שאלה

האם מותר להוסיף מים למצנן אויר שמחובר לחשמל? ומה הדין כשהוא מנותק עם שעון שבת?

תשובה

מצנן – אם יכול למלאות לו מים באופן שלא מוזיז את המצנן אם אין שינוי זרם מותר, אם יש שינוי זרם נחלקו הפוסקים אם אסור וראוי להחמיר אלא אם כן החום גדול שאז יש להקל.
הוזזת מצנן – לדעת הגרש"ז מותר, לדעת מרן הרב אסור.
אמנם יש לשים לב לחיישנים של חוסר מים – בכמה דגמים כאשר המים יורדים מתחת מפלס מסוים, נדלקת נורית אזהרה ואו מופעל צפצוף – במצנן זה אין למלאות מים לאחר שירדו המים מתחת לקו לכולי עלמא.

מקורות

שיהיו דברי תורה אלו לשמירה על בריאים – להצלחת הלוחמים – להחזרת החטופים – לרפואת הפצועים –– ולהבדיל בין החיים לחיים לעילוי נשמת הנרצחים
הנה כדי להבין דין זה יש לשים לב לשני סוגי מצננים.
א. מצנן שכאשר מוסיפים לו מים, הוא משתמש בעוד חשמל כדי לפזר את הלחות בחדר.
ב. מצנן שאין שינוי בחשמל במהלך הוספת המים.
איתא בירושלמי שבת פרק ז ה"ב "רקק והפריחתו הרוח חייב משום זורה וכל דבר שהוא מחוסר לרוח חייב משום זורה".
דין זה הביאו הרמ"א סי' שי"ט סעי' י"ז, להלכה וז"ל: "הרוקק ברוח בשבת והרוח מפזר הרוק, חייב משום זורה".
אולם המשנ"ב ס"ק ס"ז כתב "מפזר הרוק – ולא ראינו מי שחושש לזה כיון דאינו מתכוין לכך וכ"ש דאין זה דרך זורה [חידושי רע"א] ועיין בבה"ל", שכתב בבה"ל ד"ה "מפזר וכו' – בתשו' ר' עקיבא איגר סי' כ' נסתפק בשופך מים מועטים מצלוחית דרך חלון, והרוח מפזר הטיפות א' פונה לכאן וא' פונה לכאן, אי חייב משום זורה. והעלה לצדד הרבה להקל מדהשמיטוהו הפוסקים הירושלמי שמע מיניה דלא סבירא ליה כן אלא דמלאכת זורה הוא כעין בורר דמברר פסולת מתוך אוכל אבל בכולו פסולת אינו חייב משום זורה. ואף לדעת הרמ"א יש לצדד דהוא דוקא ברוק דכמו דאין דישה ומעמר אלא בגידולי קרקע כן אין זורה אלא בגידולי קרקע ואדם נקרא גידולי קרקע אבל לא במים דלא הוי גידולי קרקע, ועוד דלא ניחא ליה ופסיק רישא דלא ניחא ליה יש מתירים, ע"ש. ובספר אלפי מנשה פירש דכונת הירושלמי דהוא במעביר ארבע אמות ברשות הרבים ע"י הרוח, והוא על דרך דוגמא פי' דכמו בזורה אף דהרוח הוא מסייעתו אפילו הכי חייב כן ברוקק דהעברתו ע"י הרוח ג"כ חייב והוא נכון".
וכ"כ הכה"ח ס"ק קל" "הרוקק ברוח בשבת והרוח מפזר הרוק חייב וכו'. לא ראינו מי שחשש לזה כיון שאינו מתכוין לכך וכל שכן שאין דרך זריקה בכך. מהריק"ש בהגהותיו, וכן הסכים מה"ר אברהם אזולאי ז"ל בהגהותיו כ"י, ברכי יוסף אות ח'".
אולם בן איש חי שנה שניה פרשת פקודי סעי' י"א כתב "הרוקק ברוח והרוח מפזר הרוק, אסור, משום דדמי לזורה, ואף על גב דאין מתכוין לכך, פ"ר הוא ואסור מדרבנן, ואף על גב דיש חולקים על זה, רבו האחרונים ז"ל דחיישי לזה", וכ"כ שו"ע הרב סעי' כ"ט.
והנה במצנן לכאורה יהיה אסור כיון שרוצה בכך, שהמכשיר יפזר את המים ויוסיף לחות קרה לחדר, וניחיה ליה בזה, ובכה"ג הוי גם דרך זרייה, אלא שיש לדון כיון שמפזר את כל המים, וכן שמים לא הוי גידולי קרקע.
והנה כתב מרן הרב במאמר מרדכי פרק ק"ב "מותר להתיז מי בושם מתוך מיכל או בקבוק ריח ("ספריי") כאשר ההתזה נעשית אל חלל האוויר, כגון: דאודורנט ספריי, או מטהר אויר וכדו'", והטעם דמים לא הוי גידולי קרקע, שהרי מדובר כשרוצה בזה.
זורה שהכל פסולת
איתא בגמ' פסחים ו ע"א "אמר רב יהודה אמר רב: המוצא חמץ בביתו ביום טוב – כופה עליו את הכלי", ופרש"י "כופה עליו את הכלי – דהא לא חזי לטלטולי ואפוקי, ומיהו, בבל יראה לא עבר, דהא בטליה בליביה מאתמול, כדאמרינן לקמן: הבודק צריך שיבטל בלבו, אלא משום שלא ישכח ויאכלנו – צריך כפיית כלי", כלומר שכיון שלא ביטלו עדיין, מספיק כפיית כלי אבל אם לא ביטלו, כתב הגהות מיימוניות (חו"מ פ"ג אות ט) שיכול לשרפו או לפררו ברוח, וכן נראה שדעת הר"ן .
אבל הרמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ג הלכה ח כתב "לפיכך אם לא ביטל קודם שש ומשש שעות ולמעלה מצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור ולא ביערו הרי זה עבר על לא יראה ולא ימצא שהרי לא ביער ולא ביטל, ואין הבטול עתה מועיל לו כלום לפי שאינו ברשותו והכתוב עשהו כאילו הוא ברשותו לחייבו משום לא יראה ולא ימצא, וחייב לבערו בכל עת שימצאנו, ואם מצאו ביום טוב כופה עליו כלי עד לערב ומבערו".
וכתב המגיד משנה "אמר רב המוצא חמץ ביום טוב כופה עליו את הכלי אמר רבא אם של הקדש הוא אינו צריך מ"ט מיבדל בדיל מיניה ודעת רבינו לפי הנראה לפרשה אפילו בלא בטול ואעפ"כ אינו יכול לשרפו ביום טוב ולא לפררו לזרותו לרוח. ויש מפרשים דדוקא בשכבר בטלו קודם איסורו ואינו עובר עליו הא אם לא בטלו יכול הוא לשרפו או לזרותו לרוח ביום טוב", כלומר שנחלקו הראשונים אם לא ביטל את החמץ האם יכול לפורר ברוח, או לשרוף את החמץ ביום טוב, שלדעת הרמב"ם אסור, כיון שלפורר או לשרוף הוי מלאכת דאורייתא, ולרש"י וסייעתו מותר, אבל אם ביטל את החמץ גם לרש"י אסור לפורר ברוח.
הטור בסי' תמ"ו כתב שמדובר שלא ביטלו והטעם כיון שאסור לשרוף ביום טוב ועיקר הביעור לפי רבי יהודה הוא בשריפה, ולא אומרים מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, ודעת רבינו יחיאל אחי הטור, מותר שחשיב קצת צורך, אם לא ביטל.
כתב השו"ע סי' תמ"ו סעי' א' "המוצא חמץ בביתו, אם הוא בחול המועד יוציאנו ויבערנו מיד. ואם הוא יום טוב, יכפה עליו כלי עד הלילה ואז יבערנו", והנה מכך שסתם השו"ע שכופה עליו כלי משמע אע"פ שלא ביטלו, והטעם כמו הרמב"ם.
אלא שהרמ"א "לפי שלא יוכל לטלטלו ביום טוב (ריב"ש) גם לשרפו במקומו אסור", והטעם שעיקר הביעור בשריפה.
[שכתב השו"ע סי' תמ"ה סעי' א' ע "כיצד ביעור חמץ, שורפו או פוררו וזורה לרוח או זורקו לים. ואם היה החמץ קשה ואין הים מחתכו במהרה, הרי זה מפררו ואחר כך זורקו לים"
וכתב הרמ"א שהמנהג בשריפה, וביאר המשנ"ב שהטעם כדי לחשוש לחולקים שס"ל שאין ביעור אלא בשריפה, וז"ל בס"ק ו' "והמנהג לשורפו – דחוששין לדעת הפוסקים שפסקו כר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה דילפינן מנותר שהוא בשריפה. ומנהג זה הוא אפילו אם שורפו בזמן הראוי דהיינו בסוף שעה ה' כמנהגנו וכדמבואר לעיל בסימן תל"ד או בכל שעה ששית וכ"ש במצא חמץ לאחר שש או בפסח גופא דבודאי יש לנהוג לכתחלה לבערו ע"י שריפה דוקא", וכתב בשער הציון ס"ק יז "משום דבשש הוא רק דעת רש"י, וכמעט כל הפוסקים פליגי עליו, ובלאחר שש אדרבה כמעט כל הפוסקים העומדים בשיטת ר' יהודה מחמירים, וכפירוש רבנו תם על הא דאמרינן בש"ס י"ב, אימתי אמר ר' יהודה שלא בשעת ביעורו, דהיינו לאחר שש ואילך. ועיין בביאור הגר"א סעיף קטן ד' שהוכיח מהרבה מקומות כשיטה זו, ודברי הט"ז בסעיף קטן ב' שמבואר בו היפך דברינו מוקשים מאד, וכבר תמה עליו בספר חמד משה וכן במאמר מרדכי"]
וכתב המג"א ס"ק ב' "ונ"ל דשרי להטילו לים ע"י עכו"ם דה"ל שבות דשבו' דשרי במקום מצוה כמ"ש סי' שכ"ה ס"ג וסי' תמ"ד וסי' תנ"ט ס"ד וסי' תקפ"ז סכ"א וסי' ש"ז, אבל לזרות לרוח אפשר דהוי מלאכה דאורייתא כמ"ש ססי' שי"ט, ומ"מ כל הפוסקים כתבו לכפות עליו כלי וכ"כ מור"ם לובלין, שכן מנהגו ואפשר דחיישי' שהעכו"ם לא יפררו כדינו, ועוד דעיקר ביעור הוא שריפה, ועוד דהעכו"ם יאמר כשפים הוא עושה כדאי' סי' תל"ג ס"ז". מדברי המג"א האלו אנו למדים שס"ל כדעת הרמ"א שיש איסור לפרר ברוח גם אם הכל פסולת, ודלא כדברי הרעק"א, ולמבואר לפי השו"ע שאפשר לזרות ברוח, היה צריך להביא את אפשרות זו, מכך שלא הביא וודאי ס"ל דהוא דרבנן ומכך שסתם משמע שס"ל שהוא איסור תורה.
וכתב הפר"ח על דברי המגיד משנה "וכן דעת התוספות בפ"ק דכתובות [ז, א ד"ה מתוך], וכן עיקר, דאסור לשורפו מדרבנן משום מוקצה דאסור לטלטלו, ואף על גב דלא ביטל וקעבר אבל יראה הא אמרינן בהאשה רבה [יבמות פט, ב] דבית דין מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ולא תעשה, וכן נראה מדברי המחבר שסתם, וכן פסק מהר"ם מלובלין בסימן (ה') [כ] ע"ש".
וכתב החק יעקב ס"ק ג' "אבל הסכמת רוב האחרונים כמשמעות הפסק בשו"ע דאין לו שום תקנה אלא בכפיית כלי. וכן נהג מורי ורבי חמי זקיני הגאון זצ"ל. ואפילו ע"י אמירה לעכו"ם לזרוק לים ג"כ לא התירו, וכן מסיק המ"א [ס"ק ב]. מכל מקום היכא דנהג היתר נהוג, ויש להם על מה שיסמכו, כמו שכתבתי שכן דעת גדולי פוסקים".
אולם הרעק"א עמיד הדין "ונ"ל דחמץ לא מקרי עשה. לכאורה קשה דיבערנו במקומו דהוי בעידנא וצ"ל כיון דמדאורייתא מהני פירור ואפשר לקיים שניהם אסור לשורפו ואחרי דאסרו חז"ל טילטול מוקצה אסור לפרר דלא הוי בעידנ' ולשרפו במקומו ג"כ אסור דמדאורייתא לא דחי כיון דאפשר לקיים העשה ע"י פירור וזורה לרוח", כלומר שיש גזירה מיוחדת של חז"ל שלא לטלטל חמץ משום מוקצה.
וכתב המשנ"ב סי' תמ"ו ס"ק ו' "אבל בחמץ שלא ביטל אתי לאו דבל יראה ודחי עכ"פ טלטול דרבנן וע"כ מותר לטלטלו ולהשליכו לנהר או לבית הכסא או לפררו ולזרוק לרוח". וביאר בשער הציון ס"ק ז' "מאור בפרק קמא דפסחים, דאינו מלאכה דאורייתא, ומה שגמגם בזה המגן אברהם, עיין בהגר"ז סעיף ו' ובמה שכתבנו לעיל סימן שי"ט בביאור הלכה, ולענין מפרר עיין מחצית השקל".
וכתב הכה"ח ס"ק ט' "לפי שלא יוכל לטלטלו וכו'. הנה בדין זה רבו הדעות, דיש אומרים דוקא בביטל קודם שעה ששית ואחר כך מצא חמץ ברשותו דאינו עובר בבל יראה כיון שביטל סגי בכפיית כלי, אבל בלא ביטל או אפילו ביטל ונתחמץ לו עיסה בתוך הפסח דלא היתה בכלל ביטול זה לא סגי בכפיית כלי כיון דעובר עליו מן התורה בבל יראה ויכול לשורפו ביום טוב, דכיון דיש קצת מצוה בשריפתו אמרינן שמתוך שהותרה הבערה לצורך יום טוב הותרה נמי שלא לצורך. ויש אומרים דאפילו בלא ביטל או שנתחמצה לו עיסה ביום טוב דלא היתה בכלל ביטול אסור לשרוף ביום טוב, ולא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך אלא אם כן יש שם קצת צורך היום, מה שאין כן הכא שאין בו צורך היום כיון שיכול להמתין עד הערב וכיון דרצונו לבערו אלא שחכמים אסרוהו אינו עובר עליו דאונס הוא. כמבואר כל זה בטור ובית יוסף וב"ח וט"ז ומגן אברהם ושאר האחרונים יעו"ש. ובשל"ה כתב דיוציא החמץ על ידי עכו"ם דאתי עשה דתשביתו דרבנן (כשכבר ביטל) ודחי לא תעשה דרבנן דאמירה לגוי שבות יעו"ש, והביאו מגן אברהם ס"ק ב'. אמנם מסתמיות דברי השלחן ערוך ומור"ם ז"ל בהגה משמע דאפילו בלא ביטל אסור לשרפו ביום טוב או לטלטלו להוציאו לחוץ ולא שרי אלא רק בכפיית הכלי. וכן מסיק המגן אברהם שם, אלא שכתב והיכא דנהוג נהוג ומקום שאין מנהג שב ואל תעשה עדיף יעו"ש. וכן כתב חק יעקב אות ג' דהסכמת רוב האחרונים כמשמעות הפסק בשלחן ערוך דאין לו שום תקנה אלא בכפיית כלי, ואפילו על ידי אמירה לעכו"ם לזרוק לים גם כן לא התירו, רק היכא דנהוג היתר נהוג ויש להם על מה שיסמוכו יעו"ש. וכן כתב חק יוסף אות ב', חמד משה אות ב'. וכן הסכים הפרי חדש דאפילו לא ביטל לא שרי אלא בכפיית כלי יעו"ש. וכן מסיק המטה יהודה סוף אות ז'. וכן פסק אליה רבה אות ב', מקור חיים אות ג', חיי אדם כלל קי"ט אות כ"ט".
יוצא מכל האמור שלדעת השו"ע אסור לפרר ברוח משום זורה אע"פ שהכל פסולת, ולדעת רש"י עכ"פ יש איסור דרבנן לפרר ברוח, ומלבד זה יש פוסקים הסוברים שחכמים גזרו בכלל שלא לטלטל את החמץ, ולכן למעשה מי שמוצא חמץ ביום טוב או בשבת כופה עליו כלי, וכן פסק מרן הרב במאמר מרדכי הל' חגים.
וא"כ חזרנו לדיננו שלדעת הרבה פוסקים אסור לזרות הכל ברוח גם כשהכל פסולת, משום מלאכת זורה.
ומכל מקום לעיל לגבי רוקק אפשר שיודו דשרי, משום דאינו מתכווין לכך, ולא הוי דרך זרייה.
זורה ברחת
ראה רש"י שבת ע"ג ע"א שמשמע שזורה זה דווקא בכלי, וכן כתב המנחת חינוך מאידך רבינו חננאל עד ע"א כתב שגם ביד הוי זורה, וראה בשביתת השבת, עכ"פ הכא הווי כלי.
מסקנא
דעת השמירת שבת כהלכתה פי"ג סעי' מ"א שמותר "מותר להוסיף לו מים כאשר יתרוקן מיכל המים שלו", וציין לדברי הבה"ל הנ"ל.
וכתב בשו"ת אור לציון חלק ב פרק מא שא' ו' "מותר להוסיף מים למכשיר – אדים קרים בשבת. אבל אין להוסיף מים לתוך מכשיר – אדים חמים, אף אם נוטלם מדוד – השבת". וביאר בהערה "להוסיף מים למכשיר – אדים קרים מותר, משום שאין גורם בהוספת המים שום שינוי בפעולת המכשיר, שתפקיד המכשיר הוא להוציא אויר, וכשיש מים האויר מפזרם החוצה, וכשאין מים יוצא רק אויר. (ולענין חשש איסור זורה ראה מה שנתבאר לעיל בפרק ל"א בבאורים לתשובה י"ד ע"ש). ועכ"פ לא יוסיף מים אלא באופן שלא יעבור על איסור טילטול מוקצה, והיינו שיכניס מים דרך הנקב הנוסף במכשיר".
וכתב עוד בפל"א סעי' י"ד "ועוד נראה שבמרסס אף לדעת הרמ"א הדבר מותר, דהנה תמהו האחרונים על הרמ"א שם, הלא זורה הוא רק בשני מינים והוא מפרידם זה מזה, שהרי מלאכת זורה היא כעין מלאכת בורר, וכמבואר בשבת ע"ג ע"ב היינו זורה היינו בורר, וא"כ למה יש ברוק משום זורה, וראה גם בבאה"ל שם ד"ה מפזר.
ונראה בדעת הרמ"א שבאמת גם ברוק יש שני מינים, משום שמעורב שם כיחו וניעו עם מי – רוק, והרוקק ברוח, הרוח מפזרת שני מינים אלו. ולפ"ז, בריסוס שיש רק מין אחד אף להרמ"א שרי.
ועוד שאפשר שזורה הוא רק בגידולי קרקע, כדין כמה מלאכות אחרות, ואדם הוי גידולי קרקע, וכמ"ש בתשובות רע"א בסימן כ', ולכן ברוק אסור, אבל חומר ריסוס אפשר שאין בזה איסור זורה אף להרמ"א. ועכ"פ למעשה כבר כתבו האחרונים שאין חוששין למש"כ הרמ"א כאן וכמ"ש לעיל, ומותר להשתמש במרסס בשבת".
לסיכום
הנה מצד הזורה – ראינו מספר קולות.
א. אין דרך זרייה בכך – שבזה צ"ע לומר כן שדרך זרייה והוי זרייה בכלי.
ב. אינו מתכווין – בזה מתכווין
ג. זורה שאין דבר נברר מתוך חבירו – ראינו מחלוקת בפוסקים ולמשנ"ב מותר, ולהרבה פוסקים יש להחמיר.
ד. זרייה בדבר שאינו גידולי קרקע – שלדעת הפוסקים מותר, וממילא ה"ה כאן.
ומה שנשאר לדון הוא משום שינוי חשמלי
שינוי בחשמל
בשו"ת ציץ אליעזר חלק יח סימן יב כתב "נוסף להאמור, אצלי עוד לא ברור כל כך הדבר אם ע"י הוספת מים בתיבה וע"י פעולת פיזור הלחות בחדר עי"כ ע"י המפוח לא נגרם עי"כ להוספת כח זרם חשמלי במאוורר, וקרוב לודאי שכן מתווסף, וא"כ יש לאסור גם מכח זה. [וכמו"כ יש מקום לאסור הוספת עצם המים מכח עובדין דחול] אך גם אם נניח, או שיתברר, שאין הוספת זרם חשמלי [ולא נרצה לקבל שזהו עובדין דחול], מכל מקום יש אפ"ה לאסור הוספת מים לתיבה בשבת מכח הנז"ל".
וכתב עוד שם שכיון שמצנן הוא מוקצה ממילא יהיה אסור לגעת בו היכא שמוזיזו לכו"ע, ואם לא מוזיזו יהיה אסור לגעת בו לפי השו"ע ובמקום אחר הארכנו בזה.
וכן כתב מרן הרב בפרק קי"ח "אסור להוסיף מים למצנן בשבת, כיון שתוספת מים מעמיסה על המאוורר והוא צורך יותר חשמל",
שינוי זרם
שו"ת דברי בניהו חלק ט' סימן סח, כתב להקל שאין בזה משום זורה , פסקי תשובות סימן שיט הע' 378 כתב "ס' מאור השבת ח"א פניני המאור מכתבי הגרי"י פישר זצ"ל אות י"ב (אך יש ליזהר מאד שלא יהיה איזה פעולה חשמלית של הדלקה או כיבוי אור ושינוי בזרם ע"י הוספת המים (ובשו"ת מגדנות אליהו ח"ב סי' צ' עפ"י מומחים שאין שינוי בזרם)".
שו"ת 'מעשה-חושב' ח"ב עמ' צב כתב שאפשר שלפי רעק"א בדבר שאינו מגידולי קרקע יהיה בו איסור דרבנן, אם מתכויין לזרייתו, והתיר רק במכשיר אדים כיון שהוא לצורך חולה שאין בו סכנה, ועיי"ש מה שדיבר בענין צריכת חשמל והפנה לספרו מעליות פרק ו' וצ"ע.
יצא שלפי במגדנות אליהו כתב שאין שינוי חשמלי, אמנם הציץ אליעזר ומרן הרב כתבו שיש וכן מסתבר אמנם אין שינוי משמעותי וניכר, ואם יש שינוי חשמלי ורוצה בכך אם אסור.
שינוי זרם משום נולד
והנה נראה שאם המכשיר פועל כל הזמן יש לדון את השינוי בצג כאשר עובר כשינוי זרם וכדלהלן:
הנה כתב החזו"א שבת סי' ל"ח ס"ק ד' כתב לענין שימוש במתקני חליבה בשבת וז"ל "ונראה לפ"ז דמותר להלביש הצנור על דדי הפרה שסוף תנועת החשמל לבוא ע"י פתיחת השעון ותהא התנועה זו חולבת את הפרה שאין זו אלא גרמא מהגרמות המותרות. וכן מותר להלביש את הצנור בזמן תנועת החשמל כשהחלב הולך לאיבוד". ולכאורה הרי בזמן שיצמיד את המשאבה לפרה וודאי שיגבר הלחץ של החשמל כיון שנמצא בווקאום א"כ יוצא שמותר לחזו"א הגברת זרם, ואין לומר שאין בהצמדתם לעיטני הבהמה שינוי זרם שלדעת המומחים דבר זה לא קיים במציאות.
אמנם יש לדחות שהחזו"א כשכתב את ההיתר העלה שאלה שמא בפתיחת הברז שהחלב ילך לאיבוד ייצור שינוי לחץ שישפיע על עוצמת החליבה ואחרי שקיבל תשובה מפרופ' סמבורסקי שאין שינוי התיר, והרי שם הוא גם שינוי זרם.
דעת הגר"מ אליהו
וראה במאמר מרדכי שבת ח"ג פרק ס"ה סעי' מ"ג שהביא את החזו"א לענין חליבה והביא רק את אופציה ששעון שבת מתחיל לפעול אח"כ כלומר שלמד בדעתו ששינוי זרם יש בו איסור ולכן השמיט דין זה וראה לקמן בדעתו אמנם מכל מקום אין ראיה האם איסור יהיה מדרבנן שמא יבא לאיסור תורה וכדו' או שאיסור הוא מהתורה.
דעת הגר"ח קנייבסקי
דעת הגר"ח קנייבסקי (הובא בשו"ת ישא יוסף ח"ג סי' ע"ח) בשם החזו"א ששינוי זרם אסור מהתורה והקשו מחליבה וכתב שצ"ל שהחזו"א לא ידע שיש שינוי זרם אע"פ שאינו בהכרח משמעותי ולכן כתב להתיר אמנם באמת לשיטתו אסור.
דעת הגרש"ז בדעת החזו"א
כתב במנח"ש ח"א סי' י' לגבי פתיחת מקרר "נראה דאף לדעת החזון איש שכתב בהל' שבת סי' נ' אות ט "שכיון שמעמידו על תכונתו לזרום את זרם החשמל בתמידות קרוב הדבר דזה בונה מן התורה כעושה כלי", אפשר שכל זה דוקא בשעה שעושה את עיקר החיבור של המקרר עם רשת הזרם, בזה הוא סובר שנחשב כבונה כיון שמעמידו בכך על תכונתו לזרום בשעה שמתחמם ולהפסיק בשעה שמתקרר, אבל אם האדם רק משנה את קצב פעולת המקרר ומפעיל אותו חמשים פעם ביום במקום ארבעים נלענ"ד שגם להחזו"א חשיב רק כמשתמש ואין לחשוש בזה לבונה וסותר, וגם מסתבר דאין בזה משום מתקן כיון שרגילים תמיד לשנות את הקצב ע"י המוסת של המקרר כפי רצונו של האדם בשעה זו ולאו תיקון הוא כלל".
ולגבי שינוי זרם כתב בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' ט'): "ברם נראה דאף אם נאמר דאסור משום מוליד, מותר להגביר את הקול ע"י הגברת עוצמת הזרם ואין לחשוש בזה לאיסור מוליד, שהרי אמרו בגמ' ביצה כ"ג ע"א שמותר למלול עשבים שיש בהם ריח משום טעמא דריחא, מיהו איתא ואוסופי הוא דקא מוסיף כך גם כאן, ואף שהמג"א בסי' תקי"א ס"ק י"א אוסר להוסיף בשמים על בגד שמריח כדי שיריח יותר מפני שהוא מוסיף בבגד ריח חדש, וה"נ הרי מוסיף עוד זרם ונוצר ע"י זה כח חזק יותר שלא היה קודם, סיסי עיין בשו"ע הרב ז"ל שכתב שם בסעיף ז' שרק מין בושם אחר שלא היה כלל מקודם הוא דאסור ולא מאותו מין, ובנד"ד הרי הו"ל כאותו המין" וכן כתב בשמירת שבת כהלכתה פרק ל"ח הערה ל"ג' "ושמעתי מהגרש"ז אוירבך דאם אינו מוסיף להדליק עוד חוט או מכבהו אלא רק מגביר את הזרם או מחלישו נראה דאין בזה שום איסור הואיל והחוטים כל הזמן שחורים ולא מאדימים", ולכאורה צ"ע דאם ידלק בעבור זה עוד מנורה וכדו' למה שלא יהיה מוליד.. אמנם לפ"ז נראה שבמקום שאינו שינוי זרם אלא יעבור בחוט אחר יהיה אסור.
אמנם לפי מה שכתב בשו"ת מנחת שלמה שם לגבי רמקול וכדו' "שכמו שהחזרת מטה רפויה אינה חשובה כעשיית כלי הואיל וכך תשמישה תדיר, כמו כן גם לענין מוליד אם רגילים תמיד להוליד ולחזור ולהוליד אותו דבר עצמו שכבר נולד קודם וכך הוא תשמישו תדיר נראה דלא שייך בו כלל איסור מוליד. וגם אפשר שאף איסור מוליד הוא דוקא כשנולד דבר שהוא בר קיימא, ומה שהולדת ריח חשיב מוליד אף על פי שהריח הולך ונודף היינו משום דחשיב כמתקלקל וכן הוא דרך יצירתו וכן בהולדת אש משא"כ בנד"ד שההולדה היא רק לזמן מועט ותיכף לאחר גמר תשמישו הוא חוזר ומנתק את הזרם או שהוא נותק מאליו ואח"כ שוב פעם חוזר ופותח וחוזר חלילה בכגון דא לא חשיב כלל מוליד.
ובעיקר הדבר חושבני שקשה מאד לחדש איסור מוליד כזה שלא נזכר כלל בש"ס, דהא הולדת חום נמי קרי ליה בגמ' שבת מ"ח א' בלישנא "דאולודי קא מוליד" ואפי"ה בכה"ג דלא אסור משום מבשל שפיר מותר לחמם אף על גב דמצד הסברא אינני יודע אם היינו מחלקים בין הולדת ריח להולדת חום, וחזינן נמי דאע"ג שאין מרסקין שלג וברד מפני שנראה כבורא דבר חדש ואפי"ה פירות שעומדין לאכילה מותר לסוחטן ולא אסור משום מוליד משקה מאוכל, וגם אמרינן דאין צביעה באוכלין ומותר אף על גב שלעינינו ה"ז נראה כדבר חדש טפי מסחופי כסא אשיראי, ומוכח ודאי מזה שאין לנו לאסור משום מוליד כי אם במה שנזכר מפורש בש"ס והבו דלא לוסיף עלה. וכיון שכן נלענ"ד שמותר לדבר בשבת עם אנשים אשר אזנם כבדה משמוע ולא מיבעיא אם הם משתמשים במכשיר כזה שאין הזרם בא מבחוץ אשר המדבר מול המכשיר רק גורם שינויים קלים בעצמת הזרם, אלא אפילו נגד מכשיר כזה אשר בשעה שהוא נח לא זורם בו שום זרם ורק מחמת קול המדבר נוצר ומתחדש כל פעם זרם אשר לכאורה יש לחשוש שהמדבר חשיב כפותח וסוגר לסירוגין כמה פעמים ברוח פיו את הזרם, אפי"ה נלענ"ד דשרי ואין המדבר חשיב כלל כעושה בנין לשעה וגם לא אסור משום מוליד. וכו'
(אך חושבני שהמון העם אינו יודע כלל להבחין בכך ויכול לטעות ע"י זה לומר שמותר גם להדליק ולכבות את החשמל בשבת, ולכן אף לדידן אין להתיר דבר זה כי אם במקום צורך גדול, וכעי"ז מצינן בשאילת יעבץ הנ"ל דאע"ג שסובר דעריכת שעון בשבת דומה לפתיחת וסגירת מנעול דשרי, אפי"ה כתב שלמעשה נכון להחמיר מפני שנראה בעיני הבריות כתיקון כלי וכ"ש כאן)".
וכן כתב בתניינא (ב – ג) סימן כו לגבי מכשיר שמיעה "ואי משום דבפתיחתו הרי הוא מוליד תנועה חדשה שלא היתה כלל קודם הפתיחה, נראה דכיון שאין כאן הולדה ממשית של דבר המורגש ונראה לעינים כמו סחופי כסא אשיראי וכדומה אין זה חשיב כלל מוליד".
כלומר שמצריך שלושה דברים כדי לאסור משום מוליד:
א. שדבר הינו בר קיימא ואינו נעלם אחרי שניה.
ב. שאין דרך תשמישו שהוא בא והולך.
ג. שדבר מורגש לעין.
וא"כ כאן יהיה מותר לפי הגרש"ז.
דעת הגרי"ש אלישיב
בקובץ תשובות ח"ב סי' י"ט הביא את דעת החזו"א שאיסור בחשמל הוא משום בונה ולא חלק עליו וכתב בישא יוסף ח"ב פ"ה כתב שהגרי"ש סובר שאיסור בחשמל הוא משום מוליד, וכתב שם שלדעתו הגרי"ש חשש לדעת החזו"א .
וכתב שם בח"ג סי' ע"ח שאע"פ שאסר משום מוליד אסר גם לשנות זרם שבמעלית בתחילה אסר לרדת בה ואח"כ לעלות והיינו משום שינוי זרם ומכל מקום לענין כניסה לשרותים שמותקנת בו ונטה ולדעת מומחים עם כניסה לחדר יש שינוי בזרם התיר להיכנס וכן במקום עם מזגן או לעמוד כנגד מאורר וביאר שם החילוק כיון שאיסור הוא משום מוליד כשיש שינוי זרם משמעותי או שינוי באיכות הפעולה אז דמי לתוספת ריח ממין אחר , אבל אם השינוי אינו משעותי ואינו ניכר לעין הוי כתוספת ריח מאותו מין שמותר.
ונראה דס"ל כיון שיש שינוי דמינכר א"כ הוי כמוליד ריח אחר ולכן אסור וא"כ ה"ה כאן.
לסיכום
לדעת הגרש"ז והגרי"ש יהיה מותר כאן, לדעת הגר"ח ומרן הרב אסור.
אמנם יש לדון אם מותר למלאות מים שבשעת המילוי נוגע או מוזיז את המוקצה והדבר תלוי אם מותר להוזיז מאורר, וכדלהלן
כתב השולחן ערוך סימן שח סעי' ב' "כל כלי, אפי' הוא גדול וכבד הרבה, לא נתבטל שם כלי ממנו לא מפני גדלו ולא מפני כבדו". וכתב המשנה ברורה סימן ש"ח ס"ק ח' "וה"ה אבן גדולה וקורה גדולה אם יש תורת כלי עליה דהיינו שמיוחדים לתשמיש שרי לטלטלן ובכלי מותר אפילו אינו רגיל לטלטלה בימות החול מ"מ לא אמרינן דמפני כבדותה הוא קובע לה מקום ומקצה אותה מדעתו מלטלטלה. ונראה דאם בימות החול הוא זהיר להניעה ממקומה כדי שלא תפסד ותתקלקל ממילא הוא בכלל מוקצה מחמת חסרון כיס ואסור לטלטלה".
והנה כתב בשערי תשובה סימן שח סעיף נא "ובמחזיק ברכה כתב בשם שאלת יעב"ץ סימן ס"ג דכלי השעות גדולות העומדות בתיבות על הקרקע יש להחמיר בטלטול אם לא לצורך מקומו ע"ש", וכתב המשנ"ב (ס"ק קס"ח): "ודוקא הקטנים שקורין טאשי"ן אוה"ר (שעון יד) אבל הגדולים שקורין וואנ"ד אוה"ר (שעון קיר) – אסור לטלטל, ואפילו אותן כלי שעות העומדין בתיבה על הקרקע יש להחמיר בטלטול אם לא לצורך מקומו [שע"ת]". והכה"ח בס"ק ער"ה.
ואפשר לבאר ע"פ הרשב"א מסכת שבת דף קכד עמוד א "ונמצא לפי דברי רש"י ז"ל דכלי שמלאכתו לאיסור אינו ניטל כלל לצורך גופו לפי שאינו מיוחד אלא למלאכת איסור, אבל לצורך מקומו ניטל שהרי נטילתו כתשמיש המיוחד לו, ואף על גב דבכולה שמעתין שרינן טפי לצורך גופו מצורך מקומו, הכא לא קשיא דבדין הוא דאפילו לצורך גופו יטלטלנו אלא שאי אפשר דלא משכחת לה לצורך גופו", וכן כתב בדף קנ"ד.
וביאר החזו"א בסי' מ"ג ס"ק י"ז שאיתא בגמ' בשבת מ"ה ע"ב " הורה ריש לקיש בצידן: מנורה הניטלת בידו אחת – מותר לטלטלה, בשתי ידיו – אסור לטלטלה. ורבי יוחנן אמר: אנו אין לנו אלא בנר כרבי שמעון. אבל מנורה, בין ניטלה בידו אחת בין ניטלה בשתי ידיו – אסור לטלטלה. וטעמא מאי? רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: הואיל ואדם קובע לה מקום. אמר ליה אביי לרב יוסף: והרי כילת חתנים, דאדם קובע לו מקום, ואמר שמואל משום רבי חייא: כילת חתנים הקשתה מותר לנטותה ומותר לפרקה בשבת", והקשה החזו"א הרי כילת חתנים מלאכתה להיתר וא"כ גם אם קבעתי לה מקום צריך להיות מותר משא"כ מנורה שהיא כלי שמלאכתה לאיסור הוי כמו סיכי ומזורי אלא שאם אדם קובע מקום פקע ממנו שם כלי ואע"פ שזה רק בהו"א כתב החזו"א הוי זכר למתי שאדם קובע לה מקום לגמרי שפקע ממנו שם כלי (וניתן לבאר שכילת חתנים כשמה כן היא שדרך להורידה אחרי כן) וכתב שהוא כדין שלהבת וכמו שכתבו האחרונים לגבי שעון וכן דעת הגרי"ש אלישיב בשלמי יהודה פי"ב ס"ק ל"ד, [ולגבי שלהבת ראה לקמן]. אמנם מה שיש להבין בדברי החזו"א דהא שלהבת ומנורה אסור לטלטל גם לצורך מקומה וצ"ע איך השווה בין הדברים.
וע"כ כתב מרן הרב בשו"ת הרה"ר ח"ב פכ"ו "תשובה: אסור לטלטל מנורה ניידת או מאוורר בשבת דהוי מוקצה מחמת איסור, וכן יש חשש שמא יינתק החוט ממקומו".
וכך כתב במאמר מרדכי פקי"ח סעי' ל"ו "אסור אפילו לנגוע במאוורר בשבת מחמת שהינו מוקצה מחמת חסרון כיס, שהרי אדם מקפיד עליו ואינו רוצה שישחקו בו. ולכן אסור להפנות הצידה את המאוורר", והבהערה שם הוסיף הטעם של שמא ינתק החוט.
כלומר שס"ל למרן הרב שכיון שבדרך כלל אדם קובע לו מקום ומקפיד שלא יוזיזו כדי שלא יהרס, הוי בכלל קובע לו מקום שאסור להוזיזו לצורך גופו, אמנם ראה שם שהקל הרב לצורך חולה להוזיז בשינוי. אמנם מה שיש לדון שאע"פ שאדם מצמצם לו מקום עדייןם בשטח הזה אינו מקפיד מלהוזיזו וכן שדרך אנשים לטלטלו כדי לכוונו לכיונם או לכיון אחר וממילא לא ביטלו לגמרי להוזזתו ולכן הוי ככלי שמלאכתו לאיסור וכתב במנחת שלמה חלק א סימן ט "וה"נ גם כאן כיון שמאוורר לא מחובר חשיב כלי שמלאכתו לאיסור מפני שהוא עומד שהאדם יפעיל אותו ע"י החשמל, לכן אף בשעה שכבר מחובר לא נפקע ממנו השם של מלאכתו לאיסור, ולא דמי לשעון שאין רגילין כלל להפסיק הילוכו ולכן בשעה שהוא הולך שפיר רואין אותו ככלי מתוקן שמלאכתו להיתר ואין מתחשבין כלל בזה שדרכו להתקלקל וצריכים לערוך אותו מחדש ולתקנו, וה"ז דומה לכלי שדרכו להתקלקל כל ב' או ג' ימים דמ"מ בשעה שהוא מתוקן חשיב שפיר כמלאכתו להיתר ומותר לטלטלו גם מחמה לצל, ובפרט דלאחר שהוא מחובר אין יכולים לטלטל את המאוורר טלטול גמור ואינו ראוי אלא לטלטול במקצת מבלי להוציא אותו מהתקע, ולכן הדבר צריך הכרע אם מותר בטלטול מחמה לצל ודבר זה נוגע לעוד כמה מכשירים מסוג זה, אולם שעון שהולך ע"י בטריה חשמלית חשיב ודאי כמלאכתו להיתר ומותר לטלטלו גם מחמה לצל]", וראה בשש"כ פי"ג הערה קל"ד שכתב בשם הגרש"ז שכיון שעומד לטלטל במקצת אין עליו שם מוקצה כלל וזה דלא כדבריו הכא, וא"כ דינו ככלי שמלאכתו לאיסור שלצורך גופו או מקומו מותר לטלטלו.
ונראה שלכן הוסיף הרב את הטעם של שמא ינתק שהדבר מצוי שכאשר מוזיז את המאוורר שינתק וראה בבית יוסף (יו"ד סי' קפ"ג) שבדבר שקרוב לודאי שיבוא לידי איסור תורה – אסור לאדם לעשותו. וכתב התפארת ישראל (כלכלת שבת, כללי ל"ט מלאכות אות א'): "אמנם עובדין דחול, וכו' יש בו ג' אופנים. דהיינו אם שאסרו חכמים הדבר משום דדומה לא' מהל"ט מלאכות, או משום שמא ע"י כך יבא לעשות מלאכה, או משום טרחא יתירתא, וכולן נכללין בשם שבות".
וכיון שכן אסר מלהוזיז את המאוורר ממקומו כלל
כלומר שלסוברים שמותר להוזיז מאורר ממילא יהיה מותר למלאות מים למצנן, ולדעת מרן הרב יהיה אסור אם מוזיזו.
ועוד אם יכול למלאות בלי להוזיז אם יהיה אסור וכדלהלן:
נגיעה במוקצה
כתב מרן הרב במאמר מרדכי ח"ד פ"א הערה י"א "כתב הרמב"ם (הלכות שבת פרק כ"ה הלכה כ"ג): "אסור לבטל כלי מהיכנו מפני שהוא כסותר. כיצד? לא יתן כלי תחת הנר בשבת לקבל את השמן הנוטף, שהשמן שבנר אסור לטלטלו, וכשיפול לכלי יאסר טלטול הכלי שהיה מותר, וכן כל כיוצא בזה. לפיכך אין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה, אבל כופה הוא הכלי עליה, וכן כופה הכלי על כל דבר שאסור לטלטלו, שהרי לא בטלו שאם יחפוץ יטלנו".
וכתב הראב"ד שם: "בירושלמי (ביצה פ"ה ה"א) ובלבד שלא יגע בביצה". דהיינו אע"פ שמותר לכפות כלי על הביצה – יש להזהר שהכלי לא יגע בביצה.
כתב הרב המגיד (שם): "ובהגהות: אמר אברהם בירושלמי ובלבד שלא יגע בביצה, ע"כ. ולא ידעתי טעם וכי המוקצה והנולד אסור ליגע בהן כל שאינו מנענען, הא ודאי – לא. ואפשר שמא ינענע הביצה על ידי הכלי".
הטור (סי' ש"י) כתב: "ובלבד שלא יגע בו". וביאר הב"י, שם: "ירושלמי (ביצה פ"ה ה"א), כתבו הרא"ש בפרק קמא דביצה (סי' א) ובלבד שלא יהא הכלי נוגע בביצה, והראב"ד כתב כן בהשגות בפרק כ"ה (הכ"ג), וכתב עליו הרב המגיד, וז"ל: ולא ידעתי טעם וכי המוקצה והנולד אסור ליגע בהם כל שאינו מנענען, הא ודאי – לא. ואפשר שמא ינענע הביצה על ידי הכלי. ובתרומת הדשן (ח"א) סימן ס"ז כתב דדוחק לומר כן, אלא נראה לחלק, דהתם כיון דהנחת הכלי על הביצה היא לצורך הביצה, הוי דבר המוקצה ולכך אסור ליגע בו, אבל כשההנחה והתשמיש אינו אלא לצורך דבר שאינו מוקצה, כי נגע על ידי הנחה במוקצה – שרי". ועיי"ש דס"ל בשיטת המרדכי שהיא שיטת הרב המגיד דהאיסור דוקא בביצה, כיון שהיא דבר המתגלגל, ולכן חיישינן בה שמא יזיזנה, ולכן אסור ליגע בה. וכאמור כתב תרומת הדשן על סברא זו שהיא דוחק.
כתב השו"ע (סי' ש"ח סעיף מ"ב): "דבר שהוא מוקצה – מותר ליגע בו, ובלבד שלא יהא מנענע אפי' מקצתו".
ועוד כתב בשו"ע (סי' ש"י סעיף ו'): "כל דבר שאסור לטלטלו – אסור ליתן תחתיו כלי כדי שיפול לתוכו, מפני שאוסר הכלי בטלטול ונמצא מבטל כלי מהיכנו; אבל מותר לכפות עליו כלי, ובלבד שלא יגע בו". משמע שפסק כדברי תרומת הדשן שאסור לגעת במוקצה אם זה לצורך המוקצה, דהרי לא כתב לאסור נגיעה דוקא במוקצה המתגלגל.
ביאר המגן אברהם (שם ס"ק ג'): "שלא יגע בו – אף על גב דמוקצה מותר בנגיעה, וכמ"ש סימן ש"ח סעיף מ"ב, היינו כשהנגיעה היא לצורך דבר המותר, אבל הכא הנגיעה היא לצורך דבר המוקצה [ב"י בשם תרומת הדשן], ועיין סימן שי"א ס"ח".
כתב הטורי זהב (שם ס"ק ה'): "ובלבד שלא יגע בו. והקשה הרב המגיד: וכי אין מותר ליגע במוקצה כל שאין מנענע אותו. ותירץ בתרומת הדשן סימן ס"ז דשאני הכא דהנחת הכלי על המוקצה הוא לצורך דבר המוקצה, ולכך אסיר, משא"כ אם נתכוין לדבר שאינו מוקצה אלא שעל ידי זה נוגע במוקצה – מותר". זאת אומרת בין הט"ז ובין המג"א ביארו את דברי השו"ע כשיטת התרומת הדשן.
אבל הגר"א (שם ס"ו) ביאר: "ובלבד. ירושלמי והביאו הרא"ש בפרקא קמא דיום טוב, ועיין מגן אברהם וכן כתב תרומת הדשן, ולמד מדברי תוספות שמחלקין בטלטול מן הצד כן, וזה שכתב מגן אברהם ועיין סימן שי"א סעי' ח' ואישתמיטתיה מה שכתב בסעי' הקודם לזה: 'מותר לסוך' וכו' והוא מתניתין ערוכה שבת קנ"א ולא התירו במת דבר רק ככר ותינוק משום כבוד הבריות כמ"ש הר"ן, ומזה המתני' נלמד היתר הנגיעה במוקצה, ותרומת הדשן דחק עצמו ללמוד מערובין פ"ד א', ולכן עלה בדעתו לחלק, והעיקר כתירוץ המגיד משנה שלא ינענע הביצה וכמ"ש בסי' רס"ה ס"ג ואסור ליגע בנר כו' אף על פי כו' מ"מ אסור פן וכו'". דהיינו שדחה הגאון את דברי תרומת הדשן מכח הדין המובא בסימן שי"א סעי' ז', דמותר לסוך המת, ומוכח שמותר ליגע במוקצה אפי' לצורך המוקצה. ולכן ס"ל דהעיקר כתירוץ הרב המגיד.
גם הרב מאמר מרדכי (סי' ש"י ס"ק ח') נטה לבאר את השו"ע כשיטת הרב המגיד, וז"ל: "אף על פי שמותר ליגע בדבר המוקצה, יש לומר דהכא מיירי בדבר שיש לחוש שינענעו, כגון ביצה וכיוצא, וכמו שכתב הרב המגיד הביאו הרב בית יוסף, אבל הרב תרומת הדשן כתב לחלק בין כשהוא לצורך דבר המוקצה לבין כשהוא לצורך דבר המותר. ולפי דבריו הדבר ברור כי כך אין נגיעה במוקצה כמו טלטול מן הצד הנזכר בסימן שי"א ס"ח, והרב מגן אברהם ז"ל פירש דברי השולחן ערוך ב"סתם" על פי דברי תרומת הדשן, והיינו משום דהשולחן ערוך כתב "סתם" ובלבד שלא יגע, וכמו שכתב הרב מגן אברהם ז"ל לקמן בסימן תקי"ג. אבל לפי עניות דעתי נראה שאין זה מוכרח, שהרי מה שכתב לעיל סימן ש"ח סעיף מ"ב בסתם דשרי ליגע במוקצה, משמע דהיינו אפילו שלא לצורך דבר המותר, ועוד דאי לצורך דבר המותר מאי: "ובלבד שלא ינענע מקצתו" דקא מסיים התם, דאי ינענע מקצתו מאי הוי, הא לא הוי אלא טלטול מן הצד דשרי לצורך דבר המותר, ולא ידעתי היאך יתיישב זה לדעת המגן אברהם. לכן נכון יותר לפרש כמו שכתבתי, וכן פירש הרב באר הגולה ועיין מגן אברהם סימן רס"ה ס"ק ד'. ומכל מקום יש לדחות דמה שכתב השו"ע: 'ובלבד שלא ינענעו', היינו משום דמיירי שנוגע אותו בידו ממש ולא הוי טלטול מן הצד, על פי סימן ש"ח, ומיהו על פי סתימת לשון השולחן ערוך שם סעיף מ"ב משמע דמותר בכל ענין, כמו שכתבתי. ויש לפרש עוד את השו"ע כאן, דכיון שמכוסה יש לחוש שמא ינענעו, כמו שכתב הרב עולת שבת, עיין שם".
הרמ"א (סי' ש"ח סעי' ג') כתב: "כל מוקצה אינו אסור אלא בטלטולו, אבל בנגיעה בעלמא שאינו מנדנדו – שרי, ולכן מותר ליגע במנורה שבבית הכנסת שנרות דולקות עליו, או בתנור שדולק בו אש".
וכתב כה"ח שם (ס"ק ל'): "שם בהגהה – אבל בנגיעה בעלמא. הרב אזיל לשיטתיה שכתב בריש סימן תקי"ג דמוקצה אינו אסור בנגיעה אפילו כשהנגיעה היא לצורך דבר המוקצה, אבל לדעת המחבר בסימן ש"י סעי' ו' – לא שרי אלא כשהנגיעה היא לצורך דבר ההיתר". וראה עוד מש"כ שם (ס"ק ל"א). מבואר בדברי הכה"ח דס"ל שמבאר בדעת השו"ע דס"ל כדעת תרומת הדשן.
אמנם במשנ"ב (סי' ש"ח ס"ק י"ז) משמע כהגר"א, שכתב: "אבל בנגיעה בעלמא וכו' – עיין בסימן ש"י ס"ו ובמ"א שם דהיכא דהנגיעה היא לצורך דבר המוקצה, כגון שכופה כלי על המוקצה לשמרה – צריך ליזהר שלא ליגע בה. והגר"א שם בביאורו פסק כהרב המגיד דנגיעה בכל גווני – שרי, אם לא יבוא לנדנוד ע"י הנגיעה. וכ"כ בדה"ח". וכן כתב להדיא המשנ"ב בסימן ש"י ס"ק כ"ב ודחה את דברי הט"ז והמג"א.
למעשה כיון שנחלקו האחרונים בדעת השו"ע: א. יש לאסור ליגע במוקצה, שיש לחוש שינידו כמו ביצה. ב. אין לגעת בחפץ שהוא מוקצה, אפילו אין חשש שינידו, אם הנגיעה היא לצורך דבר האסור". אמנם לדעת המשנ"ב אם לא מנידנו מותר. ובזה נראה שלכו"ע יהיה אסור כיון שמנידו בעת תקיעתו בחזרה.
העולה
מצנן – אם יכול למלאות לו מים באופן שלא מוזיז את המצנן אם אין שינוי זרם מותר, אם יש שינוי זרם נחלקו הפוסקים אם אסור וראוי להחמיר אלא אם כן החום גדול שאז יש להקל.
הוזזת מצנן – לדעת הגרש"ז מותר, לדעת מרן הרב אסור.
אמנם יש לשים לב לחיישנים של חוסר מים – בכמה דגמים כאשר המים יורדים מתחת מפלס מסוים, נדלקת נורית אזהרה ואו מופעל צפצוף – במצנן זה אין למלאות מים לאחר שירדו המים מתחת לקו לכולי עלמא.