שאלה
האם מותר בט' באב להקליד על המחשב חידושי תורה שכתבתי בכתב יד בעבר? העתקה בעלמא מבלי לשקוע מחדש בסוגיה.
תשובה
אסור לכתוב דברי תורה בתשעה באב, גם אם לא מעיין בהם, כדין כל לימוד תורה שאסור גם אם לא מעיין בו אם לא בדברים הרעים, וכ"ש שיכול בקלות להגיע לידי עיון.
חידושי תורה שנתחדשו לו בתשעה באב – בדברים הרעים – מותר לכתוב. שלא בדברים הרעים אם נראה לו שישכח – יכתוב בראשי פרקים.
הכותב חידושי תורה בדברים הרעים ומקבל על כך שכר – אסור לו לכתוב בתשעה באב גם משום מלאכה עד אחרי חצות, ואחרי חצות ראוי לירא שמים להחמיר משום מלאכה אמנם מדינא יהיה מותר לו בלבד שלא מעיין .
מקורות
איתא בגמ תענית דף ל עמוד א "תנו רבנן: כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב: אסור באכילה ובשתיה, ובסיכה ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה, ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה בתלמוד ובמדרש ובהלכות ובאגדות. אבל קורא הוא במקום שאינו רגיל לקרות ושונה במקום שאינו רגיל לשנות, וקורא בקינות, באיוב ובדברים הרעים שבירמיה. ותינוקות של בית רבן בטלין, משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב. רבי יהודה אומר: אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות, ואינו שונה במקום שאינו רגיל לשנות, אבל קורא הוא באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיהו, ותינוקות של בית רבן בטלים בו, משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב".
ולמעשה כתב השו"ע סי' תקנ"ד סעי' א' "תשעה באב אסור ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, ואסור לקרות בתורה נביאים וכתובים, ולשנות במשנה ובמדרש ובגמרא בהלכות ובאגדות, משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב (תהילים יט, ט) ותינוקות של בית רבן בטלים בו אבל קורא הוא באיוב ובדברים הרעים שבירמיה; ואם יש ביניהם פסוקי נחמה, צריך לדלגם".
כתב המשנ"ב ס"ק ב' "הרעים – ורעות עכו"ם אסור לקרות. ועם התינוקות אסור ללמוד אף דברים הרעים רק מותר ללמוד לו החורבן דאינו אלא סיפור דברים ומשבר לב התינוק ויש מאחרונים שסוברין דמותר ללמוד עם התינוק בדברים הרעים וכאן לא אסר אלא הלימוד שהקטנים לומדים בסדר שלהם דהיינו חומש וגמרא".
שער הציון סימן תקנד ס"ק ו "מגן אברהם, ועיין שם דאפילו אם הוא מבין מה שהוא אומר, וכן משמע מאליה רבה, ועיין בנהר שלום שהסכים גם כן להמגן אברהם, ודלא כט"ז דלשון הגמרא בטלים בו, משמע בכל גווני, וכעין שכתב הר"ן דלשון בטלי קצרי דבי רב, משמע לגמרי".
ביאור הלכה ד"ה "בטלים בו – כתב הט"ז דאיסור של התינוקות אין הטעם משום שהם שמחים דודאי אין להם שמחה אלא משום המלמד ששמח בד"ת כשלומד עמהם עכ"ל ובא לאפוקי מדעת הב"ח וממ"א משמע שמסכים לדעת הב"ח שיש להם שמחה. ודע דלדעת הט"ז כשהתינוקות ילמדו בעצמם אין איסור אכן באמת לשון הגמרא ותשב"ר בטלים בו משמע דבטלים לגמרי ובפרט כשהתינוק בין י"ב גדול קצת ומבין אף הט"ז מודה דאסור ללמוד בפ"ע שלא בדברים הרעים מפני ששמחה הוא לו כמו שכתב הפמ"ג".
וכתב הכה"ח ס"ק ח' "ותינוקות של בית רבן בטלים בו. אפילו בדברים הרעים שבירמיה וקינות ואיוב, ודוקא בתינוקות שאינם מבינים מה שמוציאים בפיהם, אבל התינוק שהגיע לידי מדה זו שמבין מה שהוא אומר מותר ללמוד עמו בדברים הרעים שבירמיה. ב"ח, שיירי כנסת הגדולה בהגהות הטור אות א', עטרת זקנים, שלחן גבוה אות א'. והט"ז ס"ק א' כתב דאיוב ושאר דברים המותרים לגדול מותר ללמוד גם עם התינוקות, ולא אסרו אלא הלימוד שהקטנים לומדים בסדר שלהם דהיינו חומש וגמרות יעו"ש. וכן הוא דעת הדגול מרבבה. אמנם המגן אברהם ס"ק ב' כתב דאסור ללמוד כלל עם אחרים, רק מותר ללמוד לו החרבן דאינו אלא ספור דברים ומשבר הלב של תינוק יעו"ש. וכן נראה דעת הנהר שלום אות א'. והטעם כתב היד אפרים דאסור ללמוד כלל עם אחרים לפי שהגדול יש לו שמחה בזה שלומד עם אחרים. וכן כתב המחצית השקל. נמצא דשלש מחלוקות בדבר, דלדעת הב"ח דוקא תינוק המבין מותר ללמוד עמו בדברים הרעים, ולדעת הט"ז גם באינו מבין בדברים הרעים שרי, ולדעת המגן אברהם בין מבין בין שאינו מבין ובדברים הרעים אסור ורק ללמד לו החרבן שרי. ומשמע דלכולי עלמא אם התינוק לומד לעצמו ובדברים הרעים בין שמבין בין שאינו מבין מותר, ולכן יש להניח לתינוקות ללמוד לעצמם בדברים הרעים כדי שלא ילכו לשוטט ברחובות ולהתעסק בדברים בטלים".
ובס"ק ט כתב "ויש מי שכתב דהאידנא דרוב התינוקות גדל צערם כשהם לומדים ובהתבטלם עונג הוא להם שרי ללמד לתינוקות דברים הרעים, ואין נראים דבריהם. ברכי יוסף אות א'".
הרהור
כתב הב"י "כתב האגור (סי' תתמז) בשם מהר"י מולן (שו"ת מהרי"ל סי' רא) ללמוד בתשעה באב ע"י הרהור אסור", וכתב הדרכי משה ס"ק א' "כתבו מנהגים (הר"א טירנא עמ' עט) ומהרי"ל (לב א) דאסור ללמוד בערב תשעה באב אחר חצות ואם חל תשעה באב ביום ראשון אין אומרים פרקים במנחה בשבת (מנהגים שם עמ' פא, מנהגי מהר"א קלויזנר סי' קלו אות ב). וכתוב עוד במנהגים (הר"א טירנא עמ' פ) דמותר לחזור הפרשה בתשעה באב".
ופסק בסעי' ג' השו"ע "יש מי שאוסר ללמוד ע"י הרהור". וביאר המשנ"ב ס"ק ה' "ע"י הרהור – אף דהרהור לאו כדבור דמי שאני הכא דעיקר טעמא משום שמחה ובהרהור איכא שמחה ומה"ט אסור ללמוד איזה דרוש או קשיא או תירוץ אפילו בדברים הרעים מפני ששמחה היא לו. ואסור להורות הוראה אם לא לחולה הצריך עכשיו ואסור לדון דיני ממונות דדין היינו תורה מיהו אם אין הבע"ד יכולים להמתין עד למחר שנחוצים לדרכם אפשר דשרי דהוי כרבים צריכים לו [אחרונים]".
וכתב הכה"ח בס"ק י"ד "והא דכתב זה בשלחן ערוך בשם יש מי שאוסר אף על גב דבית יוסף לא הביא פלוגתא בזה, משום דבעלמא קיימא לן הרהור לאו כדיבור דמי רק במקום אונס כמ"ש לעיל סימן מ"ז וסימן ס"ב יעו"ש. ועוד יש לומר כי כן דרך בית יוסף לפעמים שסברא שלא מצאה כי אם בפוסק אחד כותב אותה בשם יש מי שאומר וכמו שכתב יד מלאכי בכללי השלחן ערוך אות י"ב יעו"ש".
וכתב בס"ק טו"ב "אף על גב דהרהור לאו כדיבור דמי בכמה ענינים, שאני הכא דעיקר טעמא משום שמחה ובהרהור איכא שמחה. תשובת מהרי"ל שם. ונראה לי דמהאי טעמא אסור ללמוד איזו דרוש או קושיא ותירוץ אפילו בדברים הרעים מפני ששמחה היא לו, וגם אסור להורות הוראה אם לא לחולה הצריך עכשיו כמ"ש ביורה דעה סימן שפ"ד סעיף א' דהוראה הוי כהרהור כמ"ש לעיל סוף סימן פ"ה. מגן אברהם ס"ק ה', אליה רבה אות ד' ואות ה', יד אהרן בהגהות בית יוסף, אשל אברהם אות ה', חיי אדם כלל קל"ה אות א', משנה ברורה אות ה'. ועיין לעיל סימן תקנ"ג אות טו"ב".
כתיבה ספר
והנה נלמד מהל' ברכת התורה אם יש לברך כאשר כותב ספר, שכתב הבית יוסף "כתב ה"ר דוד אבודרהם (עמ' לב) שאם השכים לכתוב בדברי תורה קודם תפלה חייב לברך ברכת התורה כמו ללמוד רק שלא יהא כותב בדברי הרשות: [בדק הבית] ועיין בדברי האגור שאכתוב לקמן (נב. ד"ה כתב האגור)", [דברי האגור הובאו לעיל], כלומר דיש הבדל בין קורא מתוך ספר שחשיבא כדיבור ואין לעשותה קודם ברכות התורה, לבין מהרהר בלי ספר שיכול לעשותה קודם לברכות התורה, וכך כתב השו"ע סי' מ"ז סעי' ג' "הכותב בדברי תורה, אף על פי שאינו קורא, צריך לברך",
וביאר המשנ"ב בס"ק ד' "הכותב – ס"ל דכתיבה עדיף מהרהור והטעם י"א משום דעביד מעשה וי"א דדרך הכותב להוציא תיבות מפיו בשעת הכתיבה", וביתר הרחבה כתב הכה"ח בס"ק ה' "עיין ט"ז ס"ק ב' שהקשה על דין זה דמאי שנא מהרהור שפסק בסעיף שאחר זה דאין מברכין על ההרהור מטעם דלאו כדיבור דמי כמו שכתב בית יוסף בסוף סימן זה ובכתיבה נמי ליכא אלא הרהור וכו', וסיים ונראה לי דהך כותב בדברי תורה היינו שכותב או מעתיק ומכוין ללמוד דאז שפיר מברך אבל סופר שמעתיק ספר וכוונתו לעשות פעולה להרויח ממון אין לו לברך תחלה יעו"ש, וכן כתב המגן אברהם ס"ק א' אלא שסיים דאפילו בכותב דרך לימודו צריך עיון דהא על כל פנים הרהור הוא יעו"ש, וכן כתב סולת בלולה אות ב', יד אהרן בהגהות בית יוסף. מיהו הלבוש בסעיף ד' כתב הטעם דהא דכותב מברך ואף על פי שאינו קורא מפני שעושה מעשה בכתיבה, וכן כתב הפרי מגדים במשבצות זהב אות ב' יעו"ש, ולפי זה משמע דאפילו אינו מכוין ללמוד מה שהוא כותב חייב לברך מפני שהוא עושה מעשה בכתיבה, וכן כתב מטה יהודה אות ב' דמסתמיות דברי השלחן ערוך משמע דאין חילוק ובין הכותב לשם לימוד ובין הכותב דרך העתק כדי להרויח שכר כדיבור דמי וצריך לברך יעו"ש. והחיי אדם כלל ט' אות י"א כתב הטעם משום דדרך הכותב להוציא מפיו מה שכותב ושמא יוציא מפיו בלא כוונה, וכתב דכל שכן בכותב ספר תורה תפילין ומזוזות דחייב להוציא מפיו דצריך לברך, וכן כתב אמרי שפר כלל א' אות ב' דאסור לכתוב סת"ם עד שיברך ברכת התורה משום דחייב להוציא מפיו מה שכותב יעו"ש. ולענין מעשה כדי להנצל מכל הספיקות בין סופר הכותב סת"ם בין סופר המעתיק ספר דרך לימודו או שכותב איזה דברי תורה צריך לברך תחלה ברכת התורה ואחר כך קורא פרשת ברכת כהנים כנהוג כדי שתהיה עיקר ברכתו על פרשת ברכת כהנים ואחר כך כותב מה שרוצה לכתוב בדברי תורה… אבל אם כותב איזה תיבות מפסוקים באגרת שלומים כדי לדבר צחות אין צריך כמו שכתבו הט"ז והמגן אברהם שם, ועיין לעיל סימן מ"ו אות נ"ו. ועוד עיין לקמן אות ז'".
וכך הסיק המשנ"ב שם "ולענין מעשה הסכימו האחרונים שלא לסמוך על דעת המחבר לברך על הכתיבה לבדה בכל גווני, שהרי מ"מ אינו רק מהרהר בדברי תורה, אלא ראוי לכל כותב בד"ת שיוציא מפיו קצת תיבות להנצל מברכה לבטלה אם אינו אומר פסוקי ברכת כהנים או ברייתא דאלו דברים אחר הברכה כמו שנוהגין", כלומר דדעת השו"ע להחמיר בקריאה מתוך ספר י"א משום דכיון שקורא חשיבא כדיבור, וי"א שהחשש שמא יוציא מפיו, והסיק שלכתחילה יוציא מפיו חלק מהמילים כדי שתעלה לו ברכה לכו"ע, וכך כתב גם במשנ"ב ס"ק ה'.
וכך כתב הבה"ל בד"ה "הכותב בד"ת – עיין במ"ב במה שכתבתי ולענין מעשה וכו' הלא המה הט"ז ומ"א והגר"א כולם הסכימו דהוי כהרהור ואף דהפמ"ג מצדד דצריך לברך היינו משום דהוא מצדד בסימן ס"ב דלדינא הרהור כדיבור דמי מדאורייתא ודלא כפר"ח אבל לפי מה שהבאנו שם בסימן ס"ב דכמעט כל הראשונים והאחרונים סוברים דהרהור לאו כדבור דמי מדאורייתא בודאי הדין עם הט"ז ומ"א".
וא"כ הכא הוי כ"ש שיהיה אסור לכתוב, שאף הרהור אסור.
המעיין
כתב השו"ע בסעי' ב' "ומותר ללמוד מדרש איכה ופרק אלו מגלחין, וכן ללמוד פירוש איכה ופירוש איוב".
משנה ברורה סימן תקנד ס"ק ד "מגלחין – אף על גב דיש בו גם כמה דיני מנודה ומוחרם מ"מ מותר ללמוד אבל לישא וליתן בהלכה בודאי אסור [מ"א בשם מהרי"ל] וכעין זה כתב ג"כ הט"ז דאפילו במקום דמותר ללמוד היינו שילמוד בפשוטן של דברים אבל לא דרך פלפול. ואפילו בהרהור לפרש דבר חמור אסור מטעם שיהיה לו שמחה אחר שיתיישב לו" וכ"כ הכה"ח.
הכותב סת"ם או חידושי תורה בשביל שכר
כתב השו"ע בסעי' כ"ב "מקום שנהגו לעשות מלאכה בט' באב, עושין; במקום שנהגו שלא לעשות, אין עושין; ובכל מקום ת"ח בטלים, וכל הרוצה לעשות עצמו תלמיד חכם לענין זה עושה; ואפילו במקום שנהגו שלא לעשות, מותר ע"י אינו יהודי, אפילו בביתו; ופרקמטיא להרויח ולהשתכר במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה, אסור; ובמקום שנהגו לעשות, מותר אלא שממעט שאפילו משנכנס אב ממעטין מלישא וליתן. הגה: ולא נהגו באיסור מלאכה כי אם עד חצות (מנהגים). ונהגו להחמיר עד חצות בכל מלאכה שיש בה שיהוי קצת, אפילו מעשה הדיוט; אבל דבר שאין בה שיהוי, כגון הדלקת נרות או קשירה וכדומה, מותרת. ולחלוב הפרות טוב לעשות על ידי אינו יהודי, אם אפשר באינו יהודי".
וכתב המשנ"ב "ואפילו במקום שנהגו שלא לעשות – כגון במדינתינו", כלומר שנהגו שלא לעשות מלאכה וכן כתב הכה"ח בס"ק צ"ז "ומנהג כל ישראל בכל מקום ששמענו שמעם שלא לעשות. בית יוסף, מטה יהודה. ומשמע מסתמיות דבריהם דכל היום נוהגים לאסור. אמנם בדרכי משה אות ט' כתב וז"ל ובמנהגים שלנו כתוב ואסור במלאכה עד חצות עכ"ל. והביאו בהגה לקמן בסעיף זה. וכן כתב הלבוש. וכן כתב חיי אדם כלל קל"ה אות ט"ו, אלא שכתב ומכל מקום ראוי לכל ירא שמים להחמיר על עצמו שלא לעשות מלאכה כל היום כדי שלא יסיח דעתו מהאבילות. וכן כתב קיצור שלחן ערוך סימן קכ"ד אות ט"ו. ועיין לקמן אות ק"ה".
וכתב הבה"ל "ולענין כתיבה בא"ר בשם שכנה"ג להקל והמטה יהודא דעתו דלענין כתיבה הוא כמו בחוה"מ ע"ש".
וכן כתב הכה"ח בס"ק קי "כדרך שאמרו בחול המועד. ולכתוב בתשעה באב צריך עיון אם מלאכה היא, ואמר ה"ר יעקב דר"י הגיה ספר תורה שלו בתשעה באב והגיה בו הסופר טעיות. מהר"י מברונא סימן ט"ז, שיירי כנסת הגדולה בהגהות הטור אות ג', שלחן גבוה אות ד'. וכתב שם השלחן גבוה דמזה משמע דמותר לכתוב בלא שינוי, וכן פסקים או חידושים ששמע או שחידש בדברים המותרים לקרות בתשעה באב מותר לכותבם בתשעה באב מדין דבר האבד דשרי יעו"ש. וכן כתב המועד לכל חי סימן יו"ד אות ע"ה, יפה ללב חלק ב' אות יו"ד. ומשמע מדברי השלחן גבוה הנז' דכתיבה מותר בתשעה באב בלא שינוי מכל שכן דהגהת ספר תורה כיעו"ש. אמנם השערי תשובה אות ך' כתב על דברי הר"י הנז' אפשר שעשה כן שלא להשהות ספר שאינו מוגה או שהיה צריך אליו לקרות בו היום עכ"ל. ולפי זה משמע דאין ראיה משם. וכתב עוד שם השערי תשובה דמי דנתחדש לו איזה חידוש אין לכותבו בתשעה באב, אף על גב דבחול המועד כתבו להתיר, שאני תשעה באב דשמחה היא לו כשכותב חידושי תורה, וגם שאינו רק יום אחד ואין חשש שישכח עכ"ל. ומשמע דגם בזה השערי תשובה פליג על דברי השלחן גבוה הנז' וסבירא ליה דאפילו בדברים המותרים אם נתחדש אין לכתוב. ועל כן נראה דהכל לפי מה שהוא אדם דאם חושש שישתכחו ממנו יש לרשום רק ראשי דברים".
וא"כ ה"ה להכא שיהיה אסור לו לכתוב.
העולה
אסור לכתוב דברי תורה בתשעה באב, גם אם לא מעיין בהם, כדין כל לימוד תורה שאסור גם אם לא מעיין בו אם לא בדברים הרעים, וכ"ש שיכול בקלות להגיע לידי עיון.
חידושי תורה שנתחדשו לו בתשעה באב – בדברים הרעים – מותר לכתוב. שלא בדברים הרעים אם נראה לו שישכח – יכתוב בראשי פרקים.
הכותב חידושי תורה בדברים הרעים ומקבל על כך שכר – אסור לו לכתוב בתשעה באב גם משום מלאכה עד אחרי חצות, ואחרי חצות ראוי לירא שמים להחמיר משום מלאכה אמנם מדינא יהיה מותר לו בלבד שלא מעיין .