שאלה
האם חולי צליאק (רגישים לגלוטן) חייב באכילת מצה?
תשובה
בין חולי הצליאק יש דרגות שונות. יש שאסור להם לחלוטין לאכול כל כמות שהיא של גלוטן, ויש שמותר להם לאכול גלוטן בכמויות קטנות מדי פעם. ב. בין מיני הדגן השונים יש הבדל בכמות הגלוטן שהם מכילים. בשיבולת שועל יש כמות מעטה של גלוטן, ובזנים מסויימים של שיבולת שועל הכמות היא מזערית וייתכן שאף אין גלוטן כלל.
אם יכול יאכל כזית משיבולת שועל (20 גרם לחולה מאמר מרדכי י"א צ"ו) מצה אחד באפיקומן ויטול ידים בלי ברכה ויברך עליו המוציא ועל אכילת מצה ולא יאכל אחריו כלום.
כמו כן אפשר להכין מצה שרובה אורז ויש בה טעם של חיטים ובמקום הצורך טעם שיבולת שועל– ויאכל מזה כזית (אע"פ שאין כזית דגן באכילתו).
אם לא יכול יאכל כמה שיכול בלי ברכה אכילת מצה רק המוציא.
מקורות
כתב השו"ע סי' תע"ה סעי' ז' "אין חיוב אכילת מצה אלא בלילה הראשון בלבד. ואף בלילה הראשון יוצא בכזית".
כתב המשנ"ב ס"ק ט' "כזית מכל אחד – מן הפרוסה בודאי צריך כזית דהא מברכין על אכילת מצה ואין אכילה פחותה מכזית אבל פרוסת המוציא הלא קי"ל דהמוציא מברכין אפילו על פחות מכזית וכנ"ל בסימן ר"י אלא משום דיש פוסקין שסוברין דברכת המוציא קאי על הפרוסה וברכת על אכילת מצה קאי על השלמה לכך צריך מכל אחת כזית. והסכימו האחרונים דצריך רק להכניס לפיהו את שני הזיתים בבת אחת ולרסקם אבל אין מחויב לבולעם בבת אחת אלא די שיבלע כזית לערך בבת אחת ואח"כ יבלע השאר ובדיעבד אפילו בלע הכזית מעט מעט יצא כל שלא שהה מתחלת אכילתו עד סופה יותר מכדי אכילת פרס".
כתב השו"ע סי' תפ"ב סעי' א' "מי שאין לו מצה משומרת אלא כזית, מברך על אכילת מרור ואוכל, וכשגומר סעודתו ממצה שאינה משומרת, מברך על אכילת מצה ואוכל אותו כזית, ואינו טועם אחריו כלום".
וכתב המשנ"ב ס"ק ו' "וחולה שאינו יכול לאכול רק כזית או מי שאין לו שום מצה רק כזית יאכל תבשילו בלא המוציא ואחר סעודתו יברך המוציא ועל אכילת מצה ויאכל אותו כזית אבל אם אין לו גם כן יין א"כ צריך לקדש על המצה תחלה ואח"כ יאכל תבשילו".
וכתב בשער הציון ס"ק ה' "מגן אברהם ושאר אחרונים וכתב הגר"ז שיאכל בלי נטילת ידים, והיינו משום דלא ברירא אם פחות מכביצה צריך נטילה, עיין לעיל בסימן קנ"ח". וכ"כ הכה"ח ס"ק ט'
וכתב הכה"ח בסי' תע"ה ס"ק ט"ף "יוצא בכזית. וכתב בתשובת שבות יעקב חלק ב' סימן ח"י שאם אין לו בליל פסח רק חצי זית מצה אין חייב לאוכלו כלל דאכילה בכזית משמע ולית ביה מצוה כלל יעו"ש. וכן כתב בספר בני חיי סימן תפ"ה. וכן כתב המחזיק ברכה אות ד' בשם תשובת חכם אחד, אבל הוא ז"ל האריך בזה ודעתו דקצת מצוה איכא וזכר לדבר ממאי דקיימא לן חצי שיעור אסור מן התורה והוא הדין דאיכא קצת מצוה בחצי שיעור וצריך לאוכלו יעו"ש. והביא דבריו השערי תשובה. וכן כתב בברכי יוסף סימן תפ"ב אות ד', וכן פסק בספרו חיים שאל סימן י"ג דיאכל מה שיש לו בלא ברכה יעו"ש. ור"ל בלתי ברכת אכילת מצה אבל ברכת המוציא מברך וכמ"ש לעיל סימן קס"ח סעיף ט' יעו"ש. וכן בתשובת בנין עולם סימן י"ט האריך בראיות דבחצי שיעור דמצוה יש בו גם כן מצוה יעו"ש, והביא דבריו הפתחי תשובה".
ב
כתב השו"ע סי' תנ"ג סעי' א' "אלו דברים שיוצאים בהם ידי חובת מצה, בחטים ובשעורים ובכוסמין ובשבולת שועל ובשיפון, (והמנהג ליקח לכתחלה חטים), (מהרי"ל), אבל לא באורז ושאר מיני קטניות, וגם אינם באים לידי חימוץ ומותר לעשות מהם תבשיל".
ובסעי' ב' כתב "העושה עיסה מן החטים ומן האורז, אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו בפסח".
וכתב המשנ"ב ס"ק יד "אם יש בה טעם דגן – ומשמע דאפי' אין בעיסה שיעור חטים שיהא כזית בכדי אכילת פרס ג"כ יוצא בה כשאוכל כזית מן העיסה אף על פי שהעיקר בו הוא האורז ובאורז אינו יוצא משום מצה כדלעיל שאני הכא כיון שמחוברים ביחד טבע האורז להיות נגרר אחר החטים וכשמתחמץ החטים מתחמץ ג"כ האורז ולהכי דינו כחטים וכ"ז בחטים ואורז אבל אם עירב קמח חטין עם קמח דוחן וכה"ג או אם עירב קמח של שאר מיני דגן עם קמח אורז ועשה ממנו מצה אינו יוצא בה ידי חובתו בשיש בה טעם דגן אא"כ יש בה קמח דגן שיהא כזית בכדי אכילת פרס דהיינו שבכל פרס ממנה יהא בה כזית מקמח דגן שבשיעור כזה חשבינן כל העיסה כולה כדגן ויוצא ידי חובתו בשאוכל כזית מן העיסה. וי"א שאפילו בחטין ואורז אין יוצאין ידי חובת מצה אלא בשיש חטים באורז כדי אכילת פרס ובשאר מיני דגן אפילו בכדי אכילת פרס נמי לא מהני לאחשובי כל העיסה ככולא דגן אא"כ יש רוב דגן ומיעוט אורז או שאר מינים דאז בטל האורז ברובא והוי ככולא דגן ולכתחלה נכון להחמיר בשל תורה כסברא האחרונה ובשעת הדחק יש לסמוך אסברא ראשונה".
כתב הכה"ח בס"ק מ"ב "העושה עיסה מן החטים ומן האורז וכו'. כן כתב הרמב"ם פרק ו' דין ה'. וכתב שם הראב"ד והוא שיש בה דגן כזית בכדי אכילת פרס ויאכלנו (ר"ל שיאכל כדי אכילת פרס כדי שיהא באכילתו כזית דגן) עכ"ל. והמגיד משנה שם כתב אבל מדברי הרמב"ן ז"ל נראה שאפילו אין שם כזית בכדי אכילת פרס יוצא בה לפי שמדין גרירה הוא שהחטין גוררין את האורז וזהו שהזכירו חטין ואורז בדוקא, וכן מבואר בירושלמי והאריך בזה (הרמב"ן) בהלכות בכורות, וגם רבינו (הרמב"ם) פרק ו' מהלכות בכורים עם שאר מתנות כהונה כתב משנתינו בדין החלה בקמח חטים וקמח אורז ומשמע דדוקא באלו וכן עיקר עכ"ל. וכן נראה מדברי הרא"ש בהלכות קטנות סוף הלכות חלה דהגם דליכא כזית בכדי אכילת פרס יוצא בה אם יש בה טעם דגן, וגם משמע מדבריו שם דאף אם אינו אוכל רק כזית מן התערובת יוצא בה ידי חובה דהוי ליה כעיסת חטים ממש יעו"ש. אמנם הרשב"א בפסקי חלה שלו כתב שדברי הראב"ד נראה לו עיקר. והביא דבריהם בית יוסף. וכן כתב מגן אברהם ס"ק ד' ודוקא שיש בו כזית בכדי אכילת פרס כן נראה לי להחמיר עכ"ל, וכתב עליו היד אפרים ולפי זה צריך שיאכל שיעור פרס כמבואר בפסקי חלה להרשב"א עכ"ל. מיהו החק יעקב אות יו"ד פסק כדברי הרמב"ן דבאורז אפילו אין בו כזית בכדי אכילת פרס סגי, וכתב על דברי המגן אברהם הנז' דהוא חומרא יתירא נגד משמעות הראשונים והסכמת אחרונים כאן וביורה דעה סימן שכ"ד יעו"ש. אבל האליה רבה אות ז' כתב דלענין שיהא יוצא ידי מצה ודאי ראוי להחמיר ובחלה הוי גם כן חומרא יעו"ש. וכן כתב המקור חיים דדוקא שיש בו כזית בכדי אכילת פרס. וה"ר זלמן אות ז' הביא שתי הסברות וסיים ולענין הלכה יש לחוש לכתחלה לסברא האחרונה להחמיר בשל תורה אבל בשעת הדחק יש לסמוך על סברא הראשונה כי כן עיקר עכ"ל. ועיין באות שאחר זה:
וכתב בס"ק מ"ג "ואם עירב אורז עם אחד מחמשת מיני תבואה הנזכרים בסעיף הקודם דעת הטור דגם בזה יוצא בה ידי חובת מצה (באכילת כזית מן התערובת. פרי חדש) אם יש בה טעם דגן אף על פי שרובה אורז, אבל דעת הרמב"ן בהלכות חלה דוקא אם עירב קמח חטים בקמח אורז אף על פי שאין כזית בכדי אכילת פרס יוצא בה משום דקמח חטים גורר את קמח האורז להיות כמותו, אבל אם עירב שאר מינים עם חמשה מיני תבואה או אפילו אורז עם שאר ארבעה מיני תבואה חוץ מין החטים אזלינן בתר רובא ואי לית בה רוב דגן לאו לחם הוא יעו"ש. וכן כתב אליה רבה אות ז' דבשאר מינים רוב דגן בעינן. וכן כתב המקור חיים אות א', ערך השלחן אות ה'. מיהו הרב חק יעקב אות יו"ד כתב על דברי האליה רבה הנז' דזהו לדעת הרשב"א, אכן לדעת הרמב"ם וסיעתו דבאורז אפילו אין בו כזית בכדי אכילת פרס יצא אם כן בשאר מינים סגי כדי אכילת פרס. וכן כתב ה"ר זלמן אות ז'. וכתב שם ה"ר זלמן ולענין הלכה יש לחוש לכתחלה להחמיר בשל תורה אבל בשעת הדחק יש לסמוך על המתירין
ודע שבענין זה שעירב שאר מינים עם חמשה מיני תבואה או אורז עם ארבעה מיני תבואה חוץ מן החטים ויש כזית דגן בכדי אכילת פרס לדעת ה"ר זלמן אם אוכל כזית מן התערובת יוצא ידי חובה בשעת הדחק, אבל הפרי חדש כתב צריך שיהא בתערובת זה כזית בכדי אכילת פרס ושיאכל ממנו אכילת פרס הא לאו הכי אינו יוצא ידי חובה, וכתב וכן הוא דעת המגיד משנה וזה נראה בדעת השלחן ערוך והכי נקטינן יעו"ש".
ד
וכתב בשו"ת ציץ אליעזר חלק יט סימן כב "בספר בנין שלמה להגר"ש הכהן ז"ל מווילנא סימן מ"ז, דאם מרגיש החולה שאפשר שיזיק לו אם יאכל הכזית מצה ומרור אזי אינו רשאי להחמיר על עצמו. וכן אם הרופא אומר לו בכזאת, ואפילו אם הוא חולה שאין בו סכנה ע"ש. והבאתי וכתבתי מזה בספרי שו"ת צ"א חי"ב סימן מ"ג, וחלק י"ד סימן כ"ז יעו"ש. וכעת ראיתי שהעלה בכזאת גם הגרצ"פ פרנק ז"ל בספרו מקראי קודש הלכות פסח ח"ב סימן ל"ב".
העולה
אם יכול יאכל כזית משיבולת שועל (20 גרם לחולה מאמר מרדכי י"א צ"ו) מצה אחד באפיקומן ויטול ידים בלי ברכה ויברך עליו המוציא ועל אכילת מצה ולא יאכל אחריו כלום.
כמו כן אפשר להכין מצה שרובה אורז ויש בה טעם של חיטים ובמקום הצורך טעם שיבולת שועל– ויאכל מזה כזית (אע"פ שאין כזית דגן באכילתו).
אם לא יכול יאכל כמה שיכול בלי ברכה אכילת מצה רק המוציא.