שאלה:
האם מותר בשבת לקרוע נייר טואלט אם אין נייר חתוך? ראיתי דעות חלוקות בענין זה: שיש סוברים שהאיסור קריעה הוא מדאורייתא ולפיכך אין להתיר בשום אופן. ויש סוברים שכאן הוא מקלקל את הנייר, ולפיכך האיסור אינו מדאורייתא אלא דרבנן, ואם אין לו נייר חתוך אז מותר לחתכו לצורך זה. מה דעת הרב בזה?
תשובה: (מאת מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל)
יש להקדים ולהדגיש שאף שכל המקלקל – פטור, הרי קורע ע"מ לתקן – חייב מדאורייתא, ויש קורע שבעצם הקריעה הוא מתקן מנא כמובא במשנה בביצה דף ל"ב ע"ב: "אין חותכים את הנייר לצלות בו מליח", כי בקריעה נהפך הנייר לכלי, עיין שם בגמרא משום "מתקן מנא". ונראה שחיוב דאורייתא אין, אא"כ א"א להשתמש בנייר בלי קריעה, אבל אם אפשר להשתמש בו כמות שהוא, אין איסור אלא מדרבנן. ועיי' בלשון השו"ע (או"ח סי' ש"מ סעי' י"ג) שמשמע שאיסורו מדרבנן[1].
למעשה: אין לחתוך נייר טואלט, כי בקריעתו הוא מכשירו להשתמש בו מדרבנן משום מתקן מנא. וי"א שהעושה כן עובר משום קורע, וי"א שעובר משום תיקון כלי.
אמנם, אם שכח לקורעו מערב שבתישתמש בנייר בעודו מחובר לגליל ואחר שיגמור להשתמש יניחנו בתוך האסלה, יסגור עליו את המכסה ויוריד את המים, ואם אגב שטף המים יקרע הנייר, אין בכך כלום.
ההיתר הנ"ל הוא לצורך זה בלבד, מפני שעל כגון דא נאמר: "גדול כבוד הבריות" עיי' שבת (דף פ"א ע"ב), ועי' משנ"ב וכה"ח (סי' ש"מ על סעיף י"ג) ובביאור הלכה שם(ד"ה "אין שוברין"), וכה"ח (סי' תק"חס"ק ג'-ו') בהלכות יו"ט. ובדין כבוד הבריות עיין שו"ע (או"ח סי' שי"ב סעי' א')[2].
מקורות:
[1] כתוב במשנה ביצה (ל"ב ע"ב): "אין שוברים את החרס ואין חותכין את הנייר לצלות בו מליח". ובגמ' שם: "מאי טעמא? משום דקא מתקן מנא". ופרש"י (שם ד"ה "אין שוברין"), וז"ל: "כשצולין דגים על האסכלא (רשת מתכת לצליה) חותכין קנים או קש שבלים או שוברין חרסים או חותכין נייר, ושורין במים וסודרין הנייר על גב האסכלא, מפני שהמתכת מתחמם ושורף את הדג". בימינו משתמשים בעטיפת הדג בנייר כסף וכדומה, והמשנה מלמדת אותנו שאסור ביום טוב לחתוך נייר כדי לצלות בו.
כתב השו"ע (סי' תק"ח סעי' א'): "ואין שוברין את החרס, ואין חותכין את הנייר לצלות עליהם", וכתב המג"א שם (ס"ק ב'): "דכל מידי דעביד להשתמש בו הוי תיקון כלי". וכתב הפמ"ג (משב"ז ס"ק ב'): "וחתיכות נייר יש לומר מהתורה אסור", עיי"ש.
וכתב בשו"ע (סי' ש"מ סעי' י"ג): "אין שוברין החרס ואין קורעין הנייר מפני שהוא כמתקן כלי".
וכתב הבה"ל שם (ד"ה "אין שוברין"): "ולולי דמסתפינא הוה אמינא דבר חדש בזה, דלא שייך שם קורע ע"מ לתקן כי אם כשקורע איזה דבר באמצע והוא צריך לתיקון שניהם, וכעין שהיה במשכן שיריעה שנפל בה דרנא קורעין בה ותופרין אותה [שבת ע"ד], שהקריעה היתה לצורך תועלת כל היריעה, וכן מה שאמר שם בשבת ק"ד דעבדא כי כיסתא, ג"כ התועלת הוא לצורך כל הבגד, וכשקורע בחמתו דמחייב הרמב"ם, הטעם משום דמטיב בזה לעצמו שמשכך חמתו הוי כאלו מתקן כל גוף הבגד. משא"כ כשקורע איזה דבר מהבגד מן הצד וכונתו לתקן בזה את הבגד שהיה ארוך או מקולקל בשפתו והחתיכה הנקרעת לא יתוקן בזה כלל, לא שייך בזה שם קורע ע"מ לתקן כי אם שם אחר, דהיינו מתקן מנא שהוא מתקן בזה את הבגד [ואם מקפיד על המדה, נראה דיש בזה גם משום מחתך, ועיין לעיל בסימן שכ"ב מש"כ בענין מחתך], ותלוי הדבר בהתקון, אם הוא תקון גמור – חייב משום מכה בפטיש דגומר הכלי או הבגד, ואם אינו תיקון גמור – הוא מדרבנן. ולכך בעניננו שהוא קורע איזה חתיכת נייר מדף שלם כדי להשתמש בו איזה דבר מה, ובדף שנקרע ממנו הנייר הזה אינו מתקנו כלל ואפשר דמקלקלו ג"כ – אין זה בכלל קורע ע"מ לתקן ותלוי הדבר רק לפי התקון שנעשה בחתיכת הנייר שחתכו, וס"ל להרמב"ם דמה שאמר שם בגמרא דמשוי ליה מנא היינו דנראה כמתקן כלי דלאו כלי גמור הוא על ידי זה וכו' (ובלשון השו"ע (שהובא לעיל) מוכח כדברי הרמב"ם שכתב שהוא כמתקן כלי דמשמע שאיסורו מדרבנן). וכל מה שהצרכנו ליישב לישנא דגמרא דקאמר משום דמשוי ליה מנא ולא קאמר משום קורע, היינו לשיטת הרמב"ם דפותח בית הצואר ג"כ איסורו משום קורע, אבל לשיטת רש"י שם דג"כ משום דמשוי ליה מנא, עי"ש בדף מ"ח, וטעמו כמו שכתבנו בבה"ל לקמיה דס"ל דכל דבר שהתיקון מנכר תיכף בעת הקריעה גופא לא שייך בזה שם קורע כלל, כיון דעושה כלי בקריעתו, א"כ הכי נמי דסברת הגמרא הוא דמשוי ליה מנא בקריעתו, על כן לא שייך בזה שם קורע כלל, ולכך לא היה יכול הגמרא לומר הטעם משום קורע. ויכול להיות דלרש"י יש בזה איסור דאורייתא של מכה בפטיש".
וכתב כה"ח שם (ס"ק פ"ה): "אין שוברין החרס ואין קורעין הנייר – המותרים בטלטול כדי להשתמש בהם איזה תשמיש משום שהוא כמתקן כלי, אבל משום קורע – אין אסור אלא כשקורע ומפריד גופים רבים שנתחברו כגון קורע בגד הארוג מחוטין הרבה, אבל הנייר שהוא גוף אחד – אין בפסיקתו וחיתוכו משום קורע, וכו' ולא שייך בו איסור קריעה אלא איסור החיתוך אם מקפיד לחתכו במדה. רבינו זלמן אות י"ז. והיינו איסור דאורייתא משום מתקן מנא, ואינו חייב אלא אם כן מקפיד לחתכו במדה, אבל איסורא דרבנן איכא אפילו אין מקפיד לחתכו במדה".
למעשה בנייר שניתן להשתמש בו גם בלי קריעה ולא תוקן דבר בנייר שממנו נחתך – אינו תיקון גמור כדי שיתחייב עליו איסור תורה, אבל עובר הוא על איסור מדרבנן. ומכל מקום מתי שיש בו תיקון גמור, כגון: שמקצר בגד ששפתו מקולקלת – חייב חטאת. וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק י"ח שאלה ז').
[2] נחלקו השו"ע הרב (סי' ש"מ סעי' ז') והחיי אדם (כלל כ"ט נשמת אדם אות ב') בגדר של מלאכת קורע, האם הוא חייב דווקא כאשר חותך בגד וכדו' שמורכב מגופים רבים או גם אם חותך נייר או עור שמורכב מגוף אחד, שדעת החיי אדם – יש איסור קורע גם בגוף אחד, ולדעת שו"ע הרב – אין בזה משום מלאכת קורע.
ובכה"ח (סי' ש"מ ס"ק פ"ה) כתב כגר"ז, וז"ל: "אבל משום קורע – אין אסור אלא כשקורע ומפריד גופים רבים שנתחברו, כגון קורע בגד הארוג מחוטין הרבה, אבל הנייר שהוא גוף אחד – אין בפסיקתו וחיתוכו משום קורע, ומטעם זה מותר לקרוע עור שעל פי חבית של יין כמ"ש סימן שי"ד (אות מ"ב) מפני שהעור הוא גוף אחד, ולא שייך בו איסור קריעה אלא איסור החיתוך אם מקפיד לחתכו במדה".
והמשנ"ב (שם ס"ק מ"א) ס"ל כחיי אדם, שכתב: "אם קורע נייר לקרעים כדי לקנח את עצמו בהן או לשאר איזה תשמיש – חייב משום קורע שהוא על מנת לתקן, והמחבר שלא הזכיר כאן הטעם משום קורע עיין בבה"ל". וביאר בבה"ל (שם ד"ה "אין שוברין"): "ומה שרצה אחד מן האחרונים להוציא מזה דלא שייך קריעה כי אם בדבר הנתפר ונארג שנתדבק מגופים רבים וכעין שהיה ביריעות אבל לא בדבר שהוא מגוף אחד כמו עור ונייר – זה אינו, דמבואר בירושלמי (פ"ז ה"ב) בהדיא דבעור שייך ג"כ קריעה, וכבר רצה לומר כן הנשמת אדם (ח"ב כלל כ"ט ס"ק ב') ודחה זה מכח הירושלמי הזה". ועיי"ש מה שכתב בביאור שיטות הראשונים, ומכל מקום אם לא צריך את שני הקרעים – לא חייב. וע"ע שו"ת קול אליהו (שבת פרק י"ח שאלה ז'). וכתב התפארת ישראל בכלכלת שבת (מלאכת מחתך): "הקורע או חותך נייר לבן לקנח את עצמו או לשאר תשמיש – חייב משום מחתך. ואם כתוב עליו אותיות, י"ל דהו"ל נמי מוחק מדרבנן (משבצות סקי"א ב'). מיהו המקרע הנייר שאינו מקפיד על מדתה כפי השיעור שצריך לו, גם אין כוונתו לקלקל – זה אינו בכלל מחתך, רק כבר נתבאר לעיל במלאכת קורע". ושם ביאר דהקורע ותיקן – חייב אע"פ שהוא שלא ע"מ לתפור, ועוד שלאחר שקרע יכול להשתמש בנייר הבא שבגליל.
הצריך להתפנות במקום שאין בו נייר טואלט חתוך או אם שכח לחתוך נייר לפני שבת ינהג כך:
יקנח את עצמו על ידי שימשוך מהגליל נייר טואלט מבלי לקרעו, ואחר כך ימשוך את הגליל המלוכלך אל תוך אסלה ויוריד עליו את המים. אמנם, אם נשאר על הגליל רק מעט נייר ואין אפשרות להכניסו לתוך האסלה, ויש בושה בדבר – מותר לו לחתוך את הנייר שלא על פי הסימנים על ידי שינוי, כגון: במרפקו וכדו', משום כבוד הבריות ויהיה מותר שלפי כה"ח (שם ס"ק פ"ה) כיון שהנייר מורכב מגוף אחד – אין בו איסור תורה משום קורע רק מתקן כלי (מדרבנן), וגם לדעת המשנ"ב שמעיקר הדין בנייר שמורכב מגוף אחד יש בו איסור תורה. אמנם כאן מותר לכו"ע, והטעם שבנייר טואלט שקינח בו אין בו איסור תורה – כיון שאין לו שמוש בנייר שנקרע (וממילא לא מתקנו, ראה בה"ל ד"ה "ולא נתכווין") והולך לאיבוד, ואינו משתמש בשני הקרעים (ראה בה"ל ד"ה "אין שוברין").
וכיון שזה איסור דרבנן מבואר בגמ' (שבת פ"א ע"ב) שהתירו איסור דרבנן של קינוח בצרור שעלו בו עשבים משום כבוד הבריות. וראה בשו"ע (סי' שי"ב סעי' ג'): "צרור שעלו בו עשבים – מותר לקנח בו ולא חיישינן שמא יתלשו, דאף אם יתלשו – ליכא איסורא, דדבר שאין מתכוין הוא". ובמשנ"ב (שם ס"ק י"ב): "מדסתם משמע דאפילו מונח על הארץ – מותר ליטלו, ואף דיש בזה עכ"פ לכו"ע איסור תלישה מדרבנן דמחזי כתולש, הכא משום כבוד הבריות לא גזרו".
וכן הוא בשו"ע (סימן שי"ב סעי' א'): "משום כבוד הבריות התירו לטלטל אבנים לקנח, וכו' הגה: י"א דוקא בחצר מותר לטלטל אבנים (רש"י ס"פ המוציא יין ור' ירוחם ני"ב חי"ו). וי"א דאפילו מכרמלית לרשות היחיד נמי שרי, דהא נמי אינו רק איסור דרבנן, ומשום כבוד הבריות התירוהו". וראה עוד במשנ"ב (סימן שכ"ב ס"ק י"ד ובשער הציון ס"ק י"ב).
ולכן מותר גם כאן במקום ביוש לחתוך את הנייר טואלט שלא במקום סימני החיתוך, כיון שאם יחתוך בסימני החיתוך יש בו איסור של מחתך.