שאלה
בענין בישול יהודי לדעת הספרדים כפסק השו"ע האם יש להקל לספרדי לאכול בישול יהודי שנתבשל על פי הרמ"א במקום שאין דרך אחרת? וכן האם במקום שהבעל הבית הוא יהודי יש מקום להקל?
תשובה
במקומות שנוהגים לבשל ע"פ שיטת הרמ"א שהיהודי מסיק את האש והגוי מניח את הכירה אצל האש אסור לבני ספרד מלאכל מאותם תבשילים, שלשיטת מרן השולחן ערוך צריך שהיהודי גם יסיק את האש וגם יניח את התבשיל ע"ג האש ואי לאו הכי חשיב כבישולי גויים לכל דבר וענין. אמנם אם המציאות היא שבעלות אותו המקום היא של ישראל והגוי שכיר לעבוד אצלו או שהגוי מבשל בבית ישראל וכדו' והישראל מדליק את האש בלבד (וכמו שעושים בימינו בבתי מלון ומסעדות שיהודי מדליק נר והגוי לוקח מהנר ומדליק את האש) ואין אפשרות שהיהודי יניח את הקדירה על האש וזה המקום היחיד שיכול לאכל בו והוי שעת הדחק כזו שאם לא יאכל לא תיהיה דעתו מיושבת עליו יש להקל לו לאכול באותו המקום מכח הספיקות שכתבנו לעיל. ומי שיכול להימנע גם מזה תבוא עליו ברכת טוב.
מקורות
ראשית כדי לרדת לעומק השאלה, נביא את עיקרי הדינים בענין מהו נקרא בישול ישראל ומהו בישול גוי.
איתא במשנה עבודה זרה דף לה עמוד ב "ואלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ואין איסורן איסור הנאה: חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו, והפת והשמן שלהן. רבי ובית דינו התירו השמן. והשלקות… הרי אלו אסורין ואין איסורן איסור הנאה", ובגמ' לז ע"ב "השלקות. מנהני מילי? א"ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, אמר קרא: אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי, כמים – מה מים שלא נשתנו, אף אוכל שלא נשתנה", והגמ' דחתה מקור זה והסיקה "אלא מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא". ופרש"י על המשנה "והשלקות – כל דבר שבישלו עובד כוכבים ואפילו בכלי טהור וכולהו משום חתנות", ובגמ שם פירש "מדרבנן – שלא יהא ישראל רגיל אצלו במאכל ובמשתה ויאכילנו דבר טמא".
ואיתא עוד בגמ לח: אמר רבינא, הלכתא: הא ריפתא דשגר עובד כוכבים ואפה ישראל, א"נ שגר ישראל ואפה עובד כוכבים, א"נ שגר עובד כוכבים ואפה עובד כוכבים ואתא ישראל וחתה בה חתויי שפיר דמי. והנה הר״ן בפרק ב׳ דעבודה זרה (דף לח.) כתב, שהסכימו רבותינו הראשונים, שאף על פי שבדין פת עכו״ם אם הסיק ישראל את התנור ואפה בו הגוי את הפת, הפת מותרת, מכל מקום בתבשיל צריך שישראל ישפות את הקדרה על האש, וכמו שאמרו בגמרא (עבודה זרה לח.) הניח ישראל בשר על גבי גחלים ובא גוי והיפך בו מותר, וכן שופתת אישה קדרה על גבי כירה ובאה גויה ומגיסה בה ואינה חוששת . אבל הדלקת האש לבדה על ידי ישראל אינה מועילה להתיר בישולי גוים. ואין בדבר זה שום ספק כלל. ע״כ. וכן דעת הרשב״א בתורת הבית (סוף בית ג׳ דף צג ע״א). וכן כתב בשו״ת הריב״ש (סימן תקיד), ושכן הסכימו כל המפרשים. ע״ש. וכן כתב רבינו יונה באגרת התשובה, והובא בבית יוסף (סימן קיג). וע״ע בארחות חיים (יורה דעה עמוד שבז).
אבל הראב״ן עבודה זרה (סימן שג) בד״ה והשלקות, והמרדכי (פרק ב׳ דעבודה זרה) כתבו, שהיסק התנור על ידי ישראל מועיל גם לענין בישולי גוים. וכן כתב רבינו פרץ בהגהות סמ״ק (סימן רכג אות ב׳). וכן הכריע. בספר כל בו (סימן ק', דף קיב ע״ג). וכן כתב בספר האגור (סימן אלף וש״ג) בשם מהרי״ל. וכן כתב רבינו ישראל איסרלן בהגהות שערי דורא (סימן עה). וכן מבואר בספר איסור והיתר (סימן מג סוף אות יג) בשם מהר״ם. (וכן כתב עוד באיסור והיתר שם אות י׳ בשם [הגהות] סמ״ק).
ועיין במאירי עבודה זרה (לח:) בד״ה כבר, שהביא מחלוקת הפוסקים בזה. ע״ש. ובשו״ת הרדב״ז חלק ג׳ (סימן תקכז) בד״ה ולענין בישולי נכרים, כתב בפשיטות שאין היסק מועיל אלא בפת ולא בתבשיל. ועיין עוד בשו״ת באר שבע (סימן כד). ע״ש. וזו לשון מרן השלחן ערוך (בסימן קיג סעיף ז׳): ״אין היסק התנור מועיל אלא בפת, אבל בתבשיל אין הדלקת האש על ידי ישראל מעלה ומורידה, אלא הנחת התבשיל על האש דוקא, לפיכך הרוצה לבשל במחבת בתנור של גוי צריך שהישראל יתן המחבת לתוך התנור למקום הראוי להתבשל בו.
וכתב על זה הרמ״א בהגה: ויש חולקים ואומרים שהדלקת האש או חיתוי בגחלים מועילה גם לגבי בישול כמו לענין אפיית הפת. וכן נוהגים במדינות אשכנז״.
נמצא שהדבר שנוי במחלוקת הפוסקים, ובהיות שאנו הספרדים ועדות המזרח קבלנו עלינו הוראות מרן השלחן ערוך, אין לנו להקל בזה, מכיון שדעת מרן לאסור אף בדיעבד. וכן פסק הפרי חדש (סימן קיג ס״ק יג וטז). וכן הסכים הגאון רבי דוד פארדו בספר מזמור לדוד (דף קז ע״א). וכן כתב בשו״ת קול אליהו חלק ב׳ (חלק יורה דעה סימן ב׳). ובספר מסגרת השלחן (סימן קיג דין ג׳). וכן העלה בזבחי צדק (שם ס״ק לא), [וזו לשונו: ולדידן בני הספרדים אין לנו אלא דברי מרן שקבלנו הוראותיו, והדלקת האש או השלכת קיסם וכל שכן חיתוי בגחלים אין בהם תועלת כלל בענין בישולי גוים, ואפילו בדיעבד אסור. ע״כ. וכן כתב בפשיטות הגאון רבי יצחק בן ואליד בשו״ת ויאמר יצחק (חלק יו״ד סי׳ נ׳). וכ״ב הגאון רבינו יוסף חיים בשו״ת רב פעלים חלק ג׳ (חלק יורה דעה סימן ט׳). וכ״ב בשו״ת תבואות שמש (חיו״ד סי׳ ע). ע״ש.
והנה ידוע מה שכתב מרן החיד״א בספר דברים אחדים (דף כו ע״ב), שספרדי המיקל כדעת הרמ״א בניגוד להוראת מרן, חייב לעשות תשובה וכפרה, כי אבותינו קבלו עליהם ועל זרעם ככל אשר יאמר מרן בשלחנו הטהור. וכן כתב עוד בספרו שם הגדולים (מערכת ספרי ם אות ט'). וכן כתב הגאון רבי חיים פלאג'י בשו״ת חקקי לב חלק ב׳ (דף קצר ע״ג). ובספר מועד לכל חי (סימן ב׳ אות כג). וכן כתב מרן הרב אליהו זצ"ל בשות מאמ"ר מרדכי יו"ד ח"ג סימן ד והניף ידו בשנית בהערותיו על קיצור שו"ע סימן לח הערה ז.
ואולם בני אשכנז היוצאים ביד רמ״א, יכולים להקל בזה .
ומבואר מכל הני פוסקים ראשונים ואחרונים כאחד שכאשר הדליק יהודי את האש והניח הגוי הקדירה על האש אנן בני ספרד בתר פסקי מרן גררינן ויש לאסור התבשיל דחשיב כבישולי גוים לכל דבר וענין.
והאם יש להקל היכא שמדובר שבעל הבית יהודי והגוי מבשל בבית היהודי:
הנה התוספות (עבודה זרה לח.) בד״ה אלא, כתבו, ואומר הרב רבי אברהם בן דוד, שאם הגוי מבשל בביתו של ישראל, מותר, כיון שאין לחוש בזה לא משום חתנות ולא משום שמא יאכילנו דברים טמאים. ולא הודה לו רבינו תם, שכיון שהנכרי מבשל לא חילקו חכמים כלל בין כשעושה בתוך רשות ישראל, לרשות גוי, שלעולם יש לחוש שמא גם בבית ישראל לא יזהרו ממנו כמו בביתו של גוי. ע״כ. וכן כתב המרדכי (שם סימן תתל), שרבינו אברהם דאורליינש התיר כשהגוי מבשל בבית של ישראל, ולא הודה לו רבינו תם. ע״ש. ובתוספות רבינו יהודה בר יצחק מבירינא (עמוד קנג) כתב, שהרב רבינו אברהם בן רבי יהודה בהר״ר יום טוב היה מתיר לבשל על ידי גוי בביתו של ישראל, אפילו בלא חיתוי, משום שבבית ישראל לא שייך חתנות, ולא הודה לו רבינו תם. ע״ש. ובנימוקי יוסף (בסוף פרק ב׳ דעבודה זרה, עמוד רלז) כתב, ורבינו אברהם דודו של רבינו יצחק בעל התוספות כתב, שאם בישל גוי תבשיל בביתו של ישראל מותר, שאין לגזור בזה לא משום חתנות ולא משום שמא יאכילנו דברים טמאים. אבל רבינו תם אמר דלא פלוג רבנן. ע״ש. ובספר איסור והיתר (כלל מג סימן יג) כתב, שנוהגים לסמוך בדיעבד על רש״מ וראבי״ה מאורליינש שפסקו להתיר בישול גוי בבית ישראל, דליכא למיחש לא משום חתנות ולא לשמא יאכילנו דברים טמאים . ע״ש. ומרן הבית יוסף בבדק הבית (ריש סימן קיג) הביא מה שכתב רבינו ירוחם, שרוב הפוסקים הסכימו להתיר בישול גוי בבית ישראל, והשיג עליו מרן שאדרבה דעת הפוסקים נראה להחמיר שסתמו דבריהם ולא חילקו בזה. ע״ש. וכן כתב מרן החבי״ב בעל כנסת הגדולה בשו״ת בעי חיי (חלק יורה דעה סימן קנה) לדחות דברי רבינו ירוחם. (ושם כתב דמה שכתבו התוספות הנ״ל בשם הראב״ד, אינו הראב״ד בעל ההשגות ובו', וכן מתבאר כדבריו מדברי הראשונים הנ״ל). ובמאירי (עבודה זרה לח. עמוד קלא) כתב, ויש מחליטים להתיר כל מה שגוי מבשל בבית שלנו, ולא נאסר אלא כשהוא עושה בביתו, שזהו קירוב דעת גמור, ולא יראה כן, אלא אף בבית ישראל אסור. ע״כ ולכן אין לסמוך על היתר זה להלכה.
אולם בגוי שהוא שכיר אצלינו, נראה שיש מקום להקל, מטעם אחר, כי יש שדנים אותו כדין עבדים ושפחות הקנויים לנו, שדעת כמה פוסקים להקל בהם, וכמבואר בשו״ת הרשב״א חלק א׳ (סימן סח), שכתב, ויש מרבותינו שצידדו להתיר בישולי עבדים ושפחות שלנו, ונותנים טעם לדבריהם, שמכיון שאיסור בישולי גדם אינו אלא משום חתנות, אין גזרת חתנות וקירוב הדעת אלא במי שעושה מרצונו לאהבת ישראל, אבל אלו עושים הם בין ירצו ובין לא ירצו, לפיכך אין קירוב הדעת שייכת בהם, ולא גזרת חתנות. וסיים, ומכל מקום אין דבריהם מחוורים בעיני, וכן אנו נוהגים איסור בבישוליהם אף בדיעבד. עכת״ד. ובספר ארחות חיים יורה דעה (עמוד שכט) כתב, שהרמב״ן בתשובה התיר בישולי עבדים ושפחות הקנויים לנו, כיון שמוזהרים עליהם מן התורה שלא לעשות מלאכה בשבת, ואינם בכלל גוים דעלמא, ולכן אינם בכלל גזירות חז״ל בזה, ושכן נהגו. והרא״ה כתב אף על פי שהדעת נוטה לדבריו, בעל נפש יחמיר על עצמו. והרשב״א אוסר אף בדיעבד. ע״כ. ודברי הרא״ה הם בבדק הבית (בית ג׳ שער ז', דף צד ע״א), שכתב, שרבינו יצחק ב״ר מנוח התיר בזה, שכיון שעושים דרך כפיה לא שייך קירוב דעת בבישוליהם. ומורי הרמב״ן רואה דבריו, ואף על פי שאין ראוי לעשות כן לכתחלה, מכל מקום בדיעבד מותר. ע״ב. ובחידושי הריטב״א (עבודה זרה לח.) כתב, שרבים וגדולים בצרפת נהגו להקל בעבדים ושפחות שלנו. וראוי להחמיר. ע״ש. ומרן הבית יוסף (ריש סימן קיג) הביא בקצרה דברי הפוסקים הנ״ל. ובשלחן ערוך (סימן קיג סעיף ד׳) כתב: יש מי שמתיר בשפחות שלנו, ויש מי שאוסר אף בדיעבד. וכתב הרמ״א בהגה: ובדיעבד יש לסמוך על המתירים, ואפילו לכתחלה נוהגים להקל בבית ישראל שהשפחות מבשלות בבית ישראל, כי אי אפשר שלא יחתה מעט אחד מבני הבית. וכתב הש״ך שמדברי הרמ״א נראה שאפילו בשפחות השכורות שלנו יש להקל, אף על פי שאין אנו מוזהרים עליהם בשבת, כמבואר באורח חיים (סימן שד). ונראה שסמך בזה על דעת רבינו אברהם שמתיר בישולי גוים בבית ישראל. וכן כתב בתורת חטאת (כלל עה דין יז) בשם האיסור והיתר (כלל מג דין יג), או שסמך על הטעם של הרשב״א שלא שייך בהן קירוב דעת כיון שעושים בעל כרחן בין ירצו בין לא ירצו. וכן כתב המהרש״ל בתשובה (סימן עה) .עכת״ד. וכן כתב הכנסת הגדולה (בהגהות בית יוסף אות ח׳) בשם אביו ז״ל, שבשעת הדחק יש לסמוך על סברת הרמ״א בצירוף דעת הראב״ד שלא גזרו על בישולי גוים בבית ישראל. וכתב על זה בשלחן גבוה (שם סק״ט וסק״י), שאף על פי שהפרי חדש כתב לאסור בשפחות הנשכרות לחודש או לשנה, שאין אנו מוזהרים עליהן בשבת, בידוע שנעלמו ממנו דברי האחרונים שמתירים גם בשפחות שבמדינות אשכנז שהן מושכרות להם, וכמו שהביא הכנסת הגדולה הנ״ל. וכבר ידעת שבשל דבריהם הלך אחר המיקל. ע״כ. וכן העלה הגאון רבי יוסף חיים בשו״ת רב פעלים חלק ד׳ (חלק אורח חיים סימן ו׳), שאף על פי שהפרי חדש החמיר במשרתות המושכרות, שאין אנו מוזהרים עליהן בשבת, מכל מקום כיון שכמה גדולים סמכו על המתירים הואיל והן מבשלות בבית ישראל, אין למחות בנוהגים להקל. ע״ש. וכן כתב השדי חמד בפאת השדה (מערכת בישולי גוים סימן א׳) בשם הרה״ג רבי אברהם מתתיה חלפון, שלפי דברי הש״ך שיש מתירים גם בפועלים הנשכרים, ולאו דוקא בעבדים הקנויים, ואפילו בלא חיתוי של ישראל וכן נהגו בזמננו להקל כדבריהם, מנהג זה הלכה הוא וכו׳. ע״ש.
ומעתה בנידון דידן יש לנו הטעמים האלה להקל בצירוף הטעם הראשון שישראל מדליק את האש. ואם כן יש לנו ספק ספיקא להתיר, שמא הלכה כהפוסקים הסוברים שגם בבישולי גוים התירו בהיסק על ידי ישראל, ולא רק בפת עכו״ם, ואם תמצא לומר כדברי החולקים, שמא הלכה כהאומרים שבפועלים המושכרים בבית ישראל יש להקל. [ושמא בביתו של ישראל אין איסור בישולי גוים]. ואף על פי ששני הספקות הם נגד מרן שקבלנו הוראותיו, וכבר כתב הגאון רבי יוסף חיים בשו״ת רב פעלים חלק ג׳ (חלק יורה דעה סימן ט׳) שאין לסמוך על סמך ספק ספיקא כששני הספקות נגד מרן, ואפילו באיסור בישולי גוים. ע״ש. וכיוצא בזה כתב הרה״ג החסיד מהר״א מני בספר זכרונות אליהו יורה דעה (מערכת ב ׳ אות כז) על הספק ספיקא שעשה הרב בעל ריח שדה. (וראה עוד בזכרונות אליהו יו״ד מערכת ם אות ג). ע״ש. [ואולם הגאון המחבר רבי יוסף חיים עצמו בספר רב ברכות (מערכת ם׳ דף קכב ע״ב), אחר שחשב לחלק בדין ספק ספיקא בין כשספק אחד בלבד נגד דעת מרן, ובין כששני הספקות נגד דעת מרן, סיים, ומיהו לדעת מרן החיד״א אי אפשר לחלק בזה, כי מצאנו אליו במחזיק ברכה (סימן נב סק״ה) , שעשה ספק ספיקא אף ששני הספקות נגד דעת מרן. ומ"מ אע"ג דעיקר כדברי מרן הבן איש חי ודעימה, אכתי י"ל דהמעיין היטב בדברי תשובתו של רבינו יוסף חיים ברב פעלים המובאת לעיל, שפיר יחזה שבסוף דבריו אחר שכתב להחמיר בדבר הגויים המושכרים דאין דינם כעבדים ממש, מ"מ כתב לשואל דאם נוהגים בעירם להקל בזה אין למחות בידם היכא שישראל יוצא ונכנס ומידי פעם גם מחתה בקדירה מאחר דיש פוסקים שהקילו בהכי מכח כמה ספיקות האמורות לעיל ובסופו כתב להוסיף שמ"מ הנוהג להימנע גם בזה תבוא עליו ברכת טוב משום שיכולים לצאת מכך הרבה תקלות, וא"כ שפיר אפשר לומר בנידון דידן שאין לו דרך אחרת ואין במקומו שום מקום לאכל מלבד אותו מקום שהישראל מסיק את האש והגוי מניח הקדירה ולא תהיה דעתו מיושבת עליו כלל נראה דיש להקל מהני טעמי תריצי, שבזה המקרה הוא הרבה יותר קל מאשר נהג אותו שואל בתשובה, דכאן גם הבעלים ישראל וגם הגוי מושכר לישראל דאליבא דחלק פוסקים חשיב כעבדים ושפחות, וגם מיירי שהישראל מדליק את האש והגוי רק מניח הקדירה שהדבר מותר אליבא דהרמ"א ודעימה, אשר ע"כ צ"ל שבדיעבד היכא שאין לו פתרון אחר אלא רק בכזה מצב יש להקל לו לאכל מהתבשיל.
העולה מהאמור:
במקומות שנוהגים לבשל ע"פ שיטת הרמ"א שהיהודי מסיק את האש והגוי מניח את הכירה אצל האש אסור לבני ספרד מלאכל מאותם תבשילים, שלשיטת מרן השולחן ערוך צריך שהיהודי גם יסיק את האש וגם יניח את התבשיל ע"ג האש ואי לאו הכי חשיב כבישולי גויים לכל דבר וענין. אמנם אם המציאות היא שבעלות אותו המקום היא של ישראל והגוי שכיר לעבוד אצלו או שהגוי מבשל בבית ישראל וכדו' והישראל מדליק את האש בלבד (וכמו שעושים בימינו בבתי מלון ומסעדות שיהודי מדליק נר והגוי לוקח מהנר ומדליק את האש) ואין אפשרות שהיהודי יניח את הקדירה על האש וזה המקום היחיד שיכול לאכל בו והוי שעת הדחק כזו שאם לא יאכל לא תיהיה דעתו מיושבת עליו יש להקל לו לאכול באותו המקום מכח הספיקות שכתבנו לעיל. ומי שיכול להימנע גם מזה תבוא עליו ברכת טוב.