שאלה:
בחורף אנחנו מחממים את ביתנו באמצעות חימום הפועל על גז. אני רוצה לכוון שעון מיוחד, הפועל באמצעות מתיחת קפיץ, כך שהוא יכבה את הגז בבוקר יום השבת או החג, כדי שבמשך היום החימום לא יפעל, ובכך לחסוך בגז.
השאלה שלי היא – האם מותר לי לנהוג כך?
תשובה: (מאת מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל)
עיין בשו"ע (או"ח סימן של"ח) במשנ"ב שם (ס"ק ט"ו), שלדעתו יש בזה, לכמה פוסקים, איסור דאורייתא. ולעניין יו"ט עיין בשע"ת (שם ס"ק ב') וכן בכה"ח (סימן ש"ח ס"ק רע"ט)[1].
בכל אופן, ישנם שעונים שעורכים אותם מעיו"ט ואלה עדיפים על הכל. אולם לגבי השעונים שביו"ט מותחים את הקפיץ, היות וזה לצורך יו"ט, אין זה עשיית כלי ממש, ואפשר להקל בשעת הצורך. אך יש להיזהר להכין את השעון לפני הדלקת הגז[2].
מקורות:
[1]כתב השו"ע (סי' של"ח סעי' ג'): "זוג המקשקש לשעות, עשוי ע"י משקלות – מותר לערכו ולהכינו מבעוד יום כדי שילך ויקשקש כל השבת". וכתב המשנ"ב שם (ס"ק ט"ו): "ולהכינו מבע"י – אבל בשבת לא מיבעיא דאם עמד דאסור להכינו שילך ואפילו רק בנענוע חוט הברזל שמתנענע, ויש בזה איסור תורה לכמה פוסקים דהוי בכלל תיקון מנא, אלא אפילו בעודו הולך – אסור ג"כ למשוך המשקלות [או בטאשי"ן אוה"ר (שעוני כיס) חוט המושך הגלגלים] שלא יפסוק הלוכו". וראה בשער הציון שם (ס"ק ט"ו). וכתב כה"ח (סי' ש"ח ס"ק רע"ט), וז"ל: "אי שרי להמשיך השלשלת של המורה שעות בשבת כדי שתלך, הנה הרב פנים מאירות שם בחלק ב' סימן קכ"ב כתב להתיר משום דהוי ליה כמטה רפויה, יעו"ש. והאשל אברהם בסימן זה אות ע"ח השיג עליו וכתב דלא דמי למטה רפויה וכדומה שזה אין כלי כלל בלא המשכה והוי כמכה בפטיש, או אסור מדרבנן דהוי כמודד בשבת, ורק על ידי עכו"ם אפשר להקל, ולחולה הצריך לכך אפילו על ידי ישראל באי אפשר בעכו"ם, יעו"ש. וכן הרב שם חדש עמוד זמנים דף ע"ג ע"ג האריך להוכיח מדברי הפוסקים דאיסור עריכת המורה שעות הוי איסור תורה, והביא גם דברי האשל אברהם הנז', יעו"ש. וכן כתב חיי אדם כלל מ"ד אות י"ט ורק בעודו ערוך כתב דיש להתיר על ידי עכו"ם ולצורך מצוה דוקא, יעו"ש. ובשאילת יעב"ץ סימן מ"א כתב דאסור ממנהגא. ומיהו בשו"ת הר הכרמל כתב דשרי להעריכו בעודו הולך, ודעתו נראה להתיר ביום טוב שני, והמתיר בראשון אין להעריכו מיום טוב לחבירו, וכתב דאין לסמוך עליו למעשה, יעו"ש. והביאו שערי תשובה סימן של"ח אות א' וכתב: ונראה שגם מי שמיקל לעצמו ביום טוב שני, מכל מקום אין להעריכו רק לצורך היום, אבל לא לצורך יום שאחריו, בין אם יום שאחריו יחול אז שבת. ולמעשה נראה להתיר לצורך חולה בעודו הולך אף על ידי ישראל אם בקושי למצוא עכו"ם, ואם עושה על ידי עכו"ם יש להתיר בכל גוונא, וכן עמא דבר, עכ"ל. ובשו"ת בנין עולם סימן י"א דעתו יותר נוטה להתיר בכל ענין, יעו"ש. ובתשובת כתב סופר סימן נ"ה כתב דרבו המתירין להמשיך באותן שאינם מקשקשין, ומכל מקום כבר נהגו איסור אפילו באותן שאינן מקשקשין השעות, ובאותן המקשקשין השעות – לכולי עלמא אסור משום משמיע קול ואין להתיר כי אם על ידי עכו"ם ודוקא בעודו הולך, יעו"ש. נמצא שאתה הראת לדעת כי רבו הדעות בזה, ולענין דינא כיון דאיכא דסבירא להו דיש חיובא דאורייתא בשבת – יש לאסור להמשיך אפילו בעודו הולך ואפילו המורה שעות הקטנים שאינן מקשקשין השעות, וביום טוב שני יש להקל דוקא בעודו הולך ולצורך אותו היום, ולצורך חולה שאין בו סכנה יש להתיר על ידי עכו"ם בכל גוונא ואפילו בשבת, ואם לא נמצא עכו"ם – אז יש להתיר על ידי ישראל בעודו הולך דוקא".
[2]בגמ' ביצה (כ"ב ע"א): "עולא איקלע לבי רב יהודה, קם שמעיה זקף לה לשרגא (הגביה את הפתילה על מנת להרחיקה מהשמן). איתיביה רב יהודה לעולא: הנותן שמן בנר – חייב משום מבעיר, והמסתפק ממנו – חייב משום מכבה! – אמר ליה: לאו אדעתאי".
וכתבו התוספות (ביצה כ"ב ע"א, ד"ה "והמסתפק ממנו"): "אינו ר"ל מפני שממהר כבוי, דלא הוי אלא גרם כבוי וגרם כבוי ביום טוב – שרי אף על פי שממהר כבויה, ובשבת נמי אינו חייב, אלא היינו טעמא הואיל דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנה מכבה קצת ומכסה אורו דלא יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט בנר, ולכך נראה ככבוי".
הרא"ש (ביצה פרק ב' סימן י"ז) הביא דברי התוס', והקשה: "ומיהו ההיא דשפופרת על פי הנר דאסור (שבת כ"ט ע"ב) דלמא אתי לאיסתפוקי מניה היינו על כרחך מפני שממהר כיבוי שאינו מכחיש מאור הנר כלל, שהרי הנר לעולם מלא שמן כי מן השפופרת מטפטף תמיד לאור הנר אף אם יסתפק מעט משמן שבתוך השפופרת אינו מכחיש מאור הנר. הלכך נראה לי טעמא דמסתפק מן הנר משום שממהר כיבויו. ואף רבנן דרבי יוסי מודו בהאי גרם כיבוי דחייב. דעד כאן לא פליגי התם אלא משום דאינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר חוצה לו הגורם את הכיבוי כשתגיע שמה הדליקה, אבל הכא השמן והפתילה שתיהן גורמים את הדליקה והממעט מאחד מהן וממהר את הכיבוי – חייב, והיינו טעמא דנותן שמן בנר משום דמאריך בהבערתו. דאילו לא נתן שמן בנר היה כבה כשיכלה השמן שבנר. ומה שהוא דולק מכאן ואילך הוי כאילו הוא הדליקו. וכן לענין כיבוי נמי ממהר הכיבוי על ידי שנסתפק מן הנר הוי כאילו כבה הוא".
וכתב השו"ע (סי' תקי"ד סעי' ג'): "נר של שעוה שרוצה להדליקו בי"ט וחס עליו שלא ישרף כולו – יכול ליתן סביבו קודם שידליקנו דבר המונע מלישרף, בענין שיכבה כשיגיע שם". וברמ"א שם כתב: "ויש מתירין לחתוך נר של שעוה באור, דהיינו שמדליקים גם למטה כדי לקצרה, וכן נוהגין". כלומר שלדעת השו"ע שאף על פי שגרם כיבוי בעלמא – מותר, כאן – אסור, כיון שעושה מעשה בגוף הדבר הדולק שיגרום לו שיכבה וכדעת הרא"ש (כן כתב בב"י שם), ודעת הרמ"א היא כדעת התוס' וכמו שביאר המשנ"ב (שם ס"ק כ"ב) את דברי הרמ"א: "היינו אפילו אחר הדלקה, וטעמם דעד כאן לא אסרו משום מכבה אלא במסתפק מן השמן שבנר בשעה שהוא דולק ומשום שבשעה שמסתפק מכהה אורו קצת, משא"כ בנר של שעוה דבשעה שחותך למטה אינו נוגע זה להאור כלל ורק שאח"כ ימהר ליכבות, וזהו רק בכלל גרם כיבוי ושרי".
וביאר כה"ח שם (ס"ק מ"ד) את דעת השו"ע: "משמע דכשרוצה להדליקו ועדיין לא הדליק מיירי, אבל אם היתה דלוקה כבר – אינו יכול לעשות שום תיקון. בית יוסף לדעת הרא"ש והטור. והב"ח כתב דליתן סביביו דבר המונע – מותר אפילו לדעת הרא"ש והטור אפילו כבר הודלקה, כיון שאינו עושה מעשה בגוף הנר, ולכך כתב להתיר לתת סכין או שאר כלי הניטל על נר של שעוה שלא במקום הדלקתה או להטמין הנר בחול כדי שלא ישרוף אלא כשיעור שירצה, יעו"ש. וכן הוא דעת הט"ז ס"ק ו', מגן אברהם ס"ק ז', אליה רבה אות י"א, ביאורי הגר"א. וכן כתב ה"ר זלמן אות ט', חיי אדם כלל צ"ה אות ה'. אבל הים של שלמה פרק ב' דביצה סימן כ"ח כתב דהיתר זה הוא דוקא לדעת התוספות, אבל לדעת הרא"ש – חייב משום מכבה, וכתב דלכתחלה אין להקל כנגד הרא"ש, יעו"ש. וכן כתב הנהר שלום אות ה' דהיתר זה לדברי הרא"ש – אסור וכמו שכתב בית יוסף, יעו"ש. וכן כתב החמד משה אות ז'. וכן הוא דעת העולת שבת אות ד' כדברי בית יוסף. וכן הוא דעת השל"ה דף מ"ג ע"ב. וכן הוא דעת בית מאיר". ובמשנ"ב שם (ס"ק כ"א) צידד להקל כדעת הב"ח.
ולכאורה יש להקשות, שבסי' של"ד כתב הב"י שדעת הרא"ש היא כדעת הרי"ף שאסור להניח טלית במים משום דהוי קירוב כיבוי בגוף הדבר הדולק, ובב"י ובשו"ע שם פליג עליה [וכן פליג על הטור שתלה הדבר האם נוגע בדבר וכאן זה כיבוי כלאחר יד]. ועוד לדעת הרמ"א כל מה שמותר לגרום כיבוי הוא דוקא במקום פסידא. וראה בבה"ל שם (ד"ה "דבר") שכתב ליישב, שטעם ההיתר כאן הוא משום דהוי דבר המונע את הדליקה, אבל להניח את הנר במים – אסור גם לרמ"א, כיון שאינו מונע מאש אלא מכבה, וא"כ ה"ה בכלים שמעמיד מפני הדליקה שהם מכבים את האש, ולכן החמיר שם, אלא א"כ הוא במקום הפסד.
וביאר המשנ"ב שם (ס"ק כ'): "דאע"ג דקיי"ל בסימן של"ד סכ"ב דגרם כיבוי – שרי, היינו שם שאינו נוגע בדבר הדולק עיין שם, אבל כאן נוגע בשעוה שמוכנת כולה להדלקה ולכן בין שחותך אותה ומקצרה ובין שעושה איזה דבר סביבה שיכבה הפתילה כשתגיע לשם – אסור, זהו סברת המחבר. אבל כמה אחרונים חולקים ע"ז וס"ל דאפילו לאחר שהדליקה – ג"כ מותר ליתן דבר המונע מלישרף מאחר שאינו עושה מעשה בגוף דבר הנדלק", וכתב כה"ח (סי' תקי"ד ס"ק מ"ט): "ואף על גב דקיימא לן בסימן של"ד סעיף כ"ג גבי טלית שאחז בה האור דגרם כיבוי – מותר, שאני התם דאינו עומד להדלקה ולא הקצה להדלקה, לא כן הכא בנר שעומד השעוה והפתילה להדלקה – אסור לעשות גרם כיבוי אחר הדלקה, כן הוא לדעת הרא"ש והשלחן ערוך. משבצות זהב אות ו'".
וכתב המשנ"ב (סי' תקי"ד ס"ק כ"ג): "וכמה אחרונים כתבו דנכון להחמיר כדעה ראשונה (השו"ע) שאוסר בזה". וביאר בשער הציון שם (ס"ק כ"ט): "עולת שבת ואליה רבה והוא כדעת מהרש"ל בים של שלמה דלכתחלה יש לחוש לדעת הרא"ש. ומלבד זה מצינו חברים לדעת הרא"ש דסבירא להו גם כן דגרם כיבוי – אסור, דהיינו הרשב"א והמנהיג והמאירי דאוסרין אף ברבוי פתילות שבסעיף ב' אם כונתו בשביל למהר כיבוי אף שמרבה אור, וכל שכן בזה". וכ"כ כה"ח שם (ס"ק נ"ד) לנוהגים כדעת הרמ"א.
ולכן מותר לכוון שעון גז (שהינו כמו שעון טיימר) ביום טוב כך שתכבה האש לאחר שעה, ובלבד שעושה כן קודם שידליק את האש, ומכל מקום ראוי לבני תורה להחמיר.
רציתי לדעת אם מה שמבוא בסוף הערה 2 שראוי לבני תורה להחמיר ולא להשתמש בחג"ז ביום טוב הוא מדברי הרב עצמו, ואם כן היכן נאמרו. תודה רבה
הרב חילק בין חג"ז עם טימר שזה אסור. לחגז עם שעון שבת ששם זה מותר לכתחילה.