שאלה
התקינו מצלמת אבטחה בכניסה לחצר דיורים שלנו. האם יש בעיה להיכנס ולצאת בשבת? האם יש הבדל בדין אם זה שומר את התמונות או לא?
תשובה
מצלמה שאינו שלו, שכאשר עובר שם מפעיל אותה, וכן הנתונים נשמרים לזמן מה, מותר לעבור שם היכא שאינו רוצה בכך, כמפורט בהרחבה בתשובה.
מקורות
תחילה עלינו לבאר כיצד עובד המצלמות, ישנם שני סוגים עיקריים, א. מצלמה שכל הזמן עובדת, וכשעוב ר בה אדם הוא משנה את מה שמופיע בצג. ב. מצלמה שעובדת עם חיישן אינפרא או גלי או פוטוצל, שכאשר עובר שם אדם היא נדלקת.
וגם במצלמות אלו ישנם ממצלמות שמשמשות כמראה, כלומר שאינם שומרים נתונים, וישנם מצלמות ששומרות על הנתונים.
תחילה נדון באיסור בהפעלת חשמל או בשינוי זרם ולאחר מכן נדון על מצלמות, הנה בדבר זה נחלקו גדולי האחרונים החזו"א והגרש"ז אוירבך וכדלהלן:
דעת החזו"א
כתב החזו"א (סי' נ' אות ט'): "ובפתיחת החשמל שמכניסים הזרם בהחוטין חשיב לעולם כתקע, דאף אם תמצי לומר דקנה של סיידים אף בתקע אינו אלא מדרבנן, היינו דווקא בהרכבה של ב' גשמים שאפשר לחושבן כשניים משתתפים בפעולה אחת, אין התקיעה מכרעתן לגשם אחד כל שפירוקן נחוץ לטיח הנמוך, אבל תיקון צורה לגשם ונעשה על ידי זה שימוש, ודאי חשיב בונה, ואף אם השימוש הוא לשעות מיוחדות ואחר כך פוסקו דהפסיקה היא מכאן ולהבא והצורה הראשונה אינה בת פירוד מן הגשם וכו' והא דכתבו הט"ז והמג"א (סי' שי"ג) דמותר לתקוע את כיסוי הכלי כיון שעומד לסגור ולפתוח, היינו דוקא בכיסוי, שאין סתימת הכלי בנין אלא שימוש, דכלי סתום לעולם אינו כלי. וכל ענין הכלי הוא להיות פתוח ולשמש בו, ולכסותו שלא בשעת שימוש. אבל הרכבה הדרושה לשימוש כמו קנה סיידים ומיטה של טרסיים וזרם החשמל, אף תיקון לשעה חשיב בונה". עוד כתב החזו"א במכתב (ומובא בהשמטות סי' קנ"ו – מכתב לסימן שי"ג): "יסוד הדברים שיקול הדעת, ויש חילוק בין פועל הצורה ע"י פעולה בלתי ממשית כמו מחמם ברזל באש ובין מחבר ב' פרקים ועל ידי זה נעשה כלי, ואנו נכנסים לדיון של רפוי ותקוע שאמרו רז"ל, ובזה אין אנו בטוחים למקרי רפוי בזמן שהרכבה שאנו עושים יש בה ב' תופעות: א. חיבור נפרדים לגוף אחד. ב. הבאת מעבר לזרם חשמל. ואחרי שחיבור הפרקים הוא בונה בתקיעה יש כאן בחיבור חוט החשמל בונה, וטענת רפוי אינה מושיעה כאן משום יצירת הזרם שהוא ענין תקוע וקיים וביחד מיקרי בונה וכו' וטענת עשוי לסגור ולנעול, אינה אלא בדלת וכיסוי שהפתיחה והנעילה יחד מטביעים את צורת הכלי, אבל כאן החיבור הוא הכלי המשמש וההפסקה היא ביטול התשמיש ושבירת הכלי. ואם אדם יתפור בגד ע"מ לנתק את התפירות תיכף, ולחזור ולתפור ולנתק, לא יתבטל בשביל זה שם מלאכה". ובמכתב נוסף כתב: "היתר של עראי אינו במלאכה, כמו שהתופר ע"מ לקרוע את חוטי התפירה ולחזור ולתפור ולחזור ולקרוע לא מיקרי שימוש אלא עושה מלאכה. ולכן קנה של סיידים ומיטה של טרסיים – אסור לתקוע, דכיון דתקיעה צורתה מלאכה לא מהני מה שאינה לזמן מרובה". וכך נראה סובר המאמר מרדכי ח"ה פרק קי"ח סעי' א' [וראה לקמן]. והנה יש להסתפק האם צריך את שני התנאים כלומר שיהיה תקיעה וגם ממות לחיים או שמספיק תנאי אחד שמספיק שזה עובר ממות לחיים וכך נקטו הפוסקים.
דחיית הגרש"ז
אמנם בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן י"א) כתב [על דברי החזו"א]: "וידוע שדבריו הם חדוש גדול עד מאד, וכל אלה שנשאו ונתנו בעניני חשמל לא הזכירו כלל לחשוש בזה למלאכות של בונה וסותר וכו' וכיון שפשוט הדבר שבסגירת המעגל רק נותן האדם מעבר לזרם, אשר הוא אמנם מתחיל תיכף לזרום רצוא ושוב תוך המעגל ובדרך הילוכו הוא זורם אל המנורה ומדליק, והחוט המאיר הזה ודאי זקוק כל הזמן לכח שמייצר זרם בדיוק כמו ששלהבת של פתילה זקוקה תמיד לשמן שהוא חומר דלק, וכיון שכן למה דוקא הדלקת חשמל תיקרא בשם בונה ובשם תדירי, הרי גם המדליק פתילה בתוך כלי גדול שהוא מלא שמן ותוכל לדלוק זמן רב אפי"ה אינה נקראת משום כך בשם תדירי, וה"נ גם כאן אף שהזרם אינו דולק ואינו כלה ונפסד סיסי חושבני שלענין דינא יש לנו לראות את הספקת הזרם כעין הספקת חומר דלק. וכו' ועיין גם בפמ"ג סי' שי"ג במש"ז סק"ז שכתב: 'כלים שאי אפשר להשתמש כי אם ע"י פירוק והידוק – לאו מכה בפטיש וגם לאו בונה הוא דעשוי מתחילה לכך ושרי', ומשמע דמותר אף בכה"ג שכל חלק לחוד אינו ראוי לכלום, וכן נראה מפשטות דברי השו"ע בסי' תקי"ט ס"ב, דשרי אפי' אם אינם ראויים כלל כשהם מפוצלים. גם מזה שמותר להחזיר מוכין לתוך הכר מוכח דשרי אף שכל חלק בפני עצמו אינו כלי".
דעת הבית יצחק
ובשו"ת בית יצחק (במפתחות ח"ב סי' ל"א) כתב לגבי הדלקת חשמל בשבת ש"יש לאסור משום דע"י סגירת זרם החשמל נולד כח חשמל וזה אסור בשבת, דכמו בסחופא כסא אשיראי אמרינן בביצה כ"ג דאסור משום דמוליד ריחא, ה"ה דאסור לעשות חיבור חשמלי בשבת". כלומר שהאיסור הוא מדרבנן משום מוליד, וכן ביאר במאורי אש בסוף פ"ב, וז"ל: "אמנם נראה דהאמת יורה דרכו דאף אם אין בו שלהבת כלל, מכל מקום חשיב נולד גמור, כיון שהוא נהפך לגמרי מגוף חשוך לגוף מאיר, וחשיב טפי נולד מהולדת ריח בבגד דאסור משום דדמי לעושה בגד חדש וכו' לדעת רש"י ורע"ב שכתבו דטעמא דמוליד אסור הוא משום דדמי או מיחזי כאילו עושה דבר חדש, א"כ הכא נמי כאן אף אם האמת הוא שאין בו שלהבת כלל אבל עכ"פ כיון שהוא נראה לנו כשלהבת ממש אית ביה שפיר טעמא דמחזי כאילו עושה דבר חדש ואסור".
[כתב בשו"ת מנחת שלמה ח"א סי' ט' לגבי שמוש ברמקול "אולם ראיתי בשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב במפתחות לסי' ל"א המובא להלן דהאי גאון ז"ל סובר דעצם הדיבור בטלפון אסור משום השמעת קול ע"י כלי וז"ל: "כיון שאין קול המדבר נשמע רק ע"י העמפאננס אפערעט והאנפאננס אפעארט עושה ע"י העלעקטרישע שוינוגונגען טאהנשווייגונגען בהעמבראן וע"י זה הקול נשמע הוה ג"כ משמיע קול בהמכונה". וכו' (אך מסופקני דאפשר שאין כוונתו משום השמעת קול אלא כוונתו דכיון שזה ע"י זרם של חשמל לכן אסור. אך א"כ לא ידעתי בעניי שום טעם לכך. כי נלענ"ד דמה שהוא סובר שם שיש איסור מוליד אינו אלא תחלת ההתקשרות שהוא עושה מעגל חשמלי ומוליד זרם, אבל לא מה שמדברים אח"כ לאחר שהמעגל נשלם וכבר יש ביניהם קשר) ].
וכתב בהמשך דבריו שם "ועיין גם בשערי דיעה סי' קצ"ד שאף גם הוא מתיר, אך מה אעשה שכבר הורה זקן והוא הגאון מוהר"י שמעלקיש ז"ל בשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סי' ל"א וכו' והדבר צריך הכרעה. שוב ראיתי בשו"ת ציץ אליעזר ח"א סי' כ' פרק ז' שמביא מחתנו של הבית יצחק גאב"ד דק"ק רישא שכתב נמי דאי אפשר לדמותו להולדת ריח, ורק הואיל וכבר יצא לאיסור מפי חותנו לכן אינו רוצה להתיר", כלומר שנסתפק ולא הכריע בדבר.
וכתב האחיעזר ח"ד סי' ו' לגבי החשמל "וגם להדליק ביו"ט הוי מוליד, דע"י הרכבת הכוחות מוליד כח וכן הנני מורה תמיד. ועל דבר הדיבור ע"י הטלפון מבואר בשו"ת בית יצחק יו"ד סי' ל"א בהשמטות, דמלבד הכאת פעמון שיש בזה משום משמיע קול, יש לאסור משום דע"י סגירת זרם האלקטרי נולד כח האלקטרי והנה בכמה מקומות בא ע"י אלקטרי של הטלפון גם הבערה בהתחנה ובודאי יש בזה משום מבעיר וכו' על דבר שאלת הדלקת האלקטרי ביו"ט אצלי פשוט הדבר שאסור מצד מוליד ואם כי יש שהקילו בזה אין ממש בדבריהם, וזה מוליד ממש כמו הדלקת עץ בגופרית".
בשו"ת אגרות משה (ח"ו או"ח ד' סי' פ"ג, פ"ה. וע"ע שם ח"ה או"ח ג' סי' נ"ה). כ' שבהגברת זרם יש חשש איסור דאורייתא.
השבט הלוי ח"ח סי' מ"ז. כתב שיש להחמיר כשיטת החזו"א. וכ"כ האור לציון ח"ב פמ"א הערה ג'. ומרן הרב מרדכי אליהו כתב בספרו מאמר מרדכי שבת ח"ה פרק קי"ח הערה ג'. וע"ש שכ' שבמקום הצורך יש להקל בצירוף עוד צדדים. והגרי"ש אלישיב בקובץ תשובות ח"ב סי' י"ט הביא דעת החזו"א ולא חלק עליו. וע' בישא יוסף (ח"ב פ"ה) שכתב שדעת הגרי"ש לצרף דעת הפוסקים אשר חולקים על החזו"א לסניף לקולא, וא"כ כולם כתבו כשיטת החזו"א כיון דהוי בגדר ספק דאורייתא.
בנוסף הגר"מ אליהו, מאמר מרדכי שבת ח"ה פרק קי"ח הערה ל"א. כתב לחוש לטעם של נולד, והגרי"ש אלישיב פסק שיש בחשמל משום מוליד, וע' בישא יוסף (ח"ג סי' ע"ח) שחילק בדעת הגרי"ש בין שינוי זרם משמעותי (או גם באיכות הפעולה הנגרמת בשינוי הזרם) לבין שינוי זרם שאינו משמעותי. אבל הציץ אליעזר ח"א סי' כ' פרק י' או' א' חולק על הסברה של מוליד עיי"ש בהרחבה.
וא"כ הכא אם מפעיל את המכשיר יש לחזו"א איסור בונה ולגרש"ז איסור של מוליד, אך אם המכשיר עובד ורק משנה בערכים שלו או ברמת הזרם, אין בזה משום בונה או משום מוליד, ושינוי בצבעים של המסך אינם בגדר שינוי משמעותי שאליו כיוון להחמיר הגרי"ש אלשיב, אלא שיש לדון בזה משום בונה או כותב היכא שנשמר וכדלקמן:
בונה בזיכרון
שהנה מצינו לגבי מכשיר שעיקר שמשו עבור הקלטות, שזמן שימורן הוא ארעי, כיון שמיד מעבירים את המידע שעליהם למקום אחר, כתב במאורי אש ח"ב עמ' תשל"ה (תשובה משנת תשל"ב) "ומעתה בנידון דידן בסרט שמקליטים עליו, אשר אם היתה הקלטה היתה נשארת עליו הוה ליה קלקול גמור, וכל חשיבותו הוא מפני שיכולים למחוק ולחזור והלקליט הרי זה דומה לכותב על לוח שעומד תמיד למחיקה וכתיבה דכ"ש הוא שאין לחשבו כעושה כלי". א"כ הזיכרון פלאש הזה עומד להימחק בסוף כל תקופה וזהו שימשו וא"כ נדון בו משום כותב ולא משום בונה כיון שאין בכך עושה כלי אלא שימוש בכלי (כהגדרת הגרש"ז לעניין שימוש בחשמל).
וכתב עוד בתשובה לפרופ' אברהם ח"ד עמ' נ"ח לגבי חולה שעושים לו בדיקה של א.ק.ג. הבדיקה נמשכת 24 שעות ולאחר מכן מדפיסים את הנתונים או שמעבירים למחשב "כי אין הרישום על הטייפ נחשבת ככתיבה וגם אין איסור של בונה כי אין חשיבות על מה שנרשם על הטייפ רק באופן זמני ואינו הופך להיות כלי שמשתמש בו תדיר". כלומר כדי לראות את התוצאות הבדיקה אלא מטרת הזיכרון בו היא ארעית והינו מיועד לשימוש חוזר.
והוסיף באות ב' "אם אין הקלטה עומדת להתקיים ואחרי שבת יחזרו ויקליטו על הקיים מותר להשתמש בה עבור גם בעבור חולה שאין בו סכנה", [והסיף השמירת שבת שם אם המכשיר פועל או יופעל על ידי גוי]. כלומר נראה מדבריו שגם אם זה לא נשמר יש בזה איסור דרבנן של כותב כמו שכותב על גבי אדים וכדו' וראה לקמן מה שנכתוב בזה.
ובמאמרים ותשובות שם עמ' תשל"ט א' "כמו שהעושה תקליט של גרמפון חשיב בונה כך גם קלטת הואיל ונהפך לכלי שאפשר לחזור ולהשמיע אותו הדבר הרבה פעמים דחשיב נמי כעושה בדיבורו בשבת תקליט דחשיב כעושה כלי". כלומר שדבר שעושה כן תמיד חשיב כבונה.
ובשש"כ פס"ח סעי' ל' הערה קכ"ד כתב בשם הגרש"ז לגבי הקלטה בטייפרקורד בחול המועד "דאם אין בו צורך המועד ולא בגדר דבר האבד אסור להקליט ברשם קול דכיון שהטייפ לא משמש כלום ורק על ידי הדיבור הוא נהפך לכלי שמדבר או מנגן להנאתו של השומע לכן אית ביה משום בונה", כלומר שאם הקלטה היא נשארת לתמיד יש בכך משום בונה ועושה כלי.
והוסיף הגרש"ז בתקונים ומלאוים לשמירת שבת כהלכתה (משנת תשנ"ג הובא במאורי אש שם עמ' תשל"ח) "ואולם הזנת המחשב בנתונים הנרשמים על דיסקט אסורה בחול המועד אם אינה לצורך המועד או דבר האבד כיון שלפי דעת הגרש"ז אוירבך יש בה משום איסור בונה [והוסיף הגרש"ז] "אם הדברים חשובים וראויים להשתמש בהם הרבה זמן" כיון שהדיסקט רגיל אין לו כל ערך ורק אם רישום האותיות האלקטרוניות נבנה הדיסקט [הוסיף הגרש"ז] "שמתקיים תמיד". כלומר שאם זה מתקיים תמיד ודאי שיש בזה משום עושה כלי.
[אמנם אם הוא לא רוצה את המידע שהתקיים שם תמיד ומדי פעם מוחק משם יש לעיין למה נדמהו ואפשר שיש בזה משום עושה כלי כי כל הטעם של הגרש"ז זה כיון שזה שימושו והוי כמשתמש בכלי משא"כ הכא שיוצר את הכלי וברפט בזיכרונות ניידים גדולים].
אמנם לפי זה יצא שלחזו"א יש כאן בונה מהתורה שאף על פי שזה דרך השימוש עתה יוצר כלי ואח"כ סותרו כמבואר בדבריו, ואף שאפשר לטעון שכאן חלק מהשתמשות זה הריקון כדי שיוכל להטעין במידע שוב אבל אין זה בריקון שימוש אלא במילוי והוי כקנה של סיידין. וכן נראה דעת מרן הרב מרדכי אליהו.
כותב
ואם יש בזה משום כותב:
הנה מצינו שכתב בשו"ת בית יצחק במפתחות לסי' ל"א שכתב שאדם שמקליט עצמו על גבי תקליט עובר איסור משום כותב וחלקו עליו וכתבו כיון שאין זה כתב שראוי להקיקרא על ידי אדם אלא רק בעזרת מכשיר יעודי לכך לא נחשב כותב. ולכאורה כאן זה יותר קל כיון ששם היה מתבצע חריטה ע"ג התקליט משא"כ הכא שכל השיינוי הם מגנטיים ואינם נראים לעין אפשר שגם לבית יצחק לא יהיה בזה משום כותב וכן העידו בשם הגר"צ פראנק ראה קרני אורה עמ' תתקכ"א הערה 81.
אמנם אם הכתיבה הנ"ל מופיעה על הצג מיד הוי ככתיבה הרואיה להשתמש ע"י בני אדם ואע"פ שמיד היא מתחלפת בנתון אחר יש לדון ככתיבה על האדים שאסורה מדרבנן ראה שו"ע סי' ש"מ סעי' ד' וכדלהלן:
כתב הגרש"ז במאמרים ותשובות עמ' תשל"ט שכתב לגבי כתיבה שמופיעה על המסך "ירי של אלקטרונים אין זה חשיב מן התורה לכתב" משמע שיש בכך איסור דרבנן.
וכן משמע שם תשמ"ג אות ב' שכתב "מותר להציג נתונים של חולה רק' שיש בו סכנה".
וכן לגבי שמוש בגלאי חום כתב בשמירת שבת כהלכתה פ"מ הערה ח' בשם הגרש"ז "אך בגלאי חום כזה שהאותיות לא ניכרות [ועל ידי ניתנת על מצח האדם ניכר המספר] נראה דאף שהנותן נייר ע"ג האש ופולט ממנו מה שנכתב ע"י חלב או מי לימון פטור וכמובאר בסי' שמ בפמ"ג משב"ז ס"ק ג' מכל מקום נראה דמדרבנן אסור לעשות כך אפי' עבור חולה שאין בו סכנה ואע"ג שהכתב נעלם תיכף ואינו מתקיים מכל מקום אפשר דגם בזה אסור, וגם יתכן בנידון דידן חשיב ככותב בתחילה בכל פעם על משום שהוא רגיש להיות בולט וניכר כשנעשה חם עכ"ד". כלומר שכתיבה הניכרת מיד אע"פ שמיד נמחקת אסורה מדרבנן.
וראה במאמרים ותשבות שם ששאל פרופ' אברהם את הגרש"ז מה הבדל בין כתיבה על גלאי חום לבין כתיבה על מסך וענה לו "זה שמניח את המודד על גוף האדם חשיב ככותב בידים כתב שאינו מתקיים הואיל ובמעשיו הוא עשה כתב שמתקיים מאליו זמן קצר ודומה למבשל בשבת על האש "רק התם דרכו בכך ולכן יש לדון בנידון דידן חשיב רק כגרמא) מה שאין כן כתב על גבי מסך זקוקים מתחיל ועד סוף אך ורק לירי האלקטרונים". גם אמר לו הגרש"ז אוריבך "שמכיון שלחולה שאין בו סכנה מותר לעבור איסור דרבנן רק בשינוי וכאן שאפשר על ידי מד חום רגיל אסור להשתמש בגלאי חום הנ"ל אך בבית חולים שמשתמשים בגלאי חום בלבד נראה דיהיה מותר". וביאר שם הגר"י נוירביט ":שבכתיבה על מסך כל רגע ורגע מתחדש הירי אלקטרונים משא"כ בכתיבה בגלאי חום שמחמת החום הם מתקיימות לזמן קצר".
כלומר יוצא שכתיבה על הצג אין איסור לפי גרש"ז כיון שלא מתקיים כלל וכל שניה ושניה מתחדש.
אמנם לגבי לעבור לפני מצלמת אבטחה, ראה בשולחן שלמה סי' ש"מ אות י"ב שכתב "בית שמותקן בו וידאו בטיחון בכניסה לבית אשר דרכו ניתן לבדוק כל מי שנכנס לבית ותמונת הנבדק מופיע על המסך אם השאירו את המכשיר פועל מערב שבת וכו' מותר לעבור דרך שם". לכאורה דיבר היכא שאין הנתונים נשמרים והמצלמה משמת רק כמראה ובזה התיר לעבור דרך שם כיון שהוי פיסיק רישיה דלא ניחיה ליה וכלאחר יד. [וראה עוד בקרני אורה עמ' תתקמ"ג הביא ששאלו את הגרש"ז לגבי עשיית צורות על ידי צל משמש וענה שמותר וא"כ ה"ה לכאן אמנם ראה בחוט השני ח"א עמ' קנ"ח שדעתו לאסור הטלת צל ולפ"ז הכא יאסר].
וכתב הגרש"ז שם עמוד תשל"ז הובא ברבבות אפרים "נראה דאף הכותב במי מלין בשבת חייב אע"ג שהכתב נבלע מיד ולא ניכר כלל היינו משום דלרגע קט ניכר וכו' חשיב שפיר כיכול להתקיים דאפשר לעשותו ניכר ע"י מיא דנורא משא"כ בנידון דידן שגם בתחילתו אינו ניכר, ואע"ג דמסתבר שמדרבנן ודאי אסור מכל מקום בכה"ג נראה להקל בפסיק רישיה דלא ניחיה ליה דה אחשיב נמי כלאחר יד". כלומר א' סבירא ליה שגם אם לא נראה על הצג יש בזה משום כותב מדרבנן ואם רואים את זה על גבי מסך אע"פ שזה ירי אלקטרונים הוי איסורו דרבנן ואסור אף אם יעבור שם ויהיה כלאחר יד.
אמנם ראה במאור שבת פי"ד הערה ר"ו שהביא בשם השלמי ניסן עמ' של"ט סעי' ל"ג שגם היכא שהנתונים נשמרים ומוצגים על גבי מסך יהיה מותר ולא נחשב ככתיבה כלל. וזה לכאורה מסתדר עם מה שהביא פרופ' אברהם בשם הגרש"ז אמנם מתשובת הגרש"ז מוכח לא כן וכן משאר התשובות, ואף שלמי ניסן סייג שרק במקום חולי פיקוח נפש יש להקל בכתיבה במחשב.
ולכן למסקנא גם לדעת הגרש"ז היכא דנשמר ומוצג ע"ג מסך יש בזה איסור דרבנן של כותב.
כתב בשו"ת שבט הלוי חלק ו סימן לז [עיי"ש שנשאל לגבי כתיבה במחשב] "ולדידי בעניי לענין שבת לא זו דאסור אלא גם חיובא דאורייתא איכא, ושני ריעותות דאיכא כאן לכאורה היינו שאין מלאכתו מתקיימת, ושהוא רק דרך גרמא באמת אינה סבה לפוטרו מכותב דאורייתא בנ"ד, דמטעם אין מלאכתו מתקיימת כיון דמתקיים בשעתו ועושה פעולה הנצרכת בשלמותה דהיינו כתיבה המבוקשת זה כבר בגדר המתקיים, וכמו הכותב על בשרו בשבת ק"ד ע"ב דחייב וכלשון הרמב"ם כי"א משבת הט"ז דאע"פ שעובר לאחר זמן ה"ז ככתב שנמחק וה"נ נעשה פעולה חדשה למחקו מיד, אבל מעצם הכתיבה ה"ז מתקיים נקרא, ומה שצריך לו נעשה בשלמות וכה ראיתי להגאון רבי מנחם בספר תוצאות חיים סי' י"א – ג' כ' כדברינו לענין כותב על בשרו דחייב דמצד הכתיבה היא כתיבה גמורה, והמחיקה פעולה שנתחדשה אח"כ, וכ"ה ממש בענינינו". וכן כתב בשו"ת ישא יוסף ח"ד סי' פ"ב בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל, ס' חוט שני פ"כ סק"א,
דעת מרן הרב
כתב מרן הרב במאמר מרדכי שבת ח"ה פרק קי"ח סעי' נ"ג "מצלמת אבטחה השומרת נתונים, וה"ה מצלמת אבטחה שנדלקת כאשר מזהה תנועה – אסור להשאירה פועלת מערב שבת כדי שתצלם בשבת. ומכל מקום במקום צורך בטחוני – מותר להשאירה דולקת". וביאר מרן הרב בהערה ל"ט "כתוב בירושלמי (שבת פ"ז ה"ב): "הצר צורה – הראשון חייב משום כותב והשני חייב משום צובע". וביאר הפני משה: "הצר צורה – ודרך הוא שאחד מסמן הצורה באבר או באיזה דבר ואח"כ נותן בהסימן הצבע שהוא רוצה, הרי הראשון שעשה הסימן חייב משום כותב, והשני הוא שחייב משום צובע, דבצביעה זו אין הסימן של הראשון ניכר, ולפיכך לא שייך אצלו אלא משום כותב", ופסקו הרמב"ם (שבת פי"א הי"ז): "רושם תולדת כותב הוא, כיצד? הרושם רשמים וצורות בכותל ובששר וכיוצא בהן כדרך שהציירין רושמים – הרי זה חייב משום כותב". וראה בבה"ל (סי' ש"מ ד"ה במשקין) שכתב שמקורו של הרמב"ם הוא מירושלמי הנ"ל, וכתב עוד: "בעניננו איירי שעשה רק רושם של הצורה מתחלה כדי שידע ויבין הצובע עי"ז אח"כ מה לצבוע, ודומה לכותב שכותב אותיות שמורה האות על איזה דבר" [וראה עוד בבה"ל בד"ה מותר]. ואע"פ שהוא הולך בעלמא והמצלמה מצלמת ממילא, מכל מקום יש להחמיר להחשיבו כמעשה". וציין להערה כ"ד כ"ה ששם הביא ראיה מפותח את הדלת ויש נר מאורחי הדלת.
ההיתר
וכתב מרן הרב שם בסעי' נ"ד "רחוב שמותקנת בו מצלמה ששומרת נתונים, או מצלמה שנדלקת כאשר מזהה תנועה – יש להיזהר מלעבור שם בשבת אמנם במקום שאי אפשר להיזהר וכל האזור יש בו מצלמות כנ"ל – מותר לעבור שם בשבת", וביאר בהערה שם שמותר לעבור שם כיון שהוי פסיק רישיה דלא ניחיה ליה שדעת הערוך שמותר ודעת רוב הראשונים שיש בכך איסור דרבנן, וכן פסק השו"ע, מכל מקום יש לצרף את שיטת הערוך., ועוד כיון שלא מכוון כלל למלאכה זו וכתב מרן הרב שם בהערה ל"ו את ברת הרב המגיד, והביא את הסברה שאי אפשר להיזהר בזה, וכמו שיובא להלן.
וכן ה"ה כאן שאין לו דרך אחרת והוי מילתא דרבנן, יש לומר דמקום שאי אפשר להיזהר לא העמידו חכמים גזירתם". עכ"ד א"כ מוכח שאי לאו הכי אסור וכאן הרי רוצה ברישום, ורוצה בשמירת מידע הנ"ל וא"כ יהיה אסור. אמנם לא ברירא לן אם אוסר מדין תורה או רק מדרבנן אמנם מהא שפוסק את דברי החזו"א אם לא בשעת הדחק ניתן לומר שאם הנתונים נשמרים אפי' שעתיד למוחקם הוי דאורייתא משום עושה כלי וכן יש משמעות בשו"ת קול אליהו, ואף בנותנים לשעה שעתיד להימחק מאליו יש לדון אם כיון שנמחק לאחר זמן מאליו הוי כשימוש כלי או אפש"ל שלדעת החזו"א הוי איסור תורה. אלא שאין להחמיר מטעמים הבאים:
א. בפסיק רישיה דלא ניחא ליה נחלקו הראשונים שכתבו התוס' (שבת דף ק"ג ע"א) ד"ה "לא צריכא – פי' בערוך (ערך סבר) דבפסיק רישיה דלא ניחא ליה, כגון דקעביד בארעא דחבריה וכגון באחר שאינו אוהבו והקוצץ בהרת בשעת מילה שאין לו הנאה – מותר לכתחילה, ואפילו איסור דרבנן ליכא וכו' ואינו נראה וכו' והא דקאמר לא צריכא דעביד בארעא דחבריה, היינו דלא מיחייב חטאת אבל איסורא – איכא". וכתב השו"ע (סי' ש"כ סעי' י"ח): "חבית שפקקו בפקק של פשתן לסתום נקב שבדפנה שמוציאין בו היין, יש מי שמתיר אף על פי שאי אפשר שלא יסחוט, והוא שלא יהא תחתיו כלי; דכיון שאינו נהנה בסחיטה זו, הוי פסיק רישא דלא ניחא ליה, ומותר. וחלקו עליו, ואמרו דאע"ג דלא ניחא ליה, כיון דפסיק רישא הוא – אסור. והעולם נוהגים היתר בדבר, ויש ללמד עליהם זכות, דכיון שהברזא ארוכה חוץ לנעורת ואין יד מגעת לנעורת – מותר, מידי דהוי אספוג שיש לו בית אחיזה; ולפי שאין טענה זו חזקה, ויש לגמגם בה, טוב להנהיגם שלא יהא כלי תחת החבית בשעה שפוקקים הנקב". דהיינו לדינא לא ס"ל כשיטת הערוך, מכל מקום יש לצרף את שיטת הערוך.
ב. עוד יש להסתמך על דברי הרשב"א הביאו הבית יוסף (סימן שט"ז), וז"ל: "תנן בסוף פרק האורג (ק"ו ע"ב) ישב לו על הפתח ומילאהו ובא השני וישב לו בצדו, אף על פי שעמד הראשון והלך לו – הראשון חייב והשני פטור. הא למה זה דומה? לנועל ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור בתוכו. וכתב הר"ן (ל"ח ע"א ד"ה "מתני' השני") בשם הרשב"א (ק"ז ע"א סוד"ה "אף") דבירושלמי (שם ה"ו) נראה שהתירו לנעול בתחלה [ביתו] לשמור ביתו וצבי שבתוכו דכיון שהוא צריך לשמור ביתו, אף על פי שעל ידי כך ניצוד הצבי ממילא – מותר, ובלבד שלא יתכוין לשמור הצבי בלבד. ותמה עליו הר"ן, דאטו מפני שהוא צריך לנעול את ביתו נתיר לו לעשות מלאכה בשבת?! ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו אינו מתכוין לנעול בעד הצבי, כל שהוא ידוע שהצבי בתוכו ושאי אפשר לו שלא יהא הצבי בתוכו ניצוד – אסור, דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. וזו שאמרו בירושלמי, ענין אחר הוא, לומר שאם נתכוין לנעול את ביתו ולא נתכוין לצבי כלל, אף על פי שאחר כך מצא הצבי שמור בתוכו – מותר, כלומר שאינו מחוייב שיפתח את ביתו".
וכתב החיי אדם (כלל ל' סעי' ב'): "צפור שנכנס לבית דרך חלון הפתוח, אף על גב שאינו ניצוד שם – מכל מקום אסור לסגור החלון או לסתום החור. ונראה לי דבזמן הקור שיש צער צינה או צער אחר – מותר לנעול אם אין כוונתו רק להציל מן הקור, כיון דאין בו צידה דאורייתא, אף על גב דהוי פסיק רישיה בדרבנן. אבל בשאר חיה ועוף, דשייך בו צידה מדאורייתא – אסור, אע"ג שאין מכוון כלל, דהוי פסיק רישיה". ובנשמת אדם שם (ס"ק א') כתב: "עיין בב"י סוף סי' שט"ז כתב בשם הרשב"א שהתירו לנעול ביתו לשמרו, אף על פי שעל ידי זה ניצוד הצבי, כיון שאין דעתו כלל לשמירת הצבי, והר"ן תמה עליו שהרי הוא פסיק רישא, ע"ש. ונ"ל דס"ל לרשב"א דכיון דהוי פסיק רישא, דלא אכפת ליה כלל אם יצא, ומשום שמירת ממונו מתיר כדעת הערוך. אך מה שנראה מלשון רשב"א דאפי' ניחא ליה ג"כ בשמירת הצבי מתיר, כבר תמה עליו הר"ן ואוסר אפי' אם אינו מתכוין כלל, דאזיל לשיטתו שכתב בפרק ח' שרצים, ודחה ראיות הערוך. ועכ"פ אף דבצבי ושאר עופות בודאי אין להקל כדעת רשב"א, מ"מ בצפור דרור, דאין בו צידה דאורייתא בבית כמפורש ברמב"ם ושאר פוסקים, יש לסמוך במקום צער אם אין כוונתו כלל לשמירת הצפור, דהוי פסיק רישיה דלא אכפת ליה בדרבנן". וראה במשנ"ב (סי' שט"ז ס"ק ה'), כה"ח (שם ס"ק ד') שהביאו דבריו להלכה.
ג. ועוד יש לצדד אינו בכלל עושה מלאכה כיון שאינו מתכוון לכך כלל, שהנה כתב הרמב"ם (שבת פ"י הל' י"ז): "המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאין עושין שהן מתכוונין ברפואה להרחיב פי המכה – הרי זה חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא, ואם הפיסה להוציא ממנה הליחה שבה – הרי זה מותר", וביאר המגיד משנה שם בשם ספר הבתים: "יראה לי שאין זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, כי מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא עושה המלאכה בעצמה ובכונה, אבל דברים אלו אין כונתו למלאכה שכל כונתו הוא להוציא לחה ולהנצל כו' וכ"נ דעת הרמב"ם [לגבי רמשים המזיקים], עכ"ל". וכן כתב המגיד משנה בפרק י"ב (ה"ב): "ומדברי רבינו שכתב שהכל תלוי בכונתו, נראה שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר בו פסיק רישיה ולא ימות הוא וליחייב מפני שכשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי".
ד. ועוד י"ל כיון דהוי מילתא דרבנן ואי אפשר להיזהר, לא גזרו בכהאי גוונא, כדאיתא בשו"ע (סי' ש"כ סעי' י"ג): "דורס שלג ברגליו ואינו חושש". כתב הט"ז (ס"ק י'): "נראה דאע"ג דא"א שלא יהיה נימוח והוי פסיק רישיה, מ"מ לא גזרו בזה, כיון דאי אפשר להזהר מזה בימות החורף, דכל הארץ היא כך מלאה כפור וגליד והמנעלים הם לחים ונימס השלג שם".
וכן כתב השו"ע (סי' ש"כ סעי' י"ד): "הר"מ מרוטנבורג מתיר להטיל מי רגלים בשלג, והרא"ש היה נזהר". וכתב הט"ז (ס"ק י"א): "ולפמ"ש בסמוך ודאי הוה הדריסה פסיק רישיה ואפי' הכי לא גזרו, הכי נמי בזה שא"א ליזהר כי כל הארץ מלאה שלג". וכתב המשנ"ב (ס"ק מ"א): "שע"י השתן ודאי נימוח, ולא דמי לסעיף ט' דשרי ליתן שלג לתוך הכוס אף על פי שנימוח, דהכא כיון דעביד מעשה גרע טפי, ועיין בט"ז שפסק להקל, וכן הא"ר כתב להקל, אם לא שאפשר בלא טורח טוב ליזהר".
ועוד כתב השו"ע (סי' שכ"ו סעי' ז'): "הרוחץ בנהר, צריך שינגב גופו יפה כשעולה מהנהר, מפני שלא ישארו המים עליו ויטלטלם ד' אמות בכרמלית, לפי שהעולה מן הרחיצה יש רבוי מים על גופו; אבל ההולך ברשות הרבים ומטר סוחף על ראשו ועל לבושו – לא הקפידו בו". וכתב הט"ז (ס"ק ב'): "בית יוסף נתן טעם, לפי שהם מועטים לא גזרו עליהם, ואין מספיק דעינינו רואות שיש יותר ריבוי מים מן המטר על לבושי אדם ממה שיש על גופו כשעולה מן הרחצה, אלא נראה הטעם דבזה א"א להמנע ממנו, שהאדם הולך ברשות הרבים ופתאום בא מטר עליו, לא גזרו ביה רבנן, ודומה לזה כתבתי בסי' ש"כ סי"ד בענין להשתין בשלג, ואפי' הרא"ש דכתב שם להיות נזהר, היינו שאפשר קצת להזהר, אבל כאן א"א כלל להזהר". וראה במשנ"ב ס"ק כ"ג.
וא"כ כיון דהוי פסיק רישיה דלא ניחיה, ולא אכפת ליה כלל, ועושה מעשה בלי כוונה הניכרת לכך, (ראה ברב פעלים ח"א סי' כ"ג), בדבר שאיסור דאורייתא שלו אינו ודאי יש להקל.
העולה
מצלמה שאינו שלו, שכאשר עובר שם מפעיל אותה, וכן הנתונים נשמרים לזמן מה, מותר לעבור שם היכא שאינו רוצה בכך, כמפורט בהרחבה בתשובה.