שאלה:
האם צריך להקפיד שהמלח יהיה על השולחן בעת ברכת "המוציא"? והאם חובה לטבול את הלחם במלח?
תשובה:(מאת מרן הרב מרדכי אליהו)
לפי הקבלה צריך שהמלח יהיה על השולחן בעת שמברך "המוציא". וכן, יש לטבול את הלחם במלח[1].
מקורות:
[1] שער המצוות (פרשת עקב), וראה בשו"ע (סי' קס"ז סעי' ה'), ז"ל: "לא יבצע עד שיביאו לפניו מלח או ליפתן (פי' רש"י כל דבר הנאכל עם הפת) ללפת בו פרוסת הבציעה, ואם היא נקייה או שהיא מתובלת בתבלין או במלח כעין שלנו או נתכוין לאכול פת חריבה – אינו צריך להמתין: הגה – ומ"מ מצוה להניח על כל שלחן מלח קודם שיבצע, כי השלחן דומה למזבח והאכילה כקרבן, ונאמר: 'על כל קרבנך תקריב מלח' (ויקרא ב, יג) (ב"י בשם שבלי הלקט), והוא מגין מן הפורעניות (תוס' והגהות אשירי פרק כיצד מברכין וע"ל סוף סימן ק"ע)".
וראה עוד בבא"ח (אמור, י'), ז"ל: "מצוה להביא מלח ויטביל הפת שלש פעמים במלח, כי כן צריך על פי הסוד, ויכוין שהלחם הוא מספר שלש פעמים הוי"ה, שהם שלשה חסדים, והם ממתקים שלש גבורות הרמוזים במלח, שהם גם כן מספר שלש פעמים הוי"ה, כמנין מלח, ואם בירך המוציא, ולא הביאו לו המלח – לא ימתין, אלא יבצע מיד ויאכל, ובעת שיביאו המלח אחר כך יטבול בו שארית הפרוסה שלש פעמים, וראוי שיניח המלח על השלחן עד אחר ברכת המזון, דהשלחן דומה למזבח, וכתיב:'על כל קרבנך תקריב מלח', וגם הוא מסוגל להגין מן הפורעניות".
וע"ע בכה"ח (שם ס"ק ל"ז-ל"ט), וראה בהרחבה במאמר מרדכי (שבת חלק א' פרק כ': "הלכות לחם משנה ובציעת הפת" סעי' מ"ג-מ"ד).
וע"ע בשו"ע (או"ח סי' קע"ט סעי' ו'), וז"ל: "אכל כל מאכל ולא אכל מלח, שתה כל משקה ולא שתה מים – ביום ידאג מפני ריח הפה, ובלילה מפני ריח הפה ומפני אסכרה. והאוכל מלח אחר אכילתו – לא יאכל בגודל". כה"ח שם (ס"ק כ"א), וז"ל: "והרב בסימן ק"ע סעיף כ"ב נתן טעם אחר, שפת שלנו במלח הוא ומשקים שלנו במים הם, אלא שהמגן אברהם כתב: אפילו ליכא מלח, ושתה מי פירות וכדומה, ליכא היזק משום דנשתנו הטבעים. וכן כתב אשל אברהם אות ח'. ומכל מקום נכון להזהר", וע"ע בכה"ח (סי' ק"ע ס"ק ע"ט-פ"א).