שאלה
ישנה אפליקציה להזמנת מוצרי מזון שמגיע תוך רבע שעה אל הבית.
אבל הם עובדים גם בשבת.
האם יש בעיה הלכתית להזמין מהם?
תשובה
א. מותר מן הדין להשתמש באפליקציית משלוחים מחנויות מזון שחלקן אינן שומרות שבת ואף שהמוצרים מובאים ע"י יהודים שאינם שומרי תומ"צ, (ע"י גוי ודאי שמותר) ולא משנה באיזה יום ההזמנה מבוצעת.
ב. באופן שהאפליקציה מיוחדת עבור חנות מזון מסוימת שאינה שומרת שבת יש לאסור וכדאי למצוא דרך אחרת, ואם הזמין בשוגג או במקום צורך גדול יש להתיר.
ג. הזמנת אוכל ממסעדה שאינה שומרת שבת אסורה ואף באמצע השבוע, ויש למשגיחים לברר היטב לפני שנותנים כשרות למקום כזה.
ד. בכל אופן בכל הנ"ל כדאי להעדיף שגם ההזמנה תבוצע ממקום ששומר שבת שתמיד יש לחזק את שומרי השבת.
מקורות
הנה בגמ' ע"ז (ו, ע"ב) הובא: להביא לשון הגמ' הנה בגמרא (ע"ז ו, ע"ב) הובא: אי אית ליה בהמה לעכו"ם, דאי לא מזבין ליה ישראל, אפ"ה פלח לע"ז בדידיה, ליכא משום לפני עור לא תתן מכשול. ופריך והתניא א"ר נתן מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח ת"ל ולפני עור לא תתן מכשול. והא הכא דכי לא יהבינן ליה שקיל איהו וקעבר משום לפני עור. ומשני הכא במאי עסקינן דקאי בתרי עברי דנהרא. דייקא נמי דקתני לא יושיט, ולא קתני לא יתן, ע"כ. וכתבו תוספות (שם, ד"ה מנין) שאסור להושיט למומרים דבר איסור אף על פי שהוא שלהם, כי הדבר ידוע שיאכלוהו, והוא נאסר להם. דכישראל גמור חשבינן ליה. ומיירי בדקאי במקום שלא יוכל ליקח אם לא יושיט לו זה. וכדמסיק דקאי בתרי עברי דנהרא. עכ"ל.
מדברי הראשונים על הגמ' משמע שכל האיסור הוא דווקא מצד איסור לפני עיוור לא תתן מכשול שהוא דווקא כאשר המכשול בא על ידי הנותן אבל במקום שאין המכשול בא על ידי הנותן שבלאו הכי ייכשל בעבירה אין איסור כמו שכתבו תוס' לעיל וכן כתב הרא"ש (ע"ז סי' א), אולם ציינו הראשונים שיש כאן 'סרך מסייע לעוברי עבירה' וכן כתב המאירי (שם) ז"ל, כל מה שנאסר לנו משום לפני עור לת"מ אם הוא רשאי ליקח מאותו דבר מזולתינו מותר לנו למכור לו, שהרי אין המכשול בא בשלנו. מעתה מותר לנו למכור דבר האסור לו אף על פי שלוקחו לאכילה, הואיל והוא מוצא לקנות מזולתינו. ומ"מ אסור ליתן לו (במתנה) ואם הוא מוצא במזומן ובלא קנין, אף נתינתו מותרת. וכ"ש אם היה מאותו דבר בידו. ואף על פי שמ"מ גורם לו להרבות באיסור, אין בזו נתינת מכשול. ומ"מ ראוי להמנע מסרך מסייע ידי עוברי עבירה. וכן מ"מ אם אין אינו מוצא אלא בטורח אסור להמציא לו בהזמנה. עכ"ל. אולם דברי תוס' עצמם וכן דברי הרא"ש לכאורה סותרים דבריהם שבתוס' (שבת ג, א ד"ה בבא דרישא פטור ומותר) הקשו והא קעבר אלפני עור לא תתן מכשול, ואפילו מיירי שהיה יכול ליטלו אפילו לא היה בידו, דלא עבר משום לפני עור וכו' כדמוקי לה בע"ז (ו:) דקאי בתרי עברי דנהרא. מ"מ איסור מדרבנן מיהא איכא שחייב להפרישו מאיסור. ואפילו אי מיירי בעכו"ם דלא שייך ולפני עור, וכו, ע"כ. וכ"כ הרא"ש (שבת סי' א) והר"ן (דף א מדפי הרי"ף ד"ה ומקשו) ע"ש. ומשמע להיפך שגם אם עובר העבירה לא יוכל לעשותה בלי סיועו של המסייע בכל אופן אסור מדרבנן מדין 'אפרושי איסורא' ובר"ן בע"ז (ו:) כתב, שיש איסור דרבנן, אף בדלא קאי בתרי עברי דנהרא. שהרי מחוייב הוא להפרישו, והיאך יסייע ידי עוברי עבירה. עכ"ד. משמע להיפך מדברי תוס' הנז' שאף במקום שלא יכול לעשות את העבירה בלעדי המסייע אין איסור 'לפני עיוור'.
חילוק בין ישראל לגוי או ישראל מומר
בביאור הקושיא יש להקדים את מה שהובא בדברי הרמ"א ביו"ד (סי' קנא ס"ה) ז"ל, יש אומרים הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודת ע"ז, היינו דוקא אם אין להם לאחרים כיו"ב או שלא יוכלו לקנות במקום אחר. אבל אם יכולים לקנות במקום אחר מותר למכור להם כל דבר (מרדכי פ"ק דע"ז) ויש מחמירין (ר"ן שם ותוס' והרא"ש פ"ק דשבת). ונהגו להקל כסברא הראשונה. וכל בעל נפש יחמיר לעצמו. ע"כ. הרי מבואר מדבריו הלכה למעשה שהמנהג להקל במקום שבלא סיועו יעשה את העבירה שאין 'איסור' בעצם אלא מצד מידת חסידות, ובש"ך על אתר (שם סק"ו) נגע בשאלה שנשאלה לעיל מדברי הראשונים שסתרי אהדדי מסוגיא דשבת וע"ז, וכתב שדברי הרמ"א בשם יש מחמירין שיש איסור ברור במקום שבלא סיועו לא יעשה את העבירה מדברים בישראל שיש מצווה להפרישו מאיסור ובהכי מיירי התוס' והרא"ש בפ"ק דשבת שכתבו לאסור מדרבנן באופן זה שקאי בתרי עברי דנהרא, משא"כ דברי המרדכי שהביא הרמ"א אינם חולקים (כנראה מהרמ"א) על דברי המרדכי שכתב להתיר מדברים בגוי או בישראל מומר שאין חיוב להפרישו. והכרחו לומר כן הוא הקושיא שהבאנו לעיל שאם לא נימא כן יהיו דברי הראשונים סתרי אהדדי והוכיח דבריו מדברי רבינו ירוחם שבמק"א (נתיב יז) כתב כדברי התוס' פ"ק דע"ז, ובמק"א (נתיב יב) כתב כדברי התוס' פ"ק דשבת. אלא ודאי כמשנ"ת, שיש חילוק בין ישראל לבין ישראל מומר וגוי שאין חיוב להפרישו, עכ"ד.
חילוק בין עובר עבירה בשוגג למזיד
ועיין בדגול מרבבה (ע"ד הש"ך בהגהות על הדף שם) שכתב לבאר בדברי הש"ך שאף לדעתו כל הדין שמצווין להפרישו לדעתו בישראל שאינו מומר הוא דווקא כאשר עובר עבירה בשוגג כמו שמצאנו בקטן אוכל נבילות, ובהכי מיירי התוס' והראשונים בשבת הנ"ל כמובא ברש"י שם (ד"ה פטורי דאתי) אבל בישראל שעובר עבירה במזיד אף שאינו מומר אין חיוב להפרישו מהעבירה וודאי שאף במומר הדין כן, ואף שהש"ך נקט מומר דווקא כתב הדג"מ שכוונתו לדברי הפוסקים שדיברו במומר, וודאי כוונתם למזיד שמומר מסתמא מזיד הוא, ועוד, שכל העובר עבירה במזיד קרוי מומר, עכ"ד.
והנה יש בזה מקום עיון בזה לחלק ולומר שאם בא יהודי שאינו שומר תורה ומצוות לאדם להשכיר דירתו והוא בגדר ישראל שאינו מומר שאוכל נבילות ומחלל שבת לדברי הש"ך לדעת הדגול מרבבה אין חיוב להפרישו מפני שעובר עבירות במזיד, שהרי ודאי יודע שצריך לשמור שבת ולאכול כשר ועושה כן במזיד, אולם לפי מאי דמשמע מפשטות דברי הש"ך יש חיוב להפרישו שבישראל שאינו מומר לא חילק בין שוגג למזיד וכתב בסתמא שיש דין להפרישו.
ועוד יש לשאול אף לדברי הדג"מ מרבבה הלא זה פשוט שבמקום שבלעדי שישכיר לאותו יהודי שאינו שתו"מ את דירתו לא ימצא דירה אחרת הרי לא שנא מדברי הראשונים בסוגיא דלפני עיוור שיש איסור ברור במקום שלא קאי בתרי עברי דנהרא (מצד אפרושי מאיסורא) ולדבריו משמע שאינו מחלק בהכי אם עושה במזיד, ודוחק לומר בכוונתו שדיבר באופן שלא קאי בתרי עבד"נ.
דברי החולקים על דברי הש"ך
והנה מצאנו בדברי המג"א (או"ח סי' שמז) שחלק ע"ד הש"ך וכתב שיש איסור מסייע אף בישראל מומר, וכן כתב בשו"ת חות יאיר (סי' קפה) ז"ל, ומי כהחכם יודע פשר דבר, דהתינח בגוי שבודאי אין מוטל עלינו להפרישו, אבל מומר אחר שקידושיו קידושין וכדין ישראל הוא, מאן לימא לן שאם היה בידינו ובכחינו להפרישו, שלא היה מוטל עלינו. ע"ש. וכן כתב בשו"ת בנין ציון (סי' טו).
הלכה למעשה עיין בשו"ת הרדב"ז ח"ג (סי' תקלה) פסק בפשיטות להקל כאשר מדובר במקום שלא יעשה את העבירה בלא סיועו וכמו שפסק הרמ"א לעיל ורק מצד מידת חסידות יש להחמיר. אך בשו"ע (או"ח סי' שמז ס"א) פסק, פשט ידו לפנים וחפץ בידו והניחו לתוך יד חבירו העומד בפנים וכו', הוא חייב וחבירו פטור אבל אסור. ומבואר בדברי הט"ז והמג"א (סק"ד), דהיינו מדרבנן משום שמסייעו בעבירה. אף על גב דלא קעבר משום לפ"ע דלא קאי בתע"ד, עכ"ד. ואפשר לומר שהשו"ע מיירי בישראל שאינו מומר שאסור והרמ"א מיירי בישראל מומר שבלא סיועו יעשה את העבירה כמ"ש הש"ך ולכן מותר, אך מצד שני אפ"ל כדברי החולקים על הש"ך שאין חילוק והשו"ע ורמ"א פליגי, וצ"ע.
אולם מה שכתבנו לעיל שלפי"ד אין חיוב להפרישו הוא כפתור ופרח למה שמובא בזה בשם הגר"נ קרליץ (חוט שני ריבית עמ' מה) שכתב ע"ד הש"ך שעיקר דין אפרושי מאיסורא נלמד מדין תוכחה שכשם שאינו בכלל 'עמיתך' לענין תוכחה כך אין חיוב להפרישו מאיסור. ויש ראיה לזה מדברי הבה"ל (או"ח סי' תרח ס"ב ד"ה אבל) שאין דין תוכחה על פורקי עול או מחללי שבת בפהרסיא ואוכלי נבילות שיצאו מכלל 'עמיתך', עכ"ד. ממילא גם מצד זה אין ענין לכאורה לאסור להשכיר ליהודים כאלו דירה מצד אפרושי מאיסור כשם שאין להוכיחם.
חילונים של ימינו
ובדברי האחרונים נידון בהרחבה החילונים של ימינו אם דינם כתינוקות שנשבו או מומרים לענין זה, ויהיה נפקא מינה אם יש דין להוכיחם וממילא יש דין 'אפרושי מאיסורא' וייאסר להשכיר דירה למחלל שבתות או פורק עול, שלכאורה דינו כמומר. בחזו"א (או"ח סי' פז ס"ק יד) כתב שיש לדון על כל אדם ואדם אם הוא מזיד בקיום המצוות או שהוא בגדר אנוס, וכאשר באים לדון אדם צריכים לבחון את מידת ידיעתו לפי מה שהיו הוריו שפרשו מ'דת ישראל', עכ"ד. ויש לציין שהחזו"א עצמו (יו"ד סי' ב ס"ק כח) כתב שאף שיש סיבה לטעון על אדם חילוני שאינו אנוס מכל מקום אין להוכיחו שכיום אין מי שיודע להוכיח אלא יש לקרבם בעבותות האהבה בכדי שישובו בתשובה, עכ"ד. והנה אף אם נחשיב את החילונים של ימינו כתינוקות שנשבו, ונצרף לזה את דברי שו"ת בנין ציון (החד' סי' כג) שיש להקל לגבי חילונים שאינם יודעים כלל הלכות שבת, מכל מקום כיום פשוט לדעת רוב הפוסקים שחילונים של ימינו בגדר מומרים לכל דבר שכולם יודעים שיש דת יהודית ושצריך לקיים מצוות ולשמור שבת, כן כתבו גדולי הפוסקים עיין בשו"ת שבט הלוי (ח"ב סי' קעב) שאף לפי הבנין ציון אינו שייך בזמננו בפרט בארץ ישראל שיהודים חיים בין יהודים, שהרי לפעמים אומרים להם כתובים והם מלגלגים על זה, [אולם עיין בשו"ת שבה"ל ח"ה סי' מח שכתב ללמד זכות על המקילין בזה מחמת שהרבה מאלו שאינם שומרי תומ"צ הם תינוקות שנשבו ואולי מאמינים במעשה בראשית ואינם בגדר מומר לכל התורה כולה, עכ"ד] וכן כתבו הגרש"ז אוירבך (שולחן שולמה שולי הגליון הע' א ו- ד) שרק אלו שעלו מארצות רוסיה שהם כמופקעים לגמרי וכלל אינם יודעים מהי 'דת יהודית' נחשבים בגדר תינוקות שנשבו. וכ"כ באור לציון (ח"ג פי"ט תשובה ג).
ולפי האמור שהחילונים של ימינו נחשבים כמומרים, לכאורה הדין להתיר להם לפי דברי הש"ך ודעימיה, אך להחולקים אסור.
אך נראה, שאף אם נחמיר לפי החולקים על הש"ך לאסור אף בישראל מומר מדין אפרושי איסורא ואף אם נאמר ששייך בחילונים של ימינו מכל מקום ההיתר בזה הוא מכיון שאינו נחשב כמסייע לעבירה ממש, ואף לבנין ציון שאפשר לומר שדין חילונים של ימינו כדין תינוקות שנשבו מכל מקום מצאנו בדברי שו"ת בנין ציון עצמו (סי' טו) באדם שנותן ספר אצל בעל דפוס גוי שיש לו עובדים יהודים ויש חשש שיעבדו בשבת. ובעיקר דבריו שם כתב ליישב את דברי התוס' בשבת מסתירת דבריהם בע"ז הנ"ל שמה שכתבו בע"ז להתיר במקום שלא קאי בתרי עברי דנהרא מדובר באופן שמושיט את האיסור לעובר העבירה קודם עשיית האיסור, אבל אם ההושטה היא באותו רגע שעושה את האיסור אסור מדרבנן מדין מסייע ויש חיוב להפרישו מאיסור ובהכי מיירי התוס' בשבת הנזכר, ומלבד זה בע"ז מיירי באופן שמושיט לידו באופן שאין איסור בעצם ההושטה משא"כ אם נותן לפיו ממש, עכ"ד וכן כתב בשו"ת כתב סופר (חיו"ד סי' פג). וכן כתב בשו"ת מהרש"ם ח"ב (סי' קפד) בשאלה אם מותר להשכיר את ביתו ליהודי ספר המגלח ביום שבת קודש בפרהסיא והשיב: 'עד שאתה שואלני להשכיר לספר, הרי בכל השכרת בית למחללי ש"ק בבישול ואפייה וכביסה וכו' יהיה איסור בזה. ופוק חזי מאי עמא דבר' (להתיר). והביא שם דבריהם של הבנין ציון ודעימיה, שאין שום איסור בזה אא"כ בשעת סיועו לעבירה, עושה את האיסור מיד, ובלאו הכי מותר, עכ"ד. וכך גם יש לומר בנידון השאלה כיון שאין הסיוע בשעת השכרת הדירה יש להקל אף לכתחילה, ובדברי האחרונים של ימינו מצאנו היתרים ברורים לזה, עיין בשו"ת אגרות משה (ח"א יו"ד סי' ע"ב) בשאלת השכרת אולם שיעשו בו ריקודים מעורבים, כתב, שמסתבר שלא אסרו בדין מסייע כאשר אין איסור לפני עיוור אלא במקום שהשכירות היא רק על מעשה העבירה וכיון שהשכרת האולם הוא גם בשביל הסעודה והחתונה אין לומר שמטרת קבלת השכרות היא בשביל מעשה העבירה, דאי לא נימא כן אם כן יהיה אסור למכור קדירות לבישול וכל דבר לעוברי עבירה שמא יבשל בהם בשבת, וודאי שאין לאסור משום שעיקר הקדירות וכל דבר הוא לא לדבר איסור ואין בזה לפני עיוור וודאי דין הפרשה מאיסור, עכ"ד.
וראיתי שמביאים בשם מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל (אשרי האיש פי"א ס"ג) בזה"ל, החפץ למכור דירתו באזור חלוני וכיון שכן יכול למוכרה רק לחילוני אמר רבינו שיש תשובה מהמהרש"ם שלפי דבריו אין איסור בדבר ולענין להשכיר לחילוני אמר רבינו דבין כך ובין כך עבירות הוא יעשה גם בלי ההשכרה שלו, ע"כ.
ונראה בודאי שכאשר מזמין ביום חול משלוחים ע"י אפליקציה שפועלת בחנויות מסוימות בשבת האדם אינו מסייע בגוף העבירה שהיהודי שמביא את המשלוח הוא מביאה ממסעדה כשירה שודאי שומרת שבת ואף שהחברה עובדת בחנויות שאינם כשרות ואינן שומרות שבת האדם עצמו אינו מסייע שהם יעשו זאת גם בלעדי ההזמנה שלו.
מעשה שבת
ולכאורה היה מקום לחקור בזה מצד המאכל שהסחורה בו נעשית תוך כדי חילול שבת הן בבישולו והכנתו והן בהעברתו בשבת ממקום למקום, ומובא בשו"ע (או"ח סי' שיח, ס"א) ז"ל, המבשל בשבת (או שעשה אחת משאר מלאכות) במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד, ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר לו מיד (ואם אמר לאינו יהודי לעשות לו מלאכה בשבת עיין לעיל סימן שז סעיף כ) ע"כ. ואי נימא דחילונים של ימינו נחשבים כתינוקות שנשבו והוי אנוסים בזה ואז אינו נחשב כמסייע לדבר עבירה, ואף אי נימא דנחשבים כמומרים ואז יש לדון את המלאכה שעשו כמזיד ואז יש לאסור בזה אף לאחרים לעולם לפי דברי השו"ע. מ"מ י"ל כמשנ"ת שהרי היהודי בלאו הכי יעשה את המלאכה בשבת גם בלא הקניה שלו ממנו ולכאורה אינו מסייע שיש בו ממש.
אולם נלע"ד לומר בס"ד, שגבי השכרת דירה המשכיר הישראל שומר תומ"צ והוא מקבל שכר מהיהודי החילוני עבור השכרת הדירה ואינו נחשב כמסייע בגוף העבירות שאינם נוגעות באופן ישיר להשכרת הדירה שהחילוני בין כך יעשה אותם גם במקום אחר, וכן גבי שבת האיסור הוא כאשר ישנה הנאה ישירה מגוף העבירה שנעשתה אולם במקום שאין הנאה ישירה אין איסור בדבר, אולם במקום שהאיסור נעשה לצורך אדם מסוים באופן ישיר כמו בישול במסעדה למכור לבני אדם הדבר אסור למבשל ואף לאדם אחר שלא נתבשל בשבילו אסור לעולם דהוי כמו המבשל עצמו.
ודבר זה הוא חידוש שנתחדש בדברי הכה"ח (שם, סקי"ב) שהביא בעיקר דבריו שבמקום שבושל דבר במזיד בשבת כתבו הפוסקים (מג"א סק"ב וא"ר סק"א ורבינו זלמן אות א) שמי שנתבשל בשבילו דינו כמו אדם אחר כיון שאינו שלו ולא חיישינן שיצווה לישראל אחר לבשלו דאין אדם חוטא ולא לו, מיהו הנהר שלום (סוף סק"ב) כתב שראוי לאסור גם למי שנתבשל בשבילו. וחידש הכה"ח בשם הכתב סופר (סי' נ) שכל הנידון אם יש לאסור למי שנתבשל בשבילו הוא דווקא בפונדק ישראל שמבשל בקביעות מידי שבת בשבתו אסור אף למי שנתבשל לדעתו ורצונו, ויש לאסור אף למי שלא נתבשל בשבילו משום לפני עיור לא תתן מכשול ומשום איסור מסייע ידי עוברי עבירה, עכ"ד. וכ"כ האור לציון (ח"ב פ"ל ס"א) לאסור אוכל שבושל במסעדה בשבת במזיד שאסור אף לאחרים ואף לאחר שבת.
דעת מרן הגר"מ אליהו
וכ"כ מרן הגר"מ אליהו זצ"ל (מאמ"ר שבת פרק קכב סעי' לה). ולגבי כלים שבושל בהם בשבת כתב מרן הגרמ"א (שם סל"ד) שהמחמיר להמתין כ"ד שעות אחר כלים אלו תע"ב, ובהע' שם הובא המקור מהפמ"ג (מש"ז סי' רנ"ג ס"ק לט ובשפ"ד יו"ד סי' קב סס"ק טו) שהסתפק אם הקדירה נאסרת מעת לעת אף למבשל עצמו, אולם מעיקר הדין אין צורך להשהות את הכלים שאף אוכל שבושל במזיד ממש מותר לאחרים במוצ"ש מיד וכ"ש בטעם הבלוע בו. ושם (סל"ו) הביא מרן הגרמ"א זצ"ל שאין ליתן כשרות למסעדה שפתוחה בשבת ואף שהמאכלים שם התבשלו בימות החול שיש לחשוש שמא התבשלו בשבת וכלי המסעדה אסורים שבישלו בהם בשבת תוך זמן מע"ל. ובהע' (לו) הובא שאף אם הבישול בשבת נעשה ע"י גוי הדבר אסור מדין מעשה שבת כמובא ברמ"א (או"ח סי' רעו ס"א) ורק אם הגוי עשה מדעתו אין צריך לצאת מהבית כמובא במשנ"ב (שם סקי"ג) שאף שעשה הגוי זאת עבורו כיון שלא היה בציוי מפורש של הישראל לא הטריחוהו לצאת מהבית. וכל זה בגוי דווקא אבל בישראל אסור אף בשוגג להנות באותה שבת ממלאכתו והדבר חמור יותר והנה אף אם משתמשים במסעדה בכלים שונים לחול ולשבת וניתנה תעודת כשרות עבור שישה ימים לא כולל יום שבת דעת מרן הגרמ"א (שם סעי' לז) שמותר לאכול שם ובלא כן אסור, עכ"ד. ובהמשך דבריו שם כתב מרן הגרמ"א (סמ"ב) שאף בהדלקת הסקה ע"י יהודי שאינו שומר תומ"צ אין חיוב לאדם לצאת מביתו בשל כך רק שלא יתקרב להסקה ויתחמם על ידה ובהע' (מב) הובא המקור לכך משו"ת קול אליהו (שבת פ"ד שאלה ה) שפעם אירע הפסקת חשמל בשבת בשכונת הר נוף ובא האחראי לשאול אם מותר לו לתקן את התקלה בשבת והורה לו מרן הגרמ"א שמותר בשינוי כמה שיכול כיון שיש ילדים וחולים, עכ"ד. ויש עוד ראיה לזה דהוי הנאה הבאה לאדם בעל כורחו דשרי כמובא בגמ' (פסחים כה) שהרי א"א לומר לאדם לצאת מהבית, וכמו שהובא דעת מרן הגרמ"א (שם סעי' מ) שאם הדליק יהודי שאינו שומר תומ"צ את האור בחדר המדרגות שמותר לעבור שם ואין חובה לעצום את עיניו, ובהע' לז שם הובא מקורו מערך לחם למהריק"ש (סי' רעו) דדווקא להשתמש לאורו אסור אבל להלך לפי תומו אינו מחויב לסתום עיניו או לבטל הליכתו כי אין זה תשמיש לאורו, עכ"ד.
ונראה מדברי האחרונים הנ"ל שכאשר כוונת עושה האיסור שהוא בנידו"ד המבשל או מייצר המזון בשבת למכור אוכל שנעשה בשבת דווקא לישראל ונאמר כהצד דחילוני של ימינו דינו כמומר לכל דבר יהיה אסור למכור לשום אדם ואף למי שלא נתבשל בשבילו כיוון שכוונת עושה העבירה לצורכו ואיכא בזה איסור מסייע ולפני עיוור.
ואולי היה מקום למצוא היתר באופן שהאוכל שנמכר ע"י חנות המחללת שבת לא יוצר באותה חנות אלא רק הובא לשבת בעיצומו של יום השבת, דאז לא נעשה איסור בעצם הדבר על ידי המוכר. ויש לומר בזה בהקדם מה שפסק המשנה ברורה (שם סק"ג) שבמלאכה דרבנן יש לסמוך ע"ד הגר"א שאם עשאה בשוגג מותר להנות ממנה בדיעבד, ובבה"ל (שם ד"ה המבשל) כתב שהגר"א חידש שבמלאכה דרבנן (כגון המטביל כלים שלא ישתמש בהן עד מוצ"ש כמ"ש הרמב"ם) מותר אף במזיד לעושה האיסור במוצאי שבת מיד, וכתב שאף החיי אדם חידש יותר מזה שבמלאכה דרבנן שרי במזיד אף לעושה האיסור עצמו בשבת עצמה, עכ"ד. והנה החיי אדם (כלל ט סעי' יא) כתב ז"ל, ודווקא בדבר שנעשה מעשה בגוף הדבר שנשתנה מכמות שהיה כמבשל וכיוצא בו אבל המוציא מרשות לרשות שלא נשתנה הדבר מכמות שהיה אם בשוגג מותר אם בשוגג מותר אפילו לו אפילו בו ביום ואם במזיד אסור אפילו לאחרים עד מוצאי שבת מיד ומכל מקום יש להחמיר בכל איסור תורה כמו מבשל, עכ"ל. ובנשמת אדם ביאר דבריו שם שהדין בהוצאה שמותר בשוגג אפי' לו כן מובא ברמב"ם (שבת פ"ו הכ"ג כד) ובשו"ע סי' תה, עכ"ד. וכ"כ הבה"ל (סי' שיח ס"א ד"ה אחת משאר מלאכות) וכתב שיש לסמוך ע"ד הח"א רק בשוגג ובמקום צורך גדול, וממילא אף בנידון דידן בחנות שעוסקת במשלוחים של מוצרי מזון הקונה ממנה אינו נהנה מעצם האיסור שלא נעשה האיסור בגוף הדבר הוי כמלאכה דרבנן במזיד שיש לסמוך בזה ע"ד החיי אדם שהתיר אפי' לו בו ביום בכה"ג שלא דמיא למבשל שאסור במזיד מדאורייתא לו לעולם שהתם הוי מעשה בגוף הדבר, שלא כמו הוצאה או הטבלת כלי בשבת. לצורך גדול.
ואכן מצאנו בדעת מרן הגר"מ אליהו זצוק"ל (שם, סט"ז) שיש להתיר לחייל להנות מממתקים שהובאו ע"י רכב לחייל אחר בשבת, ושם טעמו (הע' יט) כיון שלא הוי שעת הדחק ואף בשעת הדחק אין להתיר אלא בשוגג ולכן אסר שם בממתקים שהובאו בשבת ע"י רכב עבור ילדים או במאכלים שהובאו עבור קידוש וכדומה, עכ"ד. ויש לחלק בין דבר שנעשה איסור בגוף הדבר שהנהנה נהנה ממעשה איסור לבין דבר שלא נעשה איסור בגוף הדבר כגון הזמנת מוצרי מזון כשרים שכל הדין שהתירו רק לצורך גדול הוא דווקא בהוצאה שנעשתה באיסור עבור אדם אחד משא"כ בזה שקיבל מזון מחנות שומרת שבת והחברה עובדת גם עם חנויות שאינן שומרות שבת אינו מסייע באופן ישיר בהזמנת האיסור לחנויות אלו שהחברה תמשיך לעבוד איתם בלאו הכי ובזה מותר אף לכתחילה.
הליכה למקום מחללי שבת בפהרסיא
דעת מרן הגר"מ אליהו זצוק"ל שראוי להימנע אף ביום חול מלשכור מקום שמחלל שבת בפהרסיא שנראה הדבר כאילו נותן הכשר לאותו מקום, כן פסק לענין השכרת בריכה (שם סעי' עה) וכן לענין גן החיות התנכ"י בירושלים (שם סעי' צא) שבתחילה אסר לילך לשם בשבת משום שהיו מוכרים כרטיסים בשבת, אך לאחר שגם המבקרים בשבת קנו את הכרטיסים קודם השבת התיר לילך לשם אף ביום חול, עכ"ד. ויש להדגיש שכפי המובא שם (הע' פו) גם במקומות שמחללים שבת יש לראות כל ענין לגופו לפי המקום והזמן, וכפי שכתב קודם בסעי' עה שהשתמש במושג 'הנח להם לישראל' מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין', שאם יש חשש שאם לא נתיר לילך למקום כזה שמחלל שבת יהיו מזידין ודאי שיש להתיר אף בזה שאינו מדינא רק מצד ההנהגה הטובה כמשנ"ת.
העולה לדינא
א. מותר מן הדין להשתמש באפליקציית משלוחים מחנויות מזון שחלקן אינן שומרות שבת ואף שהמוצרים מובאים ע"י יהודים שאינם שומרי תומ"צ, (ע"י גוי ודאי שמותר) ולא משנה באיזה יום ההזמנה מבוצעת.
ב. באופן שהאפליקציה מיוחדת עבור חנות מזון מסוימת שאינה שומרת שבת יש לאסור וכדאי למצוא דרך אחרת, ואם הזמין בשוגג או במקום צורך גדול יש להתיר.
ג. הזמנת אוכל ממסעדה שאינה שומרת שבת אסורה ואף באמצע השבוע, ויש למשגיחים לברר היטב לפני שנותנים כשרות למקום כזה.
ד. בכל אופן בכל הנ"ל כדאי להעדיף שגם ההזמנה תבוצע ממקום ששומר שבת שתמיד יש לחזק את שומרי השבת.