שאלה
האם נשים חייבות בקריעת הבגד ל"ע באבילות?
תשובה
אשה אבילה צריכה לעשות קריעה כדין האיש והיינו שתקרע בגד פנימי ולא חיצוני, או שתקרע את הפנימי ותהפכנו ולאחר מכן תקרע את החיצון, או שתקרע ותהדק אותו בסיכות ביטחון, ואשה שנהגו בביתה כמנהג בגדאד שלא היו קורעות תמשיך במנהגה. ובמקום שיש חשש פריצות וכדומה ראוי להורות שלא יקרעו בכהאי גוונא אלא א"כ יעשו הכל כדת וכדין.
מקורות
במועד קטן (כב:) ת״ר, על כל המתים כולן קורע טפח, על אביו ועל אמו עד שיגלה את לבו. על כל המתים כולן אפילו לבוש עשרה חלוקים אינו קורע אלא עליון, על אביו ועל אמו קורע את כולן, ואפיקרסותו אינה מעכבת. אחד האיש ואחד האשה, חייבין לקרוע, אלא שהאשה שמת אביה או אמה קורעת את החלוק התחתון ומחזרת הקרע לאחוריה משום צניעות, וחוזרת וקורעת העליון והתחתון מכסה לבה, [ונחלקו הראשונים מערכה לקראת מערכה האם פסקינן כתנא קמא שכתב קורע כל בגדיו וה"ה לאשה או דלמא הלכה כרשב"א שכתב דמה שכתוב הוא הדין לאשה אזיל בתר הדין שקורעת והופכת לאחוריה הבגד הצמוד לגוף ואז קורעת העליון משום צניעותא, וקי"ל דהלכה דכברי המיקל באבל, שהתוספות שם כתבו דאין הלכה כדברי רשב"א ואמרינן הלכה כדברי המיקל באבל, אבל לא בדיני קריעה וכ"כ המהר"ם מרוטנבורג הלכות שמחות הלכה עז דהלכה כת"ק ואם תקשי והרי קי"ל וא״ת א״כ כיון שצריכה לקרוע על או״א בחוץ כנגד העם, בודאי שזהו גנאי לאשה, והא א״ר יהודה בסוטה (ז.) אם היה לבה נאה לא היה מגלהו, דחייש להרהורא, ואפי׳ לרבנן דל א חיישי להרהורא, היינו דוקא בסוטה משו ם דכתיב ונוסרו כל הנשים. וכמ״ש בסוטה (ח רע״ב). וי״ל שאין יצה״ר שולט בעת צער. וכה״ג צ״ל בסנהדרין (כ.) מקום שנהגו נשים לצאת אחר המטה יוצאות, ולא חיישי׳ שמא יסתכלו בהן האנשים. ומאידך הרי"ף גרס דהלכה כדברי רשב"א וכ"כ הר"ח וכ״פ הטור וכן הוא בשו"ע (סי׳ ש״מ סי״א) כדברי רשב״א. ופירש בב״י, דה״ט שהטור פוסק כרשב״א, משום דס״ל דרשב״א מפרש ד׳ ת״ק הוא, ולא חולק, ואפילו את״ל שחולק, מ״מ הלכה כמותו דמסתבר טעמיה. והביא דברי המרדכי שפסק כת״ק, ולא חיישי׳ להרהורא בעת צער (וכד׳ מהר״ם הנ״ל), ופירש שכ״נ מד׳ הרמב״ם של א חילק בין איש לאשה. ולענין הלכה כיון שי״ל דרשב״א בא לפרש, וגם כיון דאיכא למיחש להרהורא של האנשים שאינם אבלים דלדידהו לאו עת צרה הוא, הכי נקטינן כרשב״א. ע״כ.
ומ"מ מבואר מדברי הגמרא וכל הפוסקים, שהאשה חייבת בקריעה על אחד מקרוביה שמת, וכל המחלוקת היא אם הלכה כת״ק שצריכה לקרוע כל בגדיה על אביה ועל אמה, או הלכה כרשב״א שקורעת בגד התחתון ומחזירתו לאחוריה ואח״כ קורעת שאר בגדיה ,והטור ומרן הש״ע (בסעיף יא), פסקו כדעה אחרונה שהלכה כרשב״א. וכן פסקו כל האחרונים.
אמנם ראיתי להרי"ח הטוב בשו״ת רב פעלים ח״ג (חיו״ד סי׳ בז) שנשאל, אשה שאמרו לה מת אחיה בעיר בצרא. וצווחה ובכתה הרבה וטפחה על פניה עד שהיתה קרובה להתעלף מרוב צער, אך לא עשתה קריעה, כי פה בגדאד אין הנשים נוהגות לעשות קריעה, ובראותם כי צר לה מאד אמרו לה לאחר כשעתיים שהשמועה שקר, והיא לא האמינה לדבריהם האחרונים, ואז היתה בכפר, ואח״כ באה לביתה בבגדאד, ואחיה ואמה נודע להם מפטירת אחיה יומים לפני כן, ולאחר ארבעה ימים שהגיעה לבגדאד הודיעוה שהשמועה אמת, והיא אשה חולה, ואם תשב שבעה ימים מיום שמוע ה שניה יקשה עליה דבר זה מאד. והשיב, נראה לע״ד שהשמועה הראשונה שאמרו לה שמת אחיה, ועשתה חימום גדול בבכיה וצעקו ת גדולות וטיפוח על פניה כמנהג, מהניא לה, ומונים לה שבעה מאותו יום, ואע״פ שלא קרעה, כי מנהג הנשים של עיר בגדאד שאין עושין קריעה כלל, ואין חוששים למה שחזרו וכיחשו לה השמועה מפני שראו גודל צערה, כי מכל מקום הידיעה הראשונה היתה אמת, והיא עשתה חימום בבכיה וצווחה כמנהג הנשים, ומכל שכן שלפי דברי השואל היא לא האמינה בלבבה לדבריהם האחרונים. [וע׳ בשו״ת יד אליהו רגולר (בפסקים סי׳ סח אות א). ודו״ק]. וכיוצא בזה פסק הגר״ח פלאג׳י בשו״ת חיים ביד (סי׳ קיט) באשה ששמעה בערב יו״ט של עצרת שמתה אחותה, ובכתה וצעקה, ולא מצאה מי שיעשה לה קריעה כנהוג, ועתה כשעבר חג העצרת שואלים הלכו לדעת אם צריכה לעשות קריעה ולשבת שבעה, והשיב, שכיון שנתחממה ובכתה וצעקה בעיו״ט, ורק בשביל שלא מצאה מי שיקרע לה לא קרעה, לכן כיון שפגע בה הרגל בטלה ממנה גזרת שבעה וכו׳. ע״ש. והוא הדין לכאן שמנהג בגדאד שאין הנשים עושות קריעה כלל, ואין להן סימני אבל זולת הבכיה והצעקה, וזאת כבר עשתה כן, הו״ל כהתחילה באבלות מעת שמועה ראשונה עכת״ד.
צא ולמד מתוך בתרי תשובתו של רבינו הרב פעלים שהיה מנהג בבגדאד שנשים לא היו קורעות והמפליא ביותר הוא שהרב בתשובה לא התייחס כלל למנהג לטוב או למוטב. ומ"מ ממשמעות הדברים נראה שלא מחה בנוהגים בדבר אע"פ שהוא נגד שולחן ערוך מפורש ושאר פוסקים שכתבו בפשיטות שדין הקריעה באשה הוא כדין הגבר וכפי שהתבאר לעיל, ובאמת מצאתי שהעיר עליו בזה בשו"ת ציץ אליעזר ח״ה בקונט׳ רמת רחל (סי׳ לח אות ג), שהביא מ״ש בספר רב פעלים הנ״ל, וכתב, וצע׳׳ג על הגה״ח בעל הרב פעלים שלא מצא לנחוץ להעיר לכל הפחות שזהו מנהג גרוע שאין לסמוך עליו ויש לבטלו, שהרי הוא נגד דינא דגמרא והרי״ף והרמב״ם והרא״ש וכל הפוסקים והש״ע, ואין שום חולק בדבר. ואטו הלזה יקרא מנהג? עכ"ד
ונלע"ד ליישב דברי הרב פעלים שלא התייחס כלל למנהג הזה, והוא שחשש מאד משום פריצות בנשים וכנראה ידע שיסוד וטעם המנהג היה משום חשש פריצותא וע"כ לא רצה לבטל המנהג משום כך, כמו שמצינו בכמה מקומות בספרי הבן איש חי שביטל כמה ממנהגי בגדאד שחשב שצריך לבטלם. וכן רצה ליישב לי דברי הרב פעלים נכדו הרב דיוויד שליט"א שכך צ"ל בדעת מו"ר זקנו שמאחר שבבגדאד היה מאוד חם היו הולכים עם בגד אחד ארוך וממילא החשש לפריצות היה גדול מאד. וכן נראה ממה שהובא בספר צרור החיים בשם מר"ן הרב אליהו זצ"ל שכתב התחלת הקריעה תיעשה על ידי אשה בלבד, אשה אבילה לא תיקרע בפני גברים אלא מעט ולאחר מכן תשלים את הקריעה בחדר צדדי ותהדק את הבגד בסיכות ביטחון מטעמי צניעות או שתקרע בחדר פנימי בגד פנימי ולא חיצוני, והוסיף הרב ישנן עדות הנוהגות שנשים אינן קורעות כלל וראוי לנהוג כן בכל מקום שיש לחוש לפריצות ובפרט בבגדים קצרים שהקריעה תוסיף פריצות. וממשמעות דבריו נראה שכל ענינו של המנהג הוא מטעם פריצות, וע"כ הסיק הרב דכל אחד יעשה כמנהג אבותיו והיכא דיש לחוש לפריצות ראוי בכל מקום שלא לקרוע כלל. וכן הגיד לי בנו וממשיך דרכו של מר"ן הרב זצ"ל, הרה"ג יוסף אליהו שליט"א (ראש המוסדות) שכך היה מורה ובא הרב זצ"ל שכל אחד יעשה כמנהגו.
העולה מהאמור: אשה אבילה צריכה לעשות קריעה כדין האיש והיינו שתקרע בגד פנימי ולא חיצוני, או שתקרע את הפנימי ותהפכנו ולאחר מכן תקרע את החיצון, או שתקרע ותהדק אותו בסיכות ביטחון, ואשה שנהגו בביתה כמנהג בגדאד שלא היו קורעות תמשיך במנהגה. ובמקום שיש חשש פריצות וכדומה ראוי להורות שלא יקרעו בכהאי גוונא אלא א"כ יעשו הכל כדת וכדין.