שאלה
האם מותר לעשות עוגת בננה עם בננות של אוצר בית דין?
תשובה
א. מותר להכין עוגת בננות מבננה מ'אוצר בית דין', בתנאי שהאוצר בית דין מצרפים היתר מכירה, (אפשר לסמוך לכתחילה על 'אוצר הארץ' שקיבלו את הסכמת מרן הגר"מ אליהו זצ"ל ועוד רבנים).
ב. אפשר לסמוך על בננות שהובאו מיבול נכרי מחוצה לארץ.
ג. אין לסמוך על פירות שהובאו מהערבה הדרומית או צפונית ע"י כשרויות שונות במסגרת 'אוצר בית דין' ללא היתר מכירה.
ד. קדושת שביעית: פירות שמובאים מאוצר בי"ד מקרקע של גוי בארץ יש בהם קדושת שביעית וכן הדין לגבי אותם שמובאים מערבה הצפונית. ויש לעוטפם בב' עטיפות ואין צורך לייחד 'פח שמיטה'.
ה. לסומכין על היתר המכירה גם בפירות שיש חשש איסור ספיחין יש להקל בתנאי שעשו היתר מכירה. (בבננה אין איסור ספיחין).
מקורות
הפקר בשביעית
ראשית, יש להקדים שחל איסור על אדם לסחור בפירות שביעית בשמיטה וצריך להפקיר את שדהו לגמרי כמו שנאמר בתורה (שמות כג, י, יא) "ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה כן תעשה לכרמך ולזיתך" בכך שבעל השדה מפקיר את שדהו, הוא נותן זכות לכל בני האדם לקטוף כאוות נפשם. בנוסף ישנו איסור לבעל השדה לקצור ולבצור כפי שמובא בספרא (בהר) ז"ל, לא תבצור – לא תבצור כדרך הבוצרים. מכאן אמרו: תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה, אבל קוצה אותן בחורבה אין דורכים ענבים בגת, אבל דורכים בערבה. אין עושים זיתים בבד ובקוטב אבל כותש ומכניס לבדידה, ע"כ. ומפרש הרמב"ן (ויקרא כה, ה) ז"ל, ופירושו מדלא כתוב "ענבי הנזיר לא תבצור" וכתיב "נזירך" – לדרוש לא תבצור אותם כדרך נזיר (גפן) שלך, אבל תבצור אותם עם העניים כדרך שהם בוצרים. לומר: שלא ישמרם לעצמו, אבל ילקוט אותם עם העניים כהפקר וינהג בהם גם כן כדרך שהעניים נוהגים לדרכן וכן העניין שאמרו, שאין קוצצים התאנים במקצע, ולא דורכים הענבים בגת – גדר ואסמכתא מדבריהם, כדי שלא יבואו לידי שימור ואסיפת הפירות, ויגזלו אותם מן העניים, עכ"ל. וכן פסק להלכה הרמב"ם (שמו"י פ"ד הכ"ד) ז"ל, מצוות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית, שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית, ביטל מצוות עשה, וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו, אלא יפקיר הכל, ויד הכול שווין בכל מקום, שנאמר ואכלו אביוני עמך' ויש לו להביא לתוך ביתו מעט, כדרך מביאין מן ההפקר, עכ"ל.
שנית, אסור לסחור בפירות שביעית כפי שדרשו חז"ל (ע"ז סב, ע"א) מהפסוק 'והיתה שבת הארץ לכם לאכלה' – לאכלה, ולא לסחורה. וכן הובא במשנה (שביעית פ"ח מ"ג) 'אין מוכרים פירות שביעית לא במידה ולא במשקל ולא במניין, ולא תאנים במניין ולא ירק במשקל'. ופירש הברטנורא מתוך שאין מוכרים אותם כדרך שמוכרים בשאר שנים, ינהגו בהם בקדושת שביעית, ולא אתי לזלזולי בהו, עכ"ל.
אוצר בית דין
בתקופת בית שני ראו חז"ל שבני אדם אינם מפקירים את השדות אלא היו לוקחים מהם בשמיטה והיו סוחרים בהם, לכן עשו תקנה שבכל עיירה היו מתכנס 'בית דין עירוני' שהיה ממנה שליחים שהיו עוצרים כל אדם שנכנס לעיר עם פירותיו ולוקחים לו את כל הפירות מלבד ג' סעודות שהיו משאירים בידו ואת שאר הפירות היו מחלקים לאנשי אותה העיר איש איש לפי גודל משפחתו ופירות אלו היו נקראים 'אוצר בית דין'. וכפי שהובא בתוספתא (שביעית פ"ח ה"א) זה לשונה: בָּרִאשׁוֹנָה, הָיוּ שְׁלוּחֵי בֵית דִּין יוֹשְׁבִין עַל פִּתְחִי עֲיָרוֹת. כָּל מִי שֶׁמֵּבִיא פֵרוֹת בְּתוֹךְ יָדוֹ, נוֹטְלִין אוֹתָן מִמֶּנּוּ, וְנוֹתֵן לוֹ מֵהֶן מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעוֹדוֹת, וְהַשְּׁאָר, מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לָאוֹצָר שֶׁבָּעִיר הִגִּיעַ זְמַן תְּאֵנִים, שְׁלוּחֵי בֵית דִּין שׂוֹכְרִין פּוֹעֲלִין, וְאוֹרִין אוֹתָן, וְעוֹשִׂין אוֹתָן דְּבֵלָה, וְכוֹנְסִין אוֹתָן בֶּחָבִיּוֹת, וּמַכְנִיסִין אוֹתָן לָאוֹצָר שֶׁבָּעִיר וכו' וּמְחַלְּקִין מֵהֶן עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת, כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי בֵּיתוֹ, ע"כ.
מדברי התוספתא נראה שננקטו ג' פעולות בפירות האוצר ע"י בי"ד: א. היו בודקין בכלי הנכנסין והיוצאין ומחרימין את הפירות שבידם. ב. היו שוכרין פועלין שקטפו את הפירות ומאחסנים אותם במחסן מיוחד. ג. היו מחלקים את אותם הפירות לכל תושבי אותה העיר לפי מספר נפשות לכל משפחה.
והנה למרות יסוד תקנה זו בדברי התוספתא בדברי הרמב"ם לא נזכרה תקנה זו כלל וידוע שבדיני שביעית נוהגין לפסוק כהרמב"ם, כפי שמובא בארץ חיים (סתהון, קונ' הכללים ריש כלל ב') שכל היכא שאין הכרעה בשו"ע אזלינן כהרמב"ם שהוא המרא דאתרא בארץ ישראל. וכן כתב הרדב"ז (שמו"י פ"ז ה"ג) שהטעם שהשמיט הרמב"ם את הדין הנזכר הוא משום שאינו סובר כן להלכה, ועוד שדין אוצר בי"ד כפי שהיה נהוג אינו שייך כיום. (הפעם הראשונה שידוע שהשתמשו בהיתר ה'אוצר' היה לפני מאה שנים בשנת תר"ע בו הקימו בי"ד בראשות גדולי התורה של אז הגרי"ח זוננפלד, הגר"ח ברלין והגרצ"פ פראנק זצ"ל, כמובא בספר מרא דארעא דישראל ח"א עמ' קפח).
ואף שהיה אפשר לבסס את דין 'אוצר בי"ד' מדברי הרמב"ן לעיל שחז"ל חששו שבני אדם ילקטו כמות גדולה ולא יבערו אותה בזמן הביעור או שיעשו איתה סחורה ולכן התירו את התבואה לרבים. ומדבריו אפשר למצוא היתר לבית הדין ליטול סמכות על שדהו.
מכל מקום יש כמה אסמכתות לומר כדעת מרן הגרמ"א לעיל משום שמלבד דעת הר"ש סירילוו (שביעית פ"ט מ"ו) שחלק על דברי הרמב"ן וכתב שלא יתכן להתיר איסור דאורייתא שלא יבצור כדרך הבוצרים, ולכן כתב שנראה שדברי התוספתא הנ"ל נתקנו על פירות שישית שעליהם ישנה סמכות לבי"ד ליטלם ולחלק לעניים.
ובהיותי בזה ראיתי לחזו"א (שביעית סי' יא סק"ז) שכתב להסתמך ע"ד הרמב"ן לעיל וכתב שהוא לשיטתו שאיסור קצירה ובצירה כדרך הבוצרים אינו אלא דרבנן וגדר בלבד שגדרו כדי שלא יגזלו בני אדם מהעניים, עכ"ד. מכל מקום גם בדעת החזו"א יש שכתבו שאין התירו אלא בשעת הדחק ליחידים בלבד כפי שמובא בספר מנחת ירושלים (פ"ט, לד – לט). אך עיין בדרך אמונה (פ"ו ה"ב סקי"ט) שכתב שהוראת החזו"א לסמוך על אוצר בי"ד פשטה לרבים.
אוצר בי"ד כיום
דע עקא, שבמשך הדורות נוצרו בעיות ופגמים בפתרון זה ואף היום השתנה מהות ה'אוצר' מכמה בחינות: ראשית בזמן התוספתא הייתה חלוקה שבועית מוגבלת כדי מזון ג' סעודות בלבד לכל אדם שהביא עימו פירות לעיר והפירות שנכנסו לעיר היו מחלקים אותם לפי מספר נפשות, ואילו כיום כל אדם קונה מ'אוצר בית דין' ללא הגבלה. בנוסף, בזמן התוספתא היתה החלוקה ללא תשלום ושלוחי בי"ד היו מחלקים אותם בחינם, ואילו כיום הפך כל ענין 'אוצר בי"ד' למסחר למרות שטוענים שכל ההכנסות והמחיר שנקבע ע"י בי"ד הוא עבור הוצאות הטרחה וההובלה של שלוחי בית הדין עיננו הרואות שאין הדברים כן.
והדברים מבוארים בדעת מרן הגר"מ אליהו (שו"ת מאמר מרדכי – ושבתה הארץ סי' יא) שאף שקשה לסמוך על 'אוצר בית דין' מכל מקום עדיפה הקניה כיום דרך אוצר בית דין מאשר לקנות במקומות שאינם יודעים את דין ההבלעה בשביעית (כלומר, שקונה פירות אחרים שאין בהם קדושת שביעית כגון יבול נכרי ואת פירות שקדושים בקדושת שביעית יקח בחינם). וכ"כ מרן הגרמ"א זצ"ל (שם, סי' כא) שללא הצירוף של היתר מכירה העיצה של אוצר בית דין לא מעלה ולא מורידה, עכ"ד.
אך כתב שם שמותר לסמוך על דין אוצר בי"ד בתנאים הבאים:
א. שמצרפים לאוצר בי"ד היתר מכירה לגוי.
ב. בלא היתר מכירה יש להיזהר שלא למכור במידה ובמשקל בשמיטה כמובא ברמב"ם (שמו"י פ"ו ה"ג) ולכתחילה (שם, ה"ה) אסור למכור אותם אלא באכסרה כל עוד לא ניכר בגופם שהם מחו"ל, והרי כיום לא נוהגים בכך אלא קונים במידה ובמשקל בכל ימות השבוע, אולם למעשה כשישנו היתר מכירה יש לסמוך ולהקל ולקנות אף כמות גדולה על ידו (כפי שמובא במאמ"ר הלכות, פי"ט ס"ד). אך עיין בדרך אמונה (שם, ס"ק יט) שבמכירה ע"י אוצר בית דין מותרת ע"י שקילה ומדידה משום שבית הדין הם השלוחים לחלק את הפירות והתשלום ניתן עבור הטרחא וההוצאות, עכ"ד. וכן כתב בשיעורי שבט הלוי (שביעית, שם ס"ק יב) שיש להקל למעשה. אולם כפי שביארנו המציאות כיום מוכחת שאין לסמוך על אוצר בי"ד מפני שהתשלום לא תמיד רק עבור הפירות ודבר זה הפך למסחר.
ג. אף ביבול נכרי שגדל בקרקע בארץ ישראל אין לסמוך כאשר גידל את הפירות בארץ ישראל ויש לחשוש לכל דיני שביעית וספיחין שאף למ"ד שיש קנין לגוי להפקיע קרקע בארץ ישראל מכל מקום צריך להראות 'קושאן' (מסמך המעיד שאבותיו קנו את הקרקע).
ד. אילולי היתר המכירה היינו צריכים לנהוג בכסף הבא לידינו בשווקים בקדושת שביעית כדין מעות הקדושים בקדושת שביעית. אולם מעיקר הדין בדמי הפירות של אוצר בית דין אין קדושת שביעית שהתשלום הוא החזר הוצאות ולא מחיר הפירות (מאמ"ר ושבתה הארץ – פסקי הלכות פי"ט סי"א).
ה. יש להוסיף שדעת מרן הגר"מ אליהו זצ"ל שפירות אוצר בי"ד אין לייצא לחו"ל ואף אם יילכו מחמת כן לאיבוד (מאמ"ר מרדכי – פי"ט סי"א).
קדושת שביעית
דעת מרן הגר"מ אליהו זצוק"ל (שו"ת מאמר מרדכי – ושבתה הארץ סו"ס טו) שפירות שנקנו מאוצר בי"ד ופיקוחם יש בהם קדושת שביעית ופטורים מתרומות ומעשרות וכמו כן יש בהם דין ביעור. אולם פירות ההיתר מכירה כיון שאינו אלא דיעבד ונחלקו בו הפוסקים יש להפריש מהן תרומות ומעשרות ללא ברכה, עכ"ד.
יבול נכרי
העצה הטובה ביותר היא או לקנות מ'אוצר בי"ד' שסומכים גם על היתר מכירה ואז זה מועיל לכתחילה (משום שהיתר מכירה לבד מועיל רק דיעבד כמובא במאמ"ר שם בסי' כא הנ"ל) ואף בפירות של נכרי שגדלו בארץ ישראל זה מועיל משום שבארץ ישראל המנהג כדעת השו"ע שאין בפירות אלו קדושת שביעית, כמובא בכה"ח (או"ח סי' תרל"ז סקכ"ג) וכן כתבו באחרונים שכן מנהג ארץ ישראל מקדמא דנא, כן כתב בארץ חיים (סתהון, יו"ד סי' שלא סי"ט ד"ה והנה הברכי יוסף) וכן דעת מרן הגר"מ אליהו (מאמ"ר שם, פי"ב ס"ב).
יבול נכרי שגדל בארץ ישראל
בשו"ת אבקת רוכל (סימנים כב, כה) הובאה מחלוקת הבית יוסף והמבי"ט לענין גוי שנטע אילן וגידל פירות בשטח ששייך לו בארץ ישראל, דעת הבית יוסף שאין קדושת שביעית בפירות אלו ואילו דעת המבי"ט שיש קדושה בהם (באופן שקנה את הקרקע ולא גזלה) שגדלו בארץ ישראל. ונפקא מינה בזה ביהודי שקנה פירות מגוי לפני מירוחם ומירחם הוא בעצמו, לב"י כיון שהפירות גדלו אצל הגוי ואין בהם קדושת שביעית חייבים בתרומות ומעשרות, ולמבי"ט נפטרים מעיקרא ואינם צריכים למירוח הישראל.
וכאמור לעיל אף בקנין גוי בארץ ישראל קשה לסמוך באוצר בי"ד משום שאין הוכחה שאין הקרקע גזולה בידו.
ערבה דרומית וצפונית
בספר ארץ ישראל (לגרי"מ טיקוצ'ינסקי עמ' לד – לה) כתב, שאילת וסביבתה כלולות בגבול עולי מצרים ויש לנהוג שם איסור עבודת הארץ בשביעית וכן קדושת שביעית (אך ספיחין אין נוהג שם) אך כתב מרן הגר"מ אליהו זצוק"ל (מאמ"ר ושבתה הארץ, חלק פסקי הלכות פ"ב ס"ז) שיש להפריש שם תרומות ומעשרות מספק והעובדים במקומות אלו עליהם לצרף היתר מכירה ובלא היתר מכירה הקונה מהם מסייע בדבר עבירה, וכן הדבר לגבי ערבה דרומית שאינה כלולה בגבול עולי בבל ולכן אין נוהגת שם לכל דיניה ואין שם איסור ספיחין, אך יש להפריש תרו"מ, עכ"ד. ובחזו"א (שביעית סי' ג ס"ק כד) כתב שכיום קשה להכריע הלכתית בכל ענין הגבולות. ולפי זה יש לערער על מה שנהוג כיום בעדה החרדית לסמוך על סחורה המובאת מערבה הצפונית שהוא, נאות הכיכר, חצבה, עין יהב ופארן הן לענין תרו"מ והן לענין שמיטה שסמכו בזה על הוראתו של בעל המנחת יצחק זצוק"ל. ובכלל יתכן שאזור זה עד הערבה הדרומית הוא נחשב כחלק מארץ ישראל.
עיין בשו"ת אור לציון (שביעית פרק ו תשובה א) כתב שאיזור זה הוא בכלל חוצה לארץ והוסיף שלדעתו גם איזור נאות הכיכר, הסמוך מאד לים המלח, הוא בכלל חוץ לארץ, ואין בו איסור ספיחין וקדושת שביעית, עכ"ד. אולם בספר דרך אמונה (תרומות פרק א הלכה ז, ביאור הלכה ד"ה מאשקלון) הביא בשם הרב אלישיב זצ"ל שהגבול הדרומי של ארץ ישראל נמשך לאורך שני נחלים, מים המלח מתמשך הגבול לאורך נחל צין, עד שהוא מגיע לנחל מצרים ומשם לים הגדול. וכיון שנחל צין התייבש במשך השנים בכמה מקומות, ומודפס שם גם שירטוט שמתאר את הגבול הדרומי. ועיין שם שהעיר ירוחם היא בתוך ארץ ישראל, אך העיר מצפה רמון היא כבר בחוץ לארץ. אך כתב הדרך אמונה שם בשם חמיו הגרי"ש שכתב לו: 'עברתי על מה שכתב בענין הגבול הדרומי של ארץ ישראל. הן אמנם הדברים בנויים ומיוסדים על מקורות נאמנים: בבלי, ירושלמי תוספתא, ראשונים ואחרונים, עם כל זאת להורות על פי זה הלכה למעשה, הלכה ומורין כן, לעניות דעתי אכתי מידי ספיקא לא נפקי עד יבוא ויורה צדק, עכ"ד וכן כתב בספר ישא יוסף (שביעית סימנים י-יז) בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שיש להחמיר בכל המקומות שחוששים שמא הם מארץ ישראל, עכ"ד.
הוראת הגאון רבי יוסף אליהו שליט"א
יש להזהר שלא לקנות פירות מאוצר בי"ד שונים שמובאים מערבה הצפונית ויתכן שאיזור זה הוא מארץ ישראל ובפרט שישנם בתי דינים שאינם סומכים על היתר מכירה, ורק באופן שברור לנו שנעשה היתר מכירה בצירוף לאוצר בית הדין יש לסמוך על זה כמו בית הדין של 'אוצר הארץ' .
זריקת פירות או שאריות לאשפה
כפי האמור גם בפירות שנקנו מפירות של 'אוצר בית דין' יש קדושת שביעית ויש לנהוג בהם את בזהירות המיוחדת. בירושלמי (שביעית פ"ח ה"ב בסופו ע"פ גרסת האדר"ת) מבואר שיש לנהוג קדושת שביעית בפירות ואין להשליכם. לדעת מרן הגר"מ אליהו זצוק"ל (מאמר מרדכי פי"ג, סעי' כז – כט) אין להשליך בביזיון שארית מאכל שיש בהן קדושת שביעית אף לאחר שנפסלו ממאכל אדם (כמו שמצאנו שנוהג בתרומה שנטמאה איסור ביזיון כמובא במבי"ט, הו"ד בשו"ת אבקת רוכל סי' ט'. וכ"כ בכרם ציון פי"ט סכ"ב) כגון תפוח או בננה, ואין צורך לייחד לכך פח שמיטה כפי שנוהגים, משום שפעמים שדבר זה מביא לבזיון גדול יותר מחמת יתושים או זבובים. אלא ראוי לעוטפם בעטיפה מיוחדת ולעוטפם בשתי עטיפות הפנימית מנייר אטום והחיצונית מניילון שיכול להיות שקוף ובכך להשליכם לפח. ואף בשאריות שהדרך לזורקן לאשפה בדרך כלל יש לנהוג בהן כאמור. (ובהע' שם צויין, שלכאו' היה סגי בעטיפה אחת כמו שמצאנו לגבי קמיעין שדי להן בכיסוי אחד שיהיה מותר להשליכן כך לבית הכיסא כמובא בשו"ע יו"ד רפ"ב, ס"ו, אך מכיון שהשלכה לפח האשפה העירוני גורמת לביזיון רב שנדחפות ע"י מדחפים של משאיות העירייה לכן כדאי בשתי עטיפות כנ"ל).
זהירות מיוחדת
לנוהגין לשים שאריות מזון ממש ב'פח השמיטה' יזהרו שלא להניח שאריות מזון הראויות למאכל ביחד עם שאריות מזון שהתחילו להרקיב מפני שנחשב הדבר כ'גיריה דיליה' ולא גרם הפסד. (מאמ"ר שם פי"ג ס"ל).
קליפת פירות שונים
כידוע לגבי קליפות שאינן ראויות לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה (כגון קליפות אגוזים) אין בהם קדושת שביעית ומותר להשליכם לפח כרגיל, כמ"ש החזו"א (שביעית סי' יג סקי"א) ע"פ דברי הרמב"ם (שמו"י פ"ה הכ"א), וכן הובא בדרך אמונה (שם, סקי"ג) שקליפות תפוז אין בהם קדושת שביעית שאזלינן בתר רוב בני אדם שאינם אוכלים אותם אף שאפשר לטגנם, עכ"ד. וכן דעת מרן הגר"מ אליהו זצוק"ל (מאמר מרדכי- ושבתה הארץ, הלכות, פי"ד בסופו).
דרך אכילתו
מובא ברמב"ם (שביעית פ"ה ה"א) לאכילה ולשתיה כיצד לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתות כדין תרומה ומעשר שני, עכ"ל.
וביאור דבריו כמו שכתב מהר"י קורקוס (מעשר שני פ"ג הי"א) שחיטים שהדרך לאוכלם כשהם טחונים ואפויים לא כסוס אותם כשהם חיים. וכיוצ"ב כתב הדרך אמונה (מעשר שני פ"ג סק"צ) ששמן שהדרך לטבל עיו דבר אחר ולא לשתות אותו בפני עצמו לא ישתה אותו בפני עצמו, עכ"ד.
והכלל בזה שאין לשנות מדרך שימושם הרגיל של הפירות משום שאין לשנות מברייתן ולכן פירות וירקות שאין רגילים לאוכלם חיים אלא מבושלים (כגון תפוחי אדמה, דלעת וקישואין) אין לאכלם חיים. (כמובא בירושלמי שביעית פ"ח, ה"ב דף כח ע"א ז"ל, וכן הוא שביקש לוכל תרדין חיין או לכוס חיטין חיות אין שומעין לו, וכן הובא ברמב"ם שמו"י פ"ה ה"ג, וכ"כ פאת השולחן סי' כד ס"ג). וכן דעת מרן הגרמ"א (מאמ"ר ושבתה הארץ – הלכות, פי"ג ס"ז)
טיגון צליה ואפיה
ודעת מרן הגרמ"א (שם, ס"י) שטיגון צליה אפיה קליה ובישול נחשבים לצורה אחת של עיבוד מזון וכל שרגילים לעשות בו אחת מן הפעולות הללו מותר לעשות בו גם את האחרות, וטעמו (בהע' שם) שהכל נכלל בהגדרת בישול שיש שתי אפשריות א. חי ממש. ב. מבושל שאינו חי, וכולל את כל סוגי הבישול או הכבישה אם נוהגין בכך כל השנה, עכ"ד.
גרם הפסד
והנה לזרוק שאריות או פירות שנרקבו ונפסלו ממאכל אדם אין בעיה משום שיש לצרף את סברת שו"ת מהרי"ט (ח"א סי' פג) שגרם הפסד מותר. וכ"כ בכרם ציון (פי"ד ס"א) וכן דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל (משפטי ארץ פכ"א הע' 25) וכן דעת מרן הגר"מ אליהו זצוק"ל (שם) אך דעת החזו"א (שביעית סי' יד סק"י ד"ה ולמדנו) שיש להקל בגרם הפסד רק כשמונע ריקבון וגורם במקומו להפסד. ויש מחמירים יותר וכותבים שאף גרם הפסד אסור כן כתב המקדש דוד (סי' נט סק"ה ד"ה הנה אם) והביא ראיה מדברי הירושלמי על המשנה (שביעית פ"ח, מ"ב): שביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה, לאכול דבר שדרכו לאכול וכו' ובירושלמי (פ"ח ה"ב) מובא: כיצד לאכול דבר שדרכו לאכול אין מחייבין אותו לאכול לא פת שעיפשה ולא קנובת ירק ולא תבשיל שנתקלקל צורתו, ע"כ. מוכח מדבריו שכל ההיתר שאין מחייבין אדם לאכול הוא דווקא בדבר המקולקל מעצמו אבל בפירות הראויין לאכילה מחוייב האדם לאוכלן, עכ"ד. ועל דבריו של המקדש דוד פסק מרן הגר"מ אליהו זצוק"ל (מאמ"ר שם, סעי' יג) שאין לגרום הפסד בידיים לפירות שביעית.
אולם נראה שעיקר דבריו של המקדש דוד לא נפסקו להלכה עיין בחזו"א (שביעית סי' יד סק"י) שכתב שמותר לאדם להכין מאכלים מפירות שביעית בכל דרך הרגילה אף אם יבוא לידי הפסד, וכן הוכיח מדברי המשנה (תרומות פי"ד מ"ה): המסלת קב או קבים לסאה, לא יאבד את השאר, אלא יניחנו במקום המוצנע, ע"כ. מבואר מדברי המשנה שכאשר אדם מנפה קמח של תרומה כשמוציא רק את החלקים המשובחים ואת היתר משאיר במקום המוצנע אף שהקמח יתקלקל שם לא חייבוהו חכמים לאכול ממנו, עכ"ד. וכך הובא בספר משפטי ארץ (פרק כ"א, סעי' יא) בשם הגרי"ש אלישיב והגר"נ קרליץ זצ"ל שכל מקום שבוחר חלק מהפרי המשובח ומשאיר את השאר אין איסור בכך שזו דרך אכילתו ואף שירקיב על ידי כך אינו מחוייב לאכול בשל כך, עכ"ד.
וכן דעת מרן הגר"מ אליהו זצוק"ל (מאמ"ר ושבתה הארץ הלכות, פי"ד סי"ד) שאין לשנות משימושם הרגיל של הפירות ולהביאם לידי ביזיון, וכן דעתו (שם, סט"ו) לגבי תינוק שמותר ליתן לו את הפירות אף שהוא מקלקל אותם באכילתו מפני שכך דרכו.
ריסוק בננות
דעת מרן הגר"מ אליהו זצוק"ל (מאמ"ר ושבתה הארץ – הלכות סי' יד סעי' יח – כ) שריסוק ומעיכה של פירות שביעית תלוי במנהג בני אדם ולכן דבר שמקובל לרסק (כגון בננה, אבוקדו, תפוח אדמה, גזר) מותר בריסוק למי שרגיל בכך ואין הבדל בין ריסוק גמור של הפרי לבין ריסוק השומר קצת על צורתו, ולכן ריסוק לילד או לזקנים מותר אף בפירות שאין דרך לרסקם למבוגרים שכן הדרך לגבי ילדים או זקנים, אולם לענין בננה יש להסתפק אם מותר לרסקה לזקנים, עכ"ד.
ונראה שודאי לרסק בננה לצורך הכנת עוגה הוא דבר שיש רגילות אף למבוגרים לעשות כן ולכן יש להתיר ובפרט לפי הכלל שהוא דרך אכילה בכך בכל דבר שדרכו ומכיון שאחת הצורות של אכילת בננה הוא באפייתה הוא דרך אחת עם אכילה ממש ולכן מותר.
ספיחין בבננה
בננה אין בה איסור ספיחין, זאת מפני שהבננה היא גידול רב שנתי שמתחדש בכל שנה מן השורש ואין רגילות לזרוע ולשתול אותה בכל שנה ובפרט לפי דברי הרמב"ם (שמו"י פ"ד ה"ב) אין איסור ספיחין בבננה, שכתב שעיקר איסור ספיחין שמא יזרע אותן. והרי בננה אין זורעין ושותלין אותה אלא משנה לשנה ולא באותה שנה ולכן אין חשש לפי דברי הרמב"ם. וסיבה נוספת להקל מפני שמוציאה פרי לאחר יותר משנה ולכן כל הבננות בשביעית הינן משתילת שישית ואילו הבננות שיצאו בשביעית מבשילות רק בשמינית לאחר חנוכה. וכך פסקו הפוסקים שאין דין ספיחין בבננה (עיין בכרם ציון פ"ט סק"א, חזו"א שביעית סי' כב סק"ב, וכן דעת מרן הגר"מ אליהו זצוק"ל (שו"ת מאמר מרדכי – ושבתה הארץ סו"ס יט).
העולה לדינא
א. מותר להכין עוגת בננות מבננה מ'אוצר בית דין', בתנאי שהאוצר בית דין מצרפים היתר מכירה, (אפשר לסמוך לכתחילה על 'אוצר הארץ' שקיבלו את הסכמת מרן הגר"מ אליהו זצ"ל ועוד רבנים).
ב. אפשר לסמוך על בננות שהובאו מיבול נכרי מחוצה לארץ.
ג. אין לסמוך על פירות שהובאו מהערבה הדרומית או צפונית ע"י כשרויות שונות במסגרת 'אוצר בית דין' ללא היתר מכירה.
ד. קדושת שביעית: פירות שמובאים מאוצר בי"ד מקרקע של גוי בארץ יש בהם קדושת שביעית וכן הדין לגבי אותם שמובאים מערבה הצפונית. ויש לעוטפם בב' עטיפות ואין צורך לייחד 'פח שמיטה'.
ה. לסומכין על היתר המכירה גם בפירות שיש חשש איסור ספיחין יש להקל בתנאי שעשו היתר מכירה. (בבננה אין איסור ספיחין).