שאלה:
מה יש לברך על מצות לאחר שעבר חג הפסח, האם יש לברך עליהן: "המוציא לחם מן הארץ", או שיש לברך עליהן: "בורא מיני מזונות"?
תשובה:(מאת מרן הרב מרדכי אליהו)
למרות שהבא"ח בספרו "אורח חיים" על ההגדה של פסח פסק, שאם נשארה לו מצה, לאחר הפסח – לא יאכלנה לבדה, כדי לא להכנס למבוכה גדולה, אנו נהגנו כמנהג ירושלים – שכתב הרב חיד"א ב"מחזיק ברכה"[1]. ומכיון שנהגו – נהגו.
מקורות:
[1] מרן החיד"א (מחזיק ברכה קנ"ח ס"ק ה') כתב שנהגו המון העם להחשיב המצה לאחר הפסח כפת ולברך עליה המוציא וברכת המזון.
והביא סברת הרב בית דוד לברך על המצה המוציא וברכת המזון משני טעמים:
- אין דרך אפיית המצה כדרך אפיית הביסקויט וכדומה, ומה שהיא יבשה הוא מחמת דקותה.
- כיון שחל עליה שם פת בפסח לא פקע מעליה דין פת גם אחר הפסח. וסיים החיד"א: שאחר ההשקפה יש לקיים דברי הרב בית דוד, ומכל מקום ירא שמים לא יאכל מצה לאחר הפסח אא"כ קובע סעודתו עליה ואז יברך המוציא וברכת המזון לכו"ע [ושיעור קביעת סעודה 230 גרם שהם כ-8 מצות מכונה, ואם מרטיבים את המצות – ישתנה השיעור].
ומשמע מדבריו שמסכים להלכה לדעת הרב בית דוד, ומה שכתב שיאכלנה בסעודה דוקא, מידת חסידות היא לצאת ידי כולם. ואומנם לכאורה יש בעיה שאם יברך במ"מ ומעין שלוש – נמצא מקצר במקום שאמרו להאריך בברכות, ואם מברך המוציא וברהמ"ז – יתכן שמאריך במקום שאמרו לקצר, וספק ברכות להקל.
אלא שאין אומרים סב"ל במקום מנהג, וע"כ להלכה יש לנהוג כהרב חיד"א (ואומנם עיין בא"ח ש"ר פנחס כ'). והרב בא"ח בספרו אורח חיים (הל' ספירת העומר סעיף כ"ג) כתב שאם נותרה לו מצה מפסח – לא יאכלנה לבדה ולא יכנס במחלוקת הפוסקים.
וע"כ כיון שדבר זה נתון במחלוקת הפוסקים, ישתדל כל ירא שמים לאכול המצה בשיעור קביעת סעודה או עם לחם ממש. ואם בכל זאת אוכל המצה לבדה בשיעור מועט – יברך המוציא וברהמ"ז כדעת החיד"א.
וזה רק על מצה שנשארה מפסח, ורק לאחר הפסח ולא לפני, ועד פסח שני. אח"כ יברך מזונות או שיאכל בתוך סעודת פת, ואפשר כל השנה לצרף את המצה ללחם משנה.
ולדעת חכמי אשכנז – כל השנה, אפילו על מצות חמץ, מברכים "המוציא", וראה עוד שו"ע (או"ח סי' קנ"ח סעי' ה') וע"ע בכה"ח שם (ס"ק מ"ג). וראה במחב"ר (שם) שכתב דיש לקיים דברי הרב בית דוד אלא דירא שמים לא יאכל מצה אחר הפסח כי אם שקובע עליה יעו"ש, וסתם "אחר הפסח", הוי שלושים יום, ראה גיטין (ע"ז ע"א) וברש"י (מו"ק י"ט ע"א ד"ה "אסור לגלח"), ועוד, כי סתם בני אדם חשוב אצלם המצות ודעתם עליהן עד י"ד באייר, בשביל אכילת המצות בפסח שני, לכן עד תאריך זה ברכתן "המוציא". וע"ע מאמר מרדכי (למועדים ולימים פרק ג' סעי' ל"ח).
וע"ע בחוברת הלכות ברכות הנהנין [למרן הרב זצ"ל] (עמ' 46) בדבר מצה של פסח ומצת חמץ.
[וראה עוד בזוהר (רעיא מהימנא כרך ג' פרשת בהעלותך דף קנ"ב ע"ב) שכתב, שיש הארה מהמצות עד פסח שני, וז"ל: "פקודא למעבד פסח שני על אינון דלא יכילו או דאסתאבו במסאבו אחרא, אי רזא דפסח רזא דמהימנותא דישראל עאלין בה שלטא בניסן וכדין איהו זמנא לחדוה איך יכלין אלין דלא יכילו או דאסתאבו למעבד בירחא תניינא דהא אעבר זמנא, אלא כיון דכ"י מתעטרא בעטרהא בניסן לא אתעדיאת כתרהא ועטרהא מנה תלתין יומין, וכל אינון ל' יומין מן יומא דנפקו ישראל מפסח יתבא מטרוניתא בעטרהא וכל חילהא בחדוה, מאן דבעי למחמי למטרוניתא יכיל למחמי, כרוזא כריז כל מאן דלא יכיל למחמי מטרוניתא ייתי ויחמי עד לא ינעלון תרעיה, אימתי כרוזא כריז בארבעה עשר לירחא תניינא דהא מתמן עד שבעה יומין תרעין פתיחן, מכאן ולהלאה ינעלון תרעי, ועל דא פסח שני"].