שאלה
היכן מקור הדין של סכין שהונף על אדם נאסר?
תשובה
אין לדין זה מקור ואין לחוש לזה.
הדבר היחיד שמצינו זה סכין של גוי שהרגו בו ישראל, שנחלקו בו הפוסקים ולמעשה די לו בליבון, אבל אם ישראל הרג ישראל, יש לקוברו.
מקורות
איתא בגמ' גיטין דף נז עמוד ב "ר' שמעון בן לקיש אמר: אלו ת"ח שמראין הלכות שחיטה בעצמן; דאמר רבא: כל מילי ליחזי איניש בנפשיה, בר משחיטה", ופרש"י "בר משחיטה – שמא יתחבנו בגרונו".
וכתב בשו"ת שאילת יעבץ חלק ב סימן קנח "שאלת סייף שהרגו בו אדם. אם ראוי לעשות ממנו סכין לשחיטה.
תשובה הנה ראיתי בספר נקרא לחם הפנים על ש"ע י"ד (ס"ח) ז"ל שאלה ראובן קנה סייף מתליין שדן בו דיני נפשות ונתן לתקנו לסכין של שחיטה, אם מותר לשחוט בו, דקיי"ל חרב הרי הוא כחלל, ומטמא לבשר ששוחט בו, י"ל דסכין נטהר ע"י טבילה עכ"ד. והנה השאלה הבל. והתשובה דברי בורות. כי מה אכפת לנו בטומאה וטהרה האדנא (אם לא לענין טומאת כהן, בזה באנו למחלוקתו של ר"ת ורח"כ (עלח"ש פ"ז דנזיר) והיינו לענין חרב עצמו ואין זה שייך לבשר שנטמא ממנו, פשיטא דכהן שרי למיכל מניה. וכל יומא אכלי כהני דידן מבשר שנטמא, אפילו במת עצמו) ואי איתא דאיתא לקפידא דטומאה בהכי, מאי אריא חרב אפילו כלי שטף נמי טמא טומאת שבעה, ולא סגי ליה בלא הזאת שלישי ושביעי כדכתיב והזה על האוהל ועל כל הכלים (וערפ"ק דאהלות) ולא מהניא ליה טבילה במיא לחוד, משו"ה השתא איזה כלי שהוא. שנטמא בטומאת מת, אין לו טהרה עולמית. עד שיהא מקור נפתח לנדה ולחטאת, ובשר שנטמא באוהל המת, או בנוגעים במת אין לו טהרה כלל, אפילו היו לנו מי חטאת, ויהא אסור באכילה (אפילו לישראל, כמו שסבור זה המשובש כנראה מסתימתו, כ"ש לכהן) בזמן הזה. ועד כה לא ידע שהכל אוכלין אותו בכל יום. והי' לו לאסור אכילת בשר עתה לגמרי. על כן גנאי להטפל בדברי התול הללו.
אבל חושש אני בבשר שנשחט בסכין זו. משום איסור הנאה. שכן בהרוגי ב"ד שנו חכמים, סייף שנהרג בו נקבר עמו. ביחוד אם דן בו ישראל (מה גם דודאי שלא כדין הרגו) פשיטא דיש לחוש. ונ"ל שדינו כדין סכין של משמשי אלילים (דלקמן ס"י. ושם מקומו) דאסור לשחוט בה מסוכנת. הוא הדין בזה".
ובמחב"ר סי' ח' סעי' ב' כתב "כתוב בספר לחם הפנים הגהה שאלה ראובן שקנה סייף מתליין שדן בו נפשות ונתן לאומן לעשותו ולתקנו סכין לשחיטה אם מותר לשחוט בו דקי"ל חרב הרי הוא כחלל ומטמא לבשר ששוחט בו י"ל דסכין נטהר על ידי טבילה עכ"ל.
ומחכו עלה בספר בית לחם יאודה ובספר כרתי ופלתי ובספר שאלת יעבץ ח"ב סי' חנ"ק דאין טהרות בזמנינו וטבילה אינה מטהרת עיין בדבריהם באורך וגם אין לחוש לדעת הרמב"ם שסבר דבשר אדם אוסר בעשה דהא פליגי עליה הרמב"ן ודעמיה דאף מצות פרוש אין בו וכתב הפר"ח סי' ע"ט דהכי סברי הטור ומרן והכי נקיטינן ואף לדעת הרמב"ם כיון שזה היה סייף ונתנו לאומן לעשותו סכין מסתמא הובא באש ואין צריך להגעילו והכין חזינן בספר פרי מגדים הבא לידינו עתה שנדפס מחדש שכתב דאם בא באש סגי.
אמנם חזה הוית בתשובת שאלת יעבץ הנז' שכתב וז"ל אבל חושש אני בבשר שנשחט בסכין זו משום איסור הנאה שכן בהרוגי בית דין שנו חכמים סייף שנהרג בו נקבר עמו ביחוד אם דן בו ישראל מה גם דודאי שלא כדין הרגו פשיטא שיש לחוש ונ"ל שדינו כדין סכין של משמשי אלילים דאסור לשחוט בה מסוכנת ה"ה בזה עכ"ל ומוכח מדבריו דמיירי גם בסייף שנהרגו בה גוים ודן את הדין לדונו כדין סכין של משמשי אלילים שהרי כתב ביחוד אם דן בו ישראל ומוכח דרוצה לומר ובפרט אם דן בו ישראל כלומר אנן עסיקינן בתליין דמסתמא מצווה ועושה בגוים הרוג ומה גם אם נודע שדן בו ישראל ועוד דודאי שלא כדין הרגו זה נראה ממרוצת ותנועת דבריו לכל ישר הולך ואני אומר דאם הסייף לא נהרגו בו ישראל נראה דאין לחוש שהרי כתב הרמב"ם פט"ו דסנהדרין שהעץ שנתלה עליו נקבר עמו שלא יהא לו זכרון רע ויאמרו זה העץ שנתלה בו פלוני וכן האבן שנסקל בה והסייף שנהרג בו הנהרג והסודרין שחונקין בהן הכל נקברין בתפיסת הנהרג עכ"ל וכתב הרב לחם משנה שלמד זה מבהמה שאמרו פרק ארבע מיתות שנסקלת משום שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זוהי שנסקל פלוני על ידה עכ"ל ופ"ט דמלכים פסק הרמב"ם דבן נח שבא על הבהמה נהרג הוא לבדו ואין הורגין את הבהמה שלא נצטוו בהריגת בהמה אלא ישראל.
ומוכח דהוא הדין דאין הסייף שנהרג הגוי בו טעון קבורה דהא הרמב"ם יהיב טעמא שנקבר דבר שנהרג בו שלא יהיה לו זכרון רע דומה לבהמה ובהמה שבא עליה גוי פסק דאינה נהרגת כמבואר והשתא אם סייף זה לא נהרגו בו אלא גוים נראה דאינו טעון קבורה ושרי לעשותו סכין ולא עוד אלא שגם אם נודע דבסייף זה נהרג ישראל קרוב אני לומר דשרי דהגוים לא נצטוו בזה ואחר זמן רב ראיתי שהאריך בלשון הרמב"ם בהלכות מלכים הנז' הרב מהר"ר אליהו מלובלין זצ"ל בשו"ת יד אליהו סי' ל"ה ע"ש באורך".
וכתב הפמ"ג שפתי דעת סימן ח ס"ק ב "ולענין השאלה יש לשאול מאחר שבשר אדם מהתורה אסור לדעת הר"מ ז"ל אם כן הוה כסכין ששחט טריפות תדיר שהרי בלע אגב דוחקא וחום הצוואר באדם כמו בבהמה ויש להגעילו וכל שכן אם רוצה לעשות סכין ממנו אמנם אם בא באש אין צריך", והביאו הכה"ח בס"ק י'.
העולה
אין לדין זה מקור ואין לחוש לזה.
הדבר היחיד שמצינו זה סכין של גוי שהרגו בו ישראל, שנחלקו בו הפוסקים ולמעשה די לו בליבון, אבל אם ישראל הרג ישראל, יש לקוברו.