שאלה
אדם שברך על משקה מתוק שהכל, ולאחר זמן קצר לקח שקית במבה ולא עשה הפסק בינתיים ונשאר באותו המטבח, האם יצטרך לברך על הבמבה שוב?
תשובה
אדם שברך על משקה שהכל בסתמא, ואח"כ בעודו עומד במקום שברך לקח במבה, אינו צריך לחזור ולברך שהכל אם הבמבה הייתה מונחת לפניו ממש, או שהיה בדעתו לפטור את אכילתה בברכתו הראשונה אע"פ שלא הייתה מונחת לפניו, אולם אם לא כיוון בברכתו על הבמבה, והיא הייתה מונחת בארון וכדו', צריך לחזור ולברך עליה שהכל, ובשאר הפרטים בדין זה ראה בגוף התשובה אות א'.
מקורות
א
הנה בדין זה רבו הפרטים והדעות, ומגוף השאלה לא נתבאר כדי הצורך האם הייתה הבמבה לפניו בשעת הברכה, וכן האם כיוון על הבמבה בשעה שבירך על המשקה, ועוד פרטים שונים, על כן נביא בס"ד כל הפרטים השייכים לזה בתמצית, לדעת המעשה אשר יעשון.
הטור (או"ח סי' ר"ו), כתב:
"אין מברכין לא על אוכל ולא על משקה עד שיביאוהו לפניו, בירך ואח"כ הביאוהו לפניו צריך לברך פעם אחרת, אבל מי שבירך על פירות שלפניו ואח"כ הביאו לו יותר מאותו המין א"צ לברך, אף על פי שלא היו לפניו כשבירך".
וראה בב"י דהביא מקור וביאור לדין הזה, ז"ל:
"אין מברכין לא על אוכל ולא על משקה עד שיביאוהו לפניו בירך ואח"כ הביאוהו לפניו צריך לברך פעם אחרת. כן כתב הרמב"ם בפ"ד (ה"י). ואם תאמר מאי שנא מדין אמת המים דבסמוך ואפשר דשאני הכא שאפשר שלא יביאו לו אבל המים סופן לבוא. ונראה לי שדין זה דאין מברכין על אוכל או משקה עד שיביאוהו לפניו וכו' הוא מאי דאמרינן בירושלמי (ברכות פ"ו ה"א) אהן דנסיב עיגולא ומברך עליה והוא לא אתי בידיה צריך לברוכי עליה זמן תנינות כלומר מי שתופס עיגולא וכבר בירך עליו קודם שבא לידו צריך הוא עכשיו לחזור ולברך:
ומה שכתב רבינו אבל מי שבירך על פירות שלפניו ואחר כך הביאו לו יותר מאותו המין וכו'. נראה דלא בעינן שיהא מאותו המין ממש אלא היינו לומר שיהיה ממין ברכת הראשון ודין זה נראה שהוא נלמד ממה שכתב הרשב"א (מא: ד"ה אמר ר"פ) גבי דברים הבאים בסעודה בשם ה"ר זרחיה (בעל המאור כט.) דלפירוש רש"י (מא:) רב פפא אשמועינן שאף על פי שלא היו הפירות לפניו בשעה שבירך על הפת כיון דללפת הפת הם באים אינם טעונים ברכה כלל וכן כתב ה"ר מנוח (ספר המנוחה פ"ד ה"י) דהכי משמע מירושלמי דאמת המים דבסמוך וכדאמרינן (נא:) כולה נבגא דברכתא היא וכן כתב בספר אוהל מועד (דרך א נתיב ה) ועיין במה שכתבתי בסימן קע"ט (קס. ד"ה כתב עוד) בשם הכל בו (סי' כד יז ע"ג)".עכ"ל.
אולם הדרכי משה (שם ס"ק ג'), הוסיף:
"וכתב עוד בסימן קע"ז (עמ' תמו ד"ה וכתב עוד הרשב"א וד"ה ומיהו) ובסוף סימן קע"ט (עמ' תנד ד"ה וכתב) דיש חולקים ואומרים הא דאין צריך לברך כשמביאים לו פירות אחרים היינו שדעתו עלייהו מתחלה או שסומך על שלחן של אחרים שדעתו על כל מה שיביאו לו אבל אי לא היה דעתיה עלייהו מתחלה צריך לחזור ולברך, ועיין לעיל סימן קע"ז במה שכתבתי שם (ארוך אות ב) וביורה דעה סימן י"ט (עמ' סב) לענין שחיטה שכתב הטור שם חילוקים אלו והוא הדין לכאן, אבל בית יוסף ריש סימן זה כתב בשם הרשב"א דאם אכל תפוחים ובירך עליהם ואח"כ הביאו לפניו אגוזים אם התפוחים חביבים לו יותר פוטר את האגוזים בגרירת ברכת התפוחים אבל אם אינן חביבים אינם פוטרים את האגוזים אלא אם כן נתכוין להם בתחלה עכ"ל:
חזינן דדעות שונות יש בכך, ברם למעשה נראה דהש"ע והרמ"א פסקו כאחד ולא נחלקו (שם סעי' ה'), ז"ל: "אין מברכין לא על אוכל ולא על משקה, עד שיביאוהו לפניו, ברך ואחר כך הביאוהו לפניו, צריך לברך פעם אחרת, אבל מי שברך על פירות שלפניו ואחר כך הביאו לו יותר מאותו המין, או ממין אחר שברכתו כברכת הראשון, אינו צריך לברך. הגה: וטוב ליזהר לכתחלה להיות דעתו על כל מה שיביאו לו (בית יוסף טור י"ד סימן י"ט)".
אך ראה באורך במג"א (ס"ק ז'), ובט"ז (ס"ק ז'), דהקשו על הב"י מיו"ד (סי' י"ט), דהתם מבואר להיפך מדפסק הכא, והעלו דלמעשה הכל מתלי תלי בדרכו ודעתו של המברך, אם דרכו לאכול יותר ממה שמונח לפניו א"כ כשהוי אותו המין יוצא בברכה הראשונה, או אפי' אם אין דרכו בכך, אם כיוון על המאכל האחר כשברך, אע"פ שלא היה מונח לפניו יצא בברכה ראשונה, הא לאו הכי לא. וראה בפרמ"ג (א"א), דכתב דדעת המג"א לבאר כן בדעת הש"ע ממש. אך במאמר מרדכי (ס"ק ו'), דחה לזה, וביאר הש"ע כפשוטו, רק שלכתחילה יש לתת דעתו על כל מה שיבוא לפניו וכהרמ"א.
וכן ביאר המשנ"ב (ס"ק כ'), בשם הלבוש והאליה רבה, דברי הש"ע כפשוטו ז"ל: "ואח"כ הביאו לו – היינו אפילו אחר שכבר אכל הראשונים. והנה מדברי הרמ"א דבסמוך, משמע דהמחבר מיירי אפילו בשלא היה דעתו בהדיא על כל מה שיביאו, רק שבירך על פירות אלו שהיו לפניו בסתמא, ואמרינן דזה הוי כאלו אתני בפירוש, שאם יביאו לו עוד שיאכל גם מהן, משום שכן דרך האדם לכנוס מאכילה קטנה לגדולה, אא"כ היה דעתו בהדיא שלא לאכול רק אלו הפירות שהם לפניו, או שבעת שגמר אכילתו הוסכם בדעתו שלא לאכול עוד ואח"כ נמלך לאכול, דבזה לכו"ע צריך לחזור ולברך".
וראה בשער הציון (אות כ'), דביאר מדוע לא העתיק דברי המג"א להלכה, ז"ל: "אף דהמגן אברהם מסיק דהמחבר מיירי דוקא בשהיה בדעתו על כל מה שיביאו לו [ודלא כהבנת הרמ"א], אבל בסתמא צריך לחזור ולברך [אם לא כשקבע עצמו לאכילת הפירות, דאז גם בסתמא אין צריך לחזור ולברך על פירות אחרות כשהביאו לו אחר כך] לכולי עלמא אפילו מאותו המין אם הביאו לו אחר שכבר אכל הראשונים, והעתיקו החיי אדם בכלל סמ"ך, לא העתקתי דבריו להלכה משום דהרבה אחרונים פליגי עליה [הלא המה הש"ך והט"ז והדרישה והאליה רבה ומאמר מרדכי, וכן משמע גם כן מביאור הגר"א], וסברי דהטור ושולחן ערוך מיירי בשלא היה בדעתו מתחלה על כל מה שיביאו לו [ומה שהביא ראיה לדבריו מבית יוסף בסימן קע"ז דמיירי בשהיה דעתו על כל מה שיביאו, דחאו האליה רבה והנהר שלום, עיין שם], ואפילו הכי אין צריך לחזור ולברך, וכן בשולחן ערוך הגר"ז פסק גם כן דבמין אחד אפילו בסתמא, ואפילו כבר כלה הראשון בעת שהביאו לו הפירות השניים, אין צריך לחזור ולברך". עכ"ל.
נפקא לן: דאדם שברך על מאכל מסוים אע"פ שאכלו כולו ולא נשאר ממנו עוד, והביאו לפניו אח"כ עוד מאותו המין, או אפי' ממין אחר שברכתם שווה, כל שלא נמלך בהדיא מלאכול אינו חוזר ומברך, אע"ג דבברכתו לא חשב על המאכלים האחרים שאינם לפניו, מ"מ לכתחילה צריך המברך לתת דעתו על כל מה שיבוא לפניו, וכן הזהיר ע"ז גאון עוזנו הבא"ח (ש"א נשא הל' י"ב), עיי"ש.
אמנם להלכה פסק הבא"ח (שם בלק הל' ז'), וכן דעת מרן הרב זצ"ל בהלכות ברכות הנהנין (עמ' 31), לחלק:
א- אם כיוון בברכתו על כל מה שיביאו לפניו, אע"פ שנגמר המאכל מלפניו, אינו חוזר ומברך על מה שיבוא לפניו אח"כ.
ב- אם לא כיוון על כל מה שיבוא לפניו וברך בסתמא, ואכתי לא נגמר המאכל שברך עליו ועומד לפניו, והביאו או שלקח בעצמו מאותו המין אינו חוזר ומברך, אע"פ שלא כיוון דעתו.
ג- אך אם נגמר המאכל מלפניו, ואח"כ הביאו לו מאותו המין, חוזר ומברך עליו, כל שלא כיוון דעתו על זה בברכתו הראשונה.
ד- כ"ז כשלא קבע עצמו לאכילת הפירות וכדו', אך בקבע אינו חוזר ומברך, אע"פ שנסתיים המאכל מלפניו ואח"כ הביאו לו, כל שלא נמלך בדעתו מלאכול עוד.
משמע מינייהו דס"ל בדעת הש"ע כביאור המג"א והפרמ"ג דאייתינן לעיל, וכוותייהו הכריע כף החיים (שם אות ל"ז).
ב
עתה ניהדר לאנפין כשברך על משקה שהכל בסתמא, ואח"כ רוצה לאכול מבמבה הנמצאת במקום שעומד, אם צריך לחזור ולברך.
הנה המשנ"ב (שם ס"ק כ"א), בשם המג"א ביאר, דהא דכתב הש"ע דכשברך על מאכל ואח"כ הביאו לו מאותו המין שאינו צריך לברך, היינו אם זה דוגמת פירות, שיהא ממין פירות וכל כיו"ב, אך אם ברך על דגים וכדו', והביאו לו שכר או משקה אחר שהוא מין אחר לגמרי, אע"פ שברכתם שווה, צריך לחזור ולברך, אא"כ כיוון על זה להדיא כשברך, או שהיה מונח לפניו בשעת הברכה.
וכן ביאר הכף החיים (שם אות ל"ח), דהגדר בזה הוא, שאוכל פוטר אוכל, ומשקה פוטר משקה, ואין ברכה על אוכל פוטרת משקה, וכן להיפך, אם לא שנתקיימו התנאים שנזכרו במשנ"ב, וכן פסק מרן הרב זצ"ל (שם עמ' 32).
א"כ בדידן שברך על משקה, נראה שצריך לחזור ולברך בעת שרוצה לאכול את הבמבה שהוי מאכל. אמנם אם הבמבה הייתה לפניו בשעה שברך, ואפי' מונחת בארון וכדו' חשיב כלפניו, ונראה שאינו צריך לחזור ולברך. כמבואר במשנ"ב (שם ס"ק י"ט), שהביא בשם האליה רבה, ז"ל: "ואם היה הדבר שבירך עליו מונח בתיבה בעת הברכה, ואחר הברכה לקחה משם, אינו צריך לחזור ולברך, כיון שהוא מוכן לפניו, ואינו תלוי בדעת אחרים, ובפמ"ג מצדד דה"ה כל כה"ג שהוא ודאי שיובא אצלו, כגון שהוא בחדר הסמוך לו ג"כ אין צריך לחזור ולברך, אך לכתחלה בודאי יש ליזהר בזה, אחד מטעם הפסק, ועוד דלכתחלה המצוה לאחוז בידו בשעת הברכה, וכנ"ל בס"ד". עכ"ל. משמע דאף אם הבמבה הייתה מונחת בארון וכדו' חשיב כלפניו ולכא' נפטר בברכת השהכל בדיעבד, אע"ג דלא כיוון עליו להדיא.
אמנם בפסקי תשובות (שם עמ' תשמ"ג), כתב ז"ל: "כל מה שהיה לפניו על השלחן בשעת הברכה לדברי הכל נפטרו בברכתו, וגם באופן שבירך על מאכל ועל השלחן משקה ולהפך". ובהערה (70), הוסיף: "ועיין ס' וזאת הברכה ריש פ"ז שטעם הדבר הוא משום הנמצא לפניו על השלחן נפטר בברכתו הוא משום שהוכן לאכילה, ולכן מסתמא דעתו חל גם על עליהם, ולכן אין בכלל זה מה שנמצא במזווה ועל השיש וכדו' כשמקום דברי האכילה תדיר שם, אף על פי שהם לנגד עיניו, וכ"ש שאין נפטר מה שבמקרר, אא"כ רגילותו לקחת עוד מאכלים ומשקים". עכ"ל.
לפי"ז צ"ל פשוט דכוונת המשנ"ב, דמאכל המונח בתיבה דחשיב כמונח לפניו, היינו כשהתכוון לכך בשעת ברכתו, ובוודאי יבוא לידו, אך אם ברך בסתמא, והמאכל נמצא בארון ולא כיוון עליו להדיא, כגוונא דברך על משקה שלפניו, ויש משקה או כ"ש מאכל אחר בארון או בתיבה וכדו', ואין דרכו ליקח משם בעת אכילתו, שצריך לחזור ולברך שלוקחו משם.
א"כ בנידון דידן מתלא תליא ברכתו במציאות איך הייתה וכמבואר.
העולה מן האמור
אדם שברך על משקה שהכל בסתמא, ואח"כ בעודו עומד במקום שברך לקח במבה, אינו צריך לחזור ולברך שהכל אם הבמבה הייתה מונחת לפניו ממש, או שהיה בדעתו לפטור את אכילתה בברכתו הראשונה אע"פ שלא הייתה מונחת לפניו, אולם אם לא כיוון בברכתו על הבמבה, והיא הייתה מונחת בארון וכדו', צריך לחזור ולברך עליה שהכל, ובשאר הפרטים בדין זה ראה בגוף התשובה אות א'. ונציין דברי הפסקי תשובות (עמ' תשמ"ה), החשובים בעניין זה: "ולסיכום אפשר לומר כי עתה שנוכחנו לדעת ריבוי הפרטים והשיטות, העצה שנתן לנו הרמ"א "וטוב לכתחילה להיות דעתו על כל מה שיביאו לו" משה אמת ותורתו אמת, וכן ראוי לכל ירא שמים להרגיל עצמו לכוין בפירוש בשעת ברכה שבדעתו לפטור בברכה זו כל מה שיאכל אח"כ הכלול בברכה זו, ובזה ממלט נפשו מחששות וספיקות, וגם כשהוא סמוך על שלחן אחרים נכון לכוין כן".