיע לישוב דהיינו, תוך התחום תכף נקבע להיות כמותן כיון שאין דעתו לחזור, ואסור אחר כך אפילו חוץ לתחום, ורק כשלא הגיע עדיין לתחום העיר אז אין חל עליו עדיין החיוב, וכן מוכח במגן אברהם סימן תס"ח סעיף קטן ח דמבואר להא דהר"ן דמיירי כשלא הגיע עדיין לתחום העיר, עיין שם, וכן משמע בביאור הגר"א דעובדא דרמי בר תמרא היה כשלא הגיע עדיין לתחום העיר, [אכן צריך עיון בעובדא דרמי בר תמרא, דמשמע דכבר היה בתוך העיר, דאין סברא לומר דאנשי העיר יוציאו לכתליהם חוץ לתחום]. ואפשר דבתענית דקיימא לן בעלמא דבעינן קבלה, וגזרת הצבור הוא כעין קבלה, והכא כיון שלא בא עדיין בעיר בשעת קבלתם אין חל עליו התענית מן הדין ורק מפני המחלוקת, ולכן מותר כשיצא חוץ לתחום".
וכתב הכה"ח בס"ק ו' "אפילו דעתו לחזור. אף על גב דבשאר מידי דאכילה שרי לאכול בצנעה אם דעתו לחזור אפילו בעיר, הכא שאני שצריך להשתתף עם הצבור בצרתם. בית יוסף בשם המרדכי. ואם כן אפשר כשמתענים על צרה שעברה כבר כגון יום הגזירה מותר לאכול בצנעה אם דעתו לחזור וצריך עיון. מגן אברהם ס"ק ב'. והאליה רבה אות ב' כתב נראה להחמיר יעו"ש. והביא דבריו אשל אברהם אות ב'".
כתב הכה"ח ס"ק ח' "חוץ לתחום מותר לאכול וכו'. ונראה דאפילו אין דעתו לחזור נמי שרי חוץ לתחום כיון שלא קבל עליו התענית. ב"ח, שיירי כנסת הגדולה בהגהות הטור אות ג', אליה רבה אות ד'. מיהו משנה ברורה אות ד' ובשער הציון אות ה' כתב להוכיח היפך הב"ח, דדוקא בדעתו לחזור אבל אם אין דעתו לחזור אסור, דכיון שכבר בא לתוכה חל עליו חובת המקום, אך אם לא בא לתוכה והוא עדיין חוץ לתחום העיר מותר אפילו אין דעתו לחזור למקומו הראשון יעו"ש. ומכל מקום נראה דבאדם חלוש או שהולך בדרך וקשה עליו התענית יש להקל כדברי הב"ח".
העולה ע"פ פסקי מו"ר מרן הרב מרדכי אליהו בספרו מאמר מרדכי חגים פס"ו
אין דעתו לחזור – אם הגיע לתוך התחום מקום יישוב מתחייב כבני אותו מקום. אבל אם עדין במדבר נוהג כמקום שיצא משם, ואם בא לתוך התחום ואחר כך יוצא למדבר לא יועיל לו, ומתנהג כמקום שהגיע לשם.
אם יצא לנסיון של מסחר – נחשב כהלך להשתקע אף שדעתו לחזור בעתיד כיון שאם יצליח ישתקע שם, וה"ה אם יצא לכהן כרב ואם יצליח ישאר שם נוהג שני ימים.
נחלקו הפוסקים אם דעתו לחזור לאחר זמן באופן וודאי כגון שנסע משום מחלה, שגריר, או שתקופת שהותו קצובה מחמת סיבה אחרת (וכגון שהלך לכהן כרב אבל אין שם מוסדות לימוד) – למעשה נפסק כדעתו לחזור מיד.
הגיע לארץ ודעתו להשתקע ואשתו בחו"ל – נוהג שני ימים, ואף אם בדעתו שאם לא תרצה יגרשה לענין תפלה וכיוצא בו ינהג כבני ארץ ישראל, רק לענין חמץ טוב ונכון שלא יאכל ביום שמיני.
בחור רווק בארץ ישראל יום אחד – בחו"ל נוהג יום אחד. ובנסע לשידוך ואם תרצה להישאר ישתקע שם נוהג שני ימים. ונראה דהיינו דוקא כחומרי חוצה לארץ ולא כקולי חוצה לארץ, כגון לבטל ממצות תפילין ולברך על העירוב אם חל יום טוב שני בערב שבת וכדומה, דהא יש ספק שמא תתרצה האשה ללכת עמו לארץ ישראל. ועוד שמא לא ישא כלל מאיזה סבה שלא יתרצו ויחזור לארץ ישראל. ועוד דהא עדיין לא נשא ולא הוקבע כבני חוצה לארץ. אלא רק ינהוג כחומרא דחוצה לארץ ולא לקולא ולא לענין ספק ברכות.
אם דעתו לחזור – נוהג כבני מקום שיצא משם, אבל בפרסיה או במקום מחלוקת נוהג כאותו מקום שהגיע לשם, וכמו שנכתוב בתשובה הבאה.
בדעתו לחזור מיד איך ינהג
כתב השו"ע סי' תצ"ו סעי' ג' "בני ארץ ישראל שבאו לחוצה לארץ, אסורים לעשות מלאכה ביום טוב שני ביישוב, אפילו דעתו לחזור; וכל זמן שלא הגיע ליישוב, אפילו אין דעתו לחזור, מותר, לפי שעדיין לא הוקבע להיות כמותן. אבל אם הגיעו ליישוב, ואין דעתו לחזור, נעשה כמותן ואסור בין במדבר בין ביישוב. וכל חוץ לתחום אין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם".
לובש מלבושי יום טוב ביום טוב שני כתב המשנ"ב בס"ק י"ג שבן ארץ ישראל שבא לחו"ל "צריכים ללבוש מלבושי יום טוב מפני שהוא דבר של פרהסיא", וכ"כ הכה"ח ס"ק ל"ה "ולענין תפלה מי שדעתו לחזור מתפלל שמונה עשרה כבמקומו וכן המנהג, ולענין המלבוש אם היו לו מלבושים מיוחדים לשבת ויום טוב ילבשם גם ביום אחרון אף על פי שהוא חול לגבי דידיה. הרדב"ז חלק א' סימן ע"ג, כנסת הגדולה שם, עולת שבת אות ב', מגן אברהם ס"ק ז', אליה רבה סימן תצ"ה אות י"ג, אשל אברהם אות י"ג, חמד משה אות ג'".
נוסח התפילה ביו"ט שני כתב המשנ"ב ס"ק י"ג "כתבו הפוסקים בני א"י שבאו לח"ל ודעתו לחזור וחל יום טוב ב' בע"ש א"צ לערב עירובי תבשילין מפני שהוא דבר שבצנעא ולכן אין צריך לנהוג בזה כחומרי המקום שהלך לשם כיון שדעתו לחזור ומטעם זה צריכים הם להתפלל תפלת י"ח בלחש ביום טוב שני. מתפלל נוסח של יום חול בשמחת תורה של בני חו"ל גם בבית הכנסת", וכ"כ הכה"ח ס"ק ל"ה.
לכתחילה עדיף שלא יהיה חזן אמנם אם העלהו בלחש יתפלל כבן ארץ ישראל ובחזרה כבן חו"ל. מאמר מרדכי פס"ו סעי' ל"א.
מניח תפילין בצנעה כתב המשנ"ב ס"ק י"ג "וכן להניח תפילין בצנעא כיון שדעתו לחזור נותנין עליהם חומרי המקום שיצאו משם כמ"ש בסי' תס"ח". והוסיף הכה"ח בס"ק ל"ה "וכן כתב הפרי חדש כשהלכתי למצרים ודעתי לחזור לארץ ישראל, ביום טוב שני בבוקר בביתי בצנעה הנחתי תפילין וקריתי קריאת שמע עמהם משום מאמר רז"ל כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו, ואחר כך הלכתי לבית הכנסת והתפללתי תפלת שמונה עשרה דכיון דהוי בלחש כצנעא דמי, ואף על פי שיש בה קצת אריכות יותר מתפלת יום טוב אין בכך כלום, ואף על פי כן כשמקצת העם קמו סמוך לחתימת אמת ויציב קמתי והתחלתי להתפלל קודם שיתחילו הם דהאריכות אחר שמסיימים הכל יש בו היכר טפי מהתחלה, ומלבושי יום טוב לבשתי משום דהויא מלתא דפרהסיא עכ"ל. והביא דבריו השלחן גבוה אות ז', שלמי צבור דף מ' ע"ד, פאת השולחן סימן ב' אות כ"ב. וכן פסק מרן ז"ל בשו"ת אבקת רוכל סימן כ"ו יעו"ש. וכן כתב רבינו זלמן אות ח', חיי אדם כלל ק"ג אות ד', משנה ברורה אות י"ג".
נשיאת כפים
נשיאת כפיים במוסף ביום טוב שני אם הוא כהן כתב בכה"ח סי' קכח ס"ק כ"א "כתב הרב זרע אברהם אורח חיים סימן י"ב דכהן ירושלמי יכול לברך ברכת כהנים בתפלת המוספין ביום טוב שני לבני חוץ לארץ אם אין להם כהן אף על גב דלדידיה לאו שעת עבודה היא כיון דעבודה לגבי דידיה לאו כלום הוא דהא חול גמור הוא לגבי אפילו הכי כיון שלפי הדין בידו לברך את ישראל בכל שעה שירצה יכול לברך לבני חוץ לארץ מידי דהוה המברך לצבור כמה פעמים, וכן דעת מהר"ם בן חביב שהובאו דבריו באורך בספר גנת ורדים כלל א' סימן י"ג ומסיק דאם יש עמהן כהן מחוץ לארץ לא יעלו עמו כהנים של ירושלים ואם אין להם כהן יעלה כהן ירושלמי, אבל מהר"א הלוי ז"ל שם סימן י"ד האריך בזה ומסיק וכתב כללא דהאי מילתא דלא אשכחנא ראיה מכרעת לברר האי ספיקא ומי יערב אל לבו לעשות מעשה וליכנס בספק ברכות וכדי להפיס דעת העליונה הואיל ונפק מפומייהו דרבנן תקיפי ארעא דארץ ישראל ראוי שיברכו ברכת כהנים אך לא בברכת אשר קדשנו במצותיו וצונו יעו"ש, והביא דבריהם השלמי צבור דף קמ"ו ע"ב וע"ג, עיקרי הד"ט סימן ה' אות ז', ועוד עיין להרב המגיה שם בשלמי צבור דף רל"ה ע"ד ודף רל"ו ע"א שכתב דאם יכול להשמט הרי טוב ואם לאו אם יש כהנים אחרים עולה עמהם ומברך אשר קדשנו במצותיו וצונו בלי שם ומלכות ואם אין שם אלא הוא עולה ומברך כדרכו כסברת מהר"ם בן חביב ומהר"א יצחקי ז"ל יעו"ש, אבל לי נראה דכהן ירושלמי שיצא לחוץ לארץ על מנת לחזור ומתפללים מוסף ביום טוב שני או שמתפלל בירושלים עצמה עם בני חוץ לארץ הבאים לזייארה אם יש כהנים עמו מבני חוץ לארץ יכול לעלות עמהם ולברך אשר קדשנו במצותיו וצונו בלא שם ומלכות דכיון דיש עמו אחרים אינה נראית ברכתו אבל אם לא יש עמו אחרים יש לו להשמט דוקא ולצאת לחוץ קודם לרצה כדי לצאת מספק". וראה עוד במאמר מרדכי למועדים לימים פ"סו סעי' ל"א. ע"כ יעלה לדוכן ויברך ויהרהר שם ומלכות בלבו ואם הוא יחיד יברך עם שם ומלכות. עליה לתורה
כתב הכה"ח סי' תצ"ו ס"ק נ"ח "בן ארץ ישראל שהלך לחוצה לארץ ודעתו לחזור, אינו רשאי לעלות לתורה ביום טוב שני של גליות ולהשלים למנין הקרואים, כיון שהוא אינו מחוייב בקריאת התורה שבאותו יום והוי ברכתו לבטלה, וקל וחומר הוא ממה שכתב מר"ן ז"ל לקמן סימן תקס"ו סעיף ו'. הלכות קטנות חלק א' סימן ד' משם מהר"ר גבריאל איספראנסה ז"ל יעו"ש. ומיהו כתב שם הרב מהר"י חאגי"ז שקבלה בידו שאם היום טוב שני חל ביום שני או חמישי בשבוע ובן ארץ ישראל נמצא בחוצה לארץ במקום שנוהגין להוסיף ביום טוב על מנין חיובי הקרואים (עיין לעיל סימן רפ"ב סעיף א' בהגה), היו רבני עיר הקודש צפת ת"ו מתירין בפשיטות שיעלה בן ארץ ישראל לתורה להיות מן הנוספין על מנין הקרואים ולברך כיון שהם ימי קריאת התורה לכל ישראל ומה לי בסדרא דיומא ומה לי בפרשה אחרת בתורה, אבל במקום שאין נוהגין להוסיף ביום טוב על מנין החיוב אסור אפילו ביום שני וחמישי יעו"ש. וכן מסיק בתשובת חיים לעולם חלק אורח חיים סימן ו' יעו"ש. ויש אומרים דבדיעבד שכבר קראוהו יעלה כמבואר באורך בשו"ת חיים שאל חלק א' סימן י"ג, ועיין שם שדחה דברי הרב אמת ליעקב שהסכים שיעלה לכתחלה יעו"ש. וכן כתב בספרו לדוד אמת סימן ה' אות ל'. אלא שכתב שם בחיים שאל דשלוחי ארץ ישראל הגדולים בתורה כולם מבקשים טצדקי שלא לעלות לספר תורה ביום טוב שני ובדרך חכמה מגלים דעתם שלא יקראו אותם לספר תורה כי יש להם איזה סיבה וכיוצא משום דחיישי לסברת האוסרים יעו"ש. וכתב עוד שם בתשובת חיים לעולם דפשיטא הוא דאסור לבן ארץ ישראל להיות חתן תורה בחוצה לארץ שהוא חול לבני ארץ ישראל יעו"ש. וכן כתב בתשובת חיים שאל שם ובספרו לדוד אמת שם", כלומר שאם חל יום טוב שני בשני או חמישי וקהילה זו נוהגים להוסיף מוסיפים ביו"ט לדוג' בשמחת תורה יעלו למוסיף אבל לא יעלו אותו מחיובי היום אך ביום חול לא יעלו. וכן לחתן תורה לא יעלו. אבל אם נקרא לעלות יעלה.
וע"כ עדיף להודיע לגבאי שאינו עולה לתורה וכן כתב מרן הרב במאמר מרדכי פ"סו סעי' לב. מניין נפרד
אם יש עשרה ישראלים יכולים לעשות מניין לעצמם ולהתפלל בצינעה, מאמר מרדכי שם סעי' ל"ג. הבדלה
הבדלה עושה במוצאי יום טוב ראשון ואם גרים אצל בני חו"ל יעשו בצינעה ואם קשה לעשות על יין בצינעא יעשו על חמר מדינה כגון קולה וכדו' מאמר מרדכי פס"ו סעי' לד
מלאכה
כתב השו"ע סי' תס"ח סעי' ג' "קודם חצות, מקום שנהגו לעשות מלאכה, עושין. מקום שנהגו שלא לעשות, אין עושין".
ובסעי' ד' "ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, לא יעשה בישוב מפני המחלוקת; אבל עושה הוא במדבר. וכו' וכן מי שדעתו לחזור למקומו, נוהג כאנשי מקומו בין להקל בין להחמיר, והוא שלא יתראה בפני אנשי המקום שהוא בו, מפני המחלוקת".
וכתב המשנ"ב ס"ק י"ד "כללו של סעיף זה לפי דעת מ"א וכמה מפרשים שהחליטו כמותו להלכה הוא כן. כשאדם הולך מעירו לעיר אחרת ובעירו נהגו להקל באיזה דבר ובעיר שבא בה מחמירים בזה אם אין דעתו להשתקע בעיר הזאת בתמידות אינו חל עליו חומרי מקום זה מעיקר הדין ויכול לנהוג להקל כמנהג מקומו בצנעא בתוך ביתו אבל בפרהסיא אין לו להקל מפני המחלוקת. וכ"ז בדברים שאפשר לעשותן בצנעא ולא יתודע לאנשי המקום אכן בדברים שא"א לעשותן כ"כ בצנעא כמו מלאכה אין לו לעשות אף בצנעא בתוך העיר אלא יצא לשדה חוץ לתחום העיר ושם יוכל להקל כמנהג מקומו". ובס"ק י"ז "מפני המחלוקת – ואפילו בצנעא דמלאכה א"א לעשות כ"כ בצנעא שלא יתוודע".
ב
כתב השו"ע סי' תצ"ו סעי' ג' "בני ארץ ישראל שבאו לחוצה לארץ, אסורים לעשות מלאכה ביום טוב שני ביישוב, אפילו דעתו לחזור; וכל זמן שלא הגיע ליישוב, אפילו אין דעתו לחזור, מותר, לפי שעדיין לא הוקבע להיות כמותן".
כתב הט"ז ס"ק ב' "אפי' דעתו. נראה הטעם מפני המחלוקת כמ"ש סי' תס"ח ס"ד וא"כ יש היתר אם עושה מלאכה בצינעא וכ"ה ברש"ל פ"ק סי' ח' וז"ל אין לו להקל בפנינו לעשות מלאכ' ובעל הש"ע ה"ל לבאר זה ואפשר שסמך על מ"ש סי' תס"ח".
וכתב המג"א ס"ק ד' "כל סעיף זה הוא ל' המאור פ"ד דפסחים וכת' אף על גב דשאר דברים כל שדעתו לחזור שרי לעשות בצנע' (כמש"ל סימן תס"ח) הכא כיון שהוא מנהג גדול שפשט בכל הגולה כולה אין לפרוץ בו גדר עכ"ל והתו' כתבו דמלאכה אסור דא"א לעשות בצנעא וכ"כ בכ"ה בשם רדב"ז ח"א ע"ג ורנ"ח ומ"צ ח"ב ע"ט ורשד"מ ט"ו דלא כמבי"ט ח"ב קמ"ט".
וכתב הפר"ח ס"ק ג' "וכתב עוד בתוספות ביישוב לא עבדינן אפילו בצנעא ואפילו דעתו לחזור דלא אפשר למלאכה בצנעא כמו שאר דברים ע"כ וכן כתב הר"ן לחד שינויא וזה קצת תימא דהא כמה מלאכות שהן נעשות בצנעא כגון מלאכת התפירה והכתיבה וכיוצא ואפשר שכונתם דכיון דרוב מלאכות אי אפשר בצינעה לא פלוג רבנן ואסרו כל מין מלאכה אפילו בצינעא לפי שיטה זו ענין אכילה דאפשר בצינעא כיון שדעתו לחזור מותר לאכול בצינעא וכרבה בר בר חנה דאכל דאייתרא אבל לענין מלאכה דאי אפשר בצינעא ביישוב אסור אפילו בצינעא במדבר מותר אף בתוך התחום כיון שדעתו לחזור: וכו' ולעד"נ ליישב זה שהרב סבור שאף על פי שבשאר מנהגים העיקר הוא מקומו הראשון ואזלינן בתר דידיה להקל בצינעה כיון שדעתו לחזור מכל מקום שאני מנהג יום טוב שני שהוא מנהג גדול וקבוע שפשט איסורו בכל הגולה ולפיכך מחמירין ביה טפי ואף בצנעה אסור לעשות בו מלאכה ולפיכך אסר המחבר בסתם לעשות בו מלאכה ביישוב וסתמו כפירושו דאף בצינעה אסור וכתב גם כן דכל שהגיע ליישוב ואין דעתו לחזור אסור בין במדבר בין ביישוב אף על פי שבסימן תס"ח כתב דאף שאין דעתו לחזור לעולם במדבר נוהג קולי מקומו הראשון ובפרט בפרט הלז דל"ד לתרבא דאייתרא ולמוגרמתא דרב ושמואל ולאיסור כחלי דבהני מאן דאסר אסר בכל דוכתי ומאן דשרי שרי בכ"מ נמצא שהם איסורים שוין וכוללין בכל המקומות ולפיכך י"ל שאדם יכול לנהוג בהם קולא במדבר אף על פי שהוקבע עכשיו ונעשה מבני אותה העיר שנוהגין איסור באותו דבר ואף שאין דעתו לחזור למקומו הראשון אבל באיסור מלאכה ביום טוב שני כל שעקר דירתו ממקום שעושין יום אחד והגיע ליישוב שעושין ב' ימים ואין דעתו לחזור עוד למקומו הראשון מנהג זה תלוי במקום והמקום הוא הגורם ולאו אקרקפתי דגברי מנח ולפיכך אסור לו לעשות מלאכה בין במדבר בין בישוב".
כתב הברכ"י בס"ק ג' "הרב ט"ז (ס"ק ב) התיר לעשות מלאכה בצנעא, ע"ש. ואינו מחוור, דמרן בב"י הביא זה מארחות חיים, ובא"ח (דין ערבי פסחים ושאר י"ט אות ה) מבואר שעיקר דבריו מהרז"ה בספר המאור, והרז"ה (פסחים יז א) פסק בהדיא דאף בצנעא אסור. וכ"כ הרדב"ז (סי' אלף קמח) ומהריק"ש והרב מגן אברהם (ס"ק ד) והרב פר"ח. וכן עיקר".
וכתב בספרו שו"ת טוב עין סימן יד "וחזה הוית למרן בספר אבקת רוכל הנדפס בקרוב בסימן כ"ו ומשמע קצת מתחילת תשובתו שבן א"י שהוא בח"ל ודעתו לחזור מותר לעשות מלאכה בצנעא. אמנם מדבריו בש"ע העלה הרב פרי חדש בסימן תצ"ו דין ג' דאסור לעשות בן א"י אשר בח"ל מלאכה בצנעא שאעפ"י שבשאר מנהגים העיקר הוא מקומו הראשון ואזול בתר דידיה להקל בצנעא כיון שדעתו לחזור מ"מ שאני מנהג י"ט ב' שהוא מנהג גדול וקבוע שפשט איסורו בכל הגולה ולפיכך מחמירינן ביה טפי ואף בצנעא אסור לעשות בו מלאכה ולפיכך אסור לעשות בו מלאכה בישוב וסתמו כפירושו דאף בצנעא אסור עכ"ד. וכן מוכח מדברי הרז"ה בספר המאור פרק מקום שנהגו כאשר יראה המעיין ומדברי מרן בתשובה הנז' משמע איפכא דבצנעא מותר במלאכה. ואפשר לומר בדוחק דמרן בתשובה הנז' לא נחית אלא להוכיח שיתפלל תפלת חול בצנעא ולא איירי בדין מלאכה. אמנם לעולם בדין מלאכה סבר מרן דאסור בצנעא מטעם הרז"ה והרב פרי חדש דמנהג י"ט שני חמיר שנתפשט אסורו בכל הגולה וכדתרגמה הרב פרי חדש למילתיה בש"ע. והנה צורף כדי שלא יזלזלו בו. ומינה לנ"ד דכיון דהחמירו טפי משאר מנהגים לאסור מלאכה אפילו בצנעא להיותו מנהג כל הגולה ולא יזלזלו בו".
וכתב המשנ"ב ס"ק ט' "אסורים לעשות מלאכה – דנותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם ואפילו בצנעא אסור וכמו שנתבאר לעיל בסימן תס"ח ס"ד ומ"מ אם עשה מלאכה אין מנדין אותו".
וכתב הכה"ח ס"ק ל"ג "אפשר דהיינו דוקא בפרהסיא אבל בצנעא מותר. מבי"ט חלק ג' סימן קמ"ט. וכן כתב הט"ז ס"ק ב'. אבל הרדב"ז חלק א' סימן ע"ג ורנ"ח כתב דאפילו בצנעא אסור. וכן כתב משפט צדק חלק ב' סימן מ"ט, הרשד"ם חלק אורח חיים סימן ט"ו, כנסת הגדולה בהגהות בית יוסף, מגן אברהם ס"ק ד', מהריק"ש, פרי חדש, מטה יהודה, אליה רבה אות ה', ברכי יוסף אות ג', מאמר מרדכי אות ב', שלמי צבור דף רל"ג ע"ד, רבינו זלמן אות ז', חיי אדם כלל ק"ג אות ג', משנה ברורה אות ט'".
ובס"ק ל"ד כתב "כל שעושה מלאכה אפילו בצנעה ראוי למונעו מזה ומותר להכותו עד שימנע מלעשות מלאכה, והאומר לו לעשות מלאכה עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול. הרדב"ז חלק א' סימן רנ"ח, כנסת הגדולה שם. מיהו הפרי חדש כתב דלאו בר נידוי הוא ולאו בר הכאה הוא רק שראוי למונעו ולהחמיר בדבר יעו"ש".
וכן כתב בספר יו"ט שני פרק ג' סעי' א' שדעת הגרש"ז אוירבך והגרי"ש אלישיב לאסור אף בצנעה.
וכתב מרן הרב במאמ"ר חגים פס"ו סעי' ל"ג שבן א"י שמתארח אסור לו לעשות מלאכה ביו"ט ולא חילק בין צינעה לפהרסיא או אם יש שעון שבת (והיתר זה קשה דהיינו צינעהובפרט לפי מקור האיסור שו"ע סי' תס"ח סעי' ד' כמבואר למעיין) ונראה שמתארח לאו דוקא אלא כל שהגיע למקום ישוב ולכן אסור לו לעשות מלאכה גם בצינעה.
לסיכום
אע"פ שדעת הרש"ל והט"ז והמבי"ט מקילים במלאכה הנעשית בצנעה רבו גם רבו אוסרים ומלבד שמרן השו"ע סתם לאסור ולא כתב להתיר לגבי צינעה כתבו לאסור במפורש הרדב"ז משפט וצדק המהרשד"ם כנסת הגדולה מג"א מהריק"ש פר"ח מטה יהודה אליה רבה ברכ"י מאמר מרדכי שלמי ציבור שו"ע הרב חיי אדם משנ"ב וכה"ח ולמדו הרבה מהם שכן פשט דברי מרן השו"ע
וא"כ איך נקל נגדם.
וא"כ אין לבן ארץ ישראל לעשות מלאכה בחו"ל אפי' בצינעה אם לא שנמצא מחוץ לתחום.
נ.ב. אמנם בדבר שניתן לעשותו בהיתר ראה שבט הלוי ח"ז סי' ס"ה אגרות משה ח"ד סי' ק"ד יום טוב שני כהלכתו פרק ג' הערה ג.
העולה
לובש מלבושי יום טוב – ביום טוב שני.
מתפלל בלחש כבן ארץ ישראל ויכולים עשרה מבןני ארץ ישראל לעשות מניין בצינעה. שליח ציבור – לכתחילה לא יגש אם העלהו בלחש יתפלל כבן ארץ ישראל ובחזרה כבן חו"ל ומוסף לא יעלה.
נשיאת כפים – אם יש עוד כהנים יעלה ויברך ויהרהר שם ומלכות בלבו, אם הוא כהן יחיד יברך עם שם ומלכות.
עליה לתורה – אם חל בשני וחמישי יכול לעלות כמוסיף אבל לא לעליה שהינה חיוב כחתן תורה, – אם חל ביום רגיל לא יעלה, ואם העלהו יעלה.
הבדלה – יעשה הבדלה בצינעה ואם מתארח וקשה לו לעשות בצינעה על יין יעשה על חמר מדינה
מלאכה – אסור לו לעשות מלאכה אפי' בצינעה. (וכך חייבים לומר ליישב סתירה בשו"ע)