שאלה

למה המנהגים הולכים אחרי האבא?
יש איסור להחליף מנהג?
חוץ מ"אל תיטוש תורת אמך" יש עוד מקורות?

תשובה

א – מנהגים ותקנות שנתייסדו ע"י ת"ח אין לשנותם כלל, והם מעיקרי היהדות. אולם מנהגים שאין להם שום מקור והבנה, רשאים גדולי הדור לבטלו.
ב – מנהג או תקנה שקיבלו עליהם קהילה מסוימת, מחייבת את בניהם אחריהם לנהוג כמותם. ויש איסור ליחיד לשנות מנהג מקומו, אא"כ הלך להשתקע במקום אחר. אולם אב שנהג להחמיר על עצמו בלחוד, אינו מחייב את בניו אחריו כלל, ורק ממידת חסידות יש להם לנהוג כמנהג אביהם.
ג – מקורות לחיוב המנהגים אינו רק מפסו' "אל תטוש תורת אמך" אלא שכן מצינו באבות האומה שהחזיקו מנהג זקניהם בידיהם, ויש שסמכו על הפסו' "צאי לך בעקבי הצאן".
ד – בבית פרטי הולכים אחר מנהגי האב, כשם שייחוס הזרע מתייחס אחריו.

מקורות

מדוע המנהגים הולכים אחרי האבא. האם יש איסור להחליף מנהג. האם חוץ מאל תיטוש תורת אימך יש עוד מקורות.
תשובה:
פתיחה:
מנהגים הינם נדבך ויסוד חשוב בקיום היהדות. רבים מאורחות חייו של היהודי מתבססים על מנהגים שנהגו בהם אבותיו ורבותיו בשנים קדמוניות, ופעמים שאף עשרות ומאות דורות אחורה.
צא ולמד חשיבות המנהגים והתקנות, ממש"כ ע"ז הנצי"ב ברינה של תורה מטיב שיר (שיר השירים פ"ג פסוק י"א), וז"ל:
"צאינה וראינה בנות ציון. ד' אמות של הלכה מכונים בשם ציון כדאיתא בברכות (פ"א ח' א') אוהב ה' שערי ציון, שערים המצוינים בהלכה, ומה שהוסיפו חכמים מצות דרבנן ומנהגים ואסמכו על דברי תורה המה מכונים בשם בנות ציון, ושלא יהיו המנהיגים כסבורים שאין בהם כבוד ה' להוסיף מצות על דבר ה', ע"ז סיים שבח שיר של תורה, ושבנות ציון יצאו לראות במלך שלמה, בכבוד ה', בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו, וידוע פי' המשנה שלהי מסכת תענית, ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש, דבחנוכת המזבח כתיב וביום שמחתכם כמ"ש בביאורי עה"ת.
והנה גם בעת מתן תורה תיקן משה רבינו כמה תקנות וגזירות כדאיתא במס' שבת (דף ל'), וכן בזמן בנין בית המקדש תיקן שלמה המלך עירובין ונטילת ידים ושניות, ונחשב בזה לעטרה שעטרו כ"י למלך שלמה (הקדוש ברוך הוא) להגדיל תורה ולהאדירה מוסף על גופי התורה, וכינה פה בעל השיר את כנסת ישראל בשם אמו, דלהלן ח' ה' מבואר דנביאים מכונים בשם אֵם לישראל משום דאֵם דרכה להדריך בניה ללכת בדרך טובים, מש"ה כל בעלי תקנות מכונים בשם אם לישראל, וכאן המשיל ברוה"ק לקרוא את המדריכים בשם אמו של הקדוש ברוך הוא כביכול, לרוב חביבותם בעיני ה', והרי זה כמו מי שיש לו בנים מרובים ואשתו אם הבית מפרנסתם ומדריכתם, והיא נקראת בשם אם הבית, ואפי' אב הבנים קורא אותה בשם אם ע"ש שהיא אם הבית ובניו, כך כנסת ישראל המתקנים ומוסיפים הנהגות טובות וגזרות מוסף על גופי התורה, מכונה בשם אמו כביכול:
ובמכילתא דמלואים בת"כ פ' שמיני תניא אמו אין אמו אלא ישראל שנאמר ולאומי אלי האזינו כו', מפרש אמו מלשון אומה, דלאום ישראל תלוי ביהדות ושמירת התורה כמש"כ לעיל פרשה א' מקרא ו', ומשום שע"י גזרת חכמים ותקנתם מתגדרים שיהיה נשמר לאום ישראל, מש"ה בא זה השם אמו כאן בשיר שנעשה לבנות ציון המה דברי חכמים:
והנה כתיב צאינה וראינה, דמי שהוא קרוב ומשתמש באור גדול, אינו מכיר ונהנה מאור הקטן, משא"כ מי שעומד מחוץ לאור הגדול, הוא רואה ומבין כמה מעלות לאור הקטן, כך מי שמשתמש באור כתרה של תורה ואינו צריך כ"כ לגדרים ומנהגים של חכמים, איש כזה אינו מכיר את העטרה והכבוד שעשו בזה המתקנים, אבל צאינה וראינה, אם תצאו לראות בהמון עם ה' הנצרכים מאד לגדרי חז"ל, ואז תראו בעטרה זו שעטרה לו אמו וגו'." ע"כ.
אמנם ישנם סוגים רבים של מנהגים. חלקם מחייבים, וחלקם אין להם כל יסוד ובסיס, ואף שמץ של איסור יש בהם (ראה הערה ). וחלק מהם הם רק הנהגות ותקנות טובות וכיו"ב.
במסגרת זו נעמוד על עיקרי ושורשי המנהגים כמענה לשאלות השואל.
א.
בגמ' פסחים (נ:), איתא:
"בני ביישן נהוג דלא הוו אזלין מצור לצידון במעלי שבתא. אתו בנייהו קמיה דרבי יוחנן, אמרו לו אבהתין אפשר להו, אנן לא אפשר לן. אמר להו כבר קיבלו אבותיכם עליהם, שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך".
עפ"ז פסק הש"ע (יו"ד סי' רי"ד סעי' א' – ב'), וז"ל:
"דברים המותרים והיודעים בהם שהם מותרים נהגו בהם איסור, הוי כאילו קבלו עליהם בנדר ואסור להתירם להם; הלכך מי שרגיל להתענות תעניות שלפני ראש השנה ושבין ראש השנה ליום כיפורים, ומי שרגיל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מר"ח אב או מי"ז בתמוז ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא, צריך ג' שיתירו לו. אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם, ונהג כן אפילו פעם אחת, צריך התרה ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג כן לשם נדר. לפיכך הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים, לסייג ופרישות, יאמר בתחלת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר, וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההוא או בפעמים שירצה, ולא לעולם".
"קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם ואפילו בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה, אלא שנוהגין כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם, הרי הם כאנשי העיר וחייבים לעשות כתקנתן". ע"כ.
וכתב הש"ך (שם ס"ק ז'), ע"פ הראשונים לחלק בזה, דהא דחייבים לעשות כתקנתן, מיהו דהיינו דוקא במנהג חשוב שנהגו כן ע"פ ת"ח אבל במנהג גרוע אינו חייב לעשות כתקנתן שלא בפניהן או בפני ת"ח רק בפני ע"ה חייב לנהוג כן כדי שלא יזלזל כ"כ התוספות והרא"ש פרק מקום שנהגו, מיהו כ' הרא"ש דאם יש לחוש למחלוקת אסור בכל ענין שאין לשנות מפני המחלוקת.
ב.
במענה לשאלות שנשאלו, האם הבן מחויב לילך במנהגי אבותיו, ואם יש מקורות נוספים לחיוב המנהגים, הנה מצינו בשו"ת חוות יאיר (סי' קכ"ו – מסקנות דבריו הובאו בפת"ש ס"ק ה'), שעמד על כך, וביאר באורך ובעומק שורשי הדברים שאין הבן מחויב במנהגי אביו, אלא אם קיבלו עליהם ההנהגה או התקנה ציבור שלם במקום שיושבים שם, אך הנהגת היחיד אינה מחייבת לזרעו כלל והביא ראיות על זה. ומדבריו הבהירים נלמד לענייננו.
וז"ל: "נשאלתי מבעל תורה וירא אלקים מרבים אם מחויב ג"כ לנהוג פרישות ותעניתים שני וחמישי שנהג אביו בנדר כל ימיו ובפרט יוד אדר שנהג אביו להתענות ולחלק צדקה כל שנה מפני נס גדול שנעשה לו כהנהו בני בישן בפרק מקום שנהגו נ' ע"ב.
והשבתי לו באריכות ותמצית דברי בקיצור נמרץ דלכאורה נראה דההיא דבני בישן מחייב לבנים להתנהג בכל דבר שקבלו עליהם אבותיהם ולא לבד שקבלו בפירוש רק אפילו נהגו שהמנהג נעשה נדר גם בני בישן לא קבלו לעשות רק נהגו וכ"כ הריב"ש בתשובה שצ"ט והביאו הב"י ופסק כך בש"ע בי"ד ס"ס רי"ד וכ"כ בספר כנסת הגדולה בשם כמה גדולים ואפילו לא קבלו עליהם.
רק דמוטל עלינו לדקדק בזה דא"כ האיך מצאנו ידינו ורגלינו בכל דור ודור ובכל עת ובכל שעה ובכל מקום שיש חסידים מופלגים במילי דחסידות ובתעניתי' ואין הבנים נוהגים במילי דחסידות ההם אף כי גם הם צדיקים וישרים.
ואם כפי שאלתך היה לך לשאל גם בחיי אביך וכל איש ישראל שיקבל על עצמו או יתחיל לנהוג איזה דבר כגון לעמוד באשמורת הבוקר ולטבול בכל ע"ש תכף יהיו גם בניו חייבים להתנהג כן וכן כל הדורות הבאים ממנו עד אלף דור.
ואין לומר דוקא רבים וכך משמעות לשון הריב"ש דאיזה סברא תאמר לחלק בין רבים ליחיד ועוד דר"י שאמר לבני בישן כבר קבלו אבותיכם מייתי קרא דשמע בני מוסר אביך שנכתב בלשון יחיד.
ועוד איכא לתמוה דלפי זה יש חומרא לבנים ובני בנים יותר מאביהם הנודר עצמו שהרי איהו הוי מצי להתיר נדרו ע"י פתח וחרטה מש"כ הבנים שהרי בני בישן אמרו אנן לא אפשר לן.
וע"ק הרי קבלת ישראל בכמה בריתות אלות ושבועות והתעוררו המפרשים ובפרט בעל עקידה [פרשת נצבים, בשל"ה דמ"ג הביאו והאריך בו] איך היה אפשר להטיל הברית והשבועה על דורות הבאים והפליגו להעמיק בעיון ע"פ מ"ש את אשר ישנו פה וגו' שהיו שם כל הנשמות העתידין להבראות וגם הרוחות ודיוקני' הגופי' והרב החסיד בשל"ה האריך בזה ולולי זה לא היה דורות הבאים מחוייבים לקיים. ומשמע ודאי אפילו בפירוש קבלו עליהם ועל זרעם לא יוכלו לחייב זרעם אחריהם.
ונראה לענ"ד דודאי קרא דשמע בני מוסר אביך וגו' הוא אסמכתא בעלמא ותדע דאל"כ ה"ל למימר מקרא דשאל אביך ויגדך דבתורה שהרי לר' אויא מההוא קרא אמרינן וצוונו גבי נר חנוכה ומילי דרבנן כבפרק ב"מ אלא משום דההוא קרא יפורש אביך וזקנך על הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל ותקנתם מש"כ דברי שלמה המע"ה הם דרך תוכחה ואביך ואמך כפשטי' דאם כוונתו על ד"ת המחויבים פשיטא ומ"מ שפיר למד הריב"ש דחיוב הוא שהרי החמיר לבני בישן אף על פי שאמרו דלא אפשר להו.
והואיל דאתינא להכי י"ל דדווקא קבלת רבים בקהילה דקביעו יחד והכי משמע לשון הריב"ש שהמקום גורם וכן בהנהו בני בישן מצד דעל הרוב דור הולך ודור בא והק"ק קיימת אם לא ע"י מקרה רעה ודרך זר ולא שכיח והרי בזה יש בכל קהל ועדה שמשיאין בניהם ובנותיהם מקצתם ועל הרוב רובם לקהילות אחרים והנה בקהילתינו הקדושה שעוד היום מתענים גזירות תתנ"ו וק"ט וקרוב לודאי אחד מאותו דור לא נשאר מזרעו דר בק"ק וחשבתי ב"ב לע"ע בקהלה ורובם ידועה שאין אבותיהם עד ד' דרא מדרי הק"ק.
ונ"ל סברא זו מוכרחת אפילו להקל דאל"כ כשבן או בת נזדווגו לדור בקהילה אחרת וכ"ש ב"ב שהעתיק משם דק"ל שאם אין דעתו לחזור אינו מחויב לנהוג חומרא ומנהג עיר שיצא משם אף שנהגו וקבלו וע"כ הטעם משום דתלי במקום וא"כ ה"ה להחמיר אפשר שמצד המקום החיוב להתנהג כל ימי הארץ שם.
אף דיש לחלק ולומר בשלמא להקל י"ל דמעיקרא דעתייהו לא היה רק על הדרים שם כענין לב ב"ד מתנה עליהם מש"כ להחמיר אין בידם מ"מ נ"ל ברור מ"ש ועי' בי"ד סי' רכ"ח סכ"ט ושם בש"כ ס"ק צ"ב.
ולכן נ"ל שאין בכח בני הקהילה אפילו יסכימו כלם להתיר נדרם והנהגתם להקל במה שנהגו להחמיר הואיל שחל גם על דורות הבאים ועל רחוקים הבאים לדור וזה מוכח מבני בישן שלא היו הבנים חמורים מאבותיהם ולפי מ"ש חמירא קבלת ק"ק קבוע מקבלת כל ישראל בסיני שטרחו המפרשים לישב איך הכניסו האבות את זרעם וזרע זרעם במסורות הברית ואף כי דוחק הוא קצת מה נעשה וע"כ נאמר כן ואיהו דחיק ומוקי נפשיה ואין לומר א"כ נר חנוכה ומקרא מגילה ונט"י ובכה"ג מה הכריח חובתם לכל דור ודור
וכן מ"ש רז"ל הדר קבלוה בימי אחשורוש שלא היו נשמות דורות הבאים שם די"ל אחר שנתנה תורה ונכתב בה לא תסור ושאל אביך ממילא כל תקנת חכמים וקבלת חכמי דור ודור הוי חובה לקיים והעובר עובר בלא תסור ואפילו לא קבלו בפירוש עליהם ועל זרעם כמ"ש במקרא מגילה מש"כ קבלת יחיד או משפחה דלא קביעו יחד ומה דהחמיר ר"י על בני בישן הוא מצד המקום.
ונהירנא כד הוינא טליא נמנו ורבו בעלי תקנות ובראשם א"א הגאון מוהרר"ש זצ"ל לשנות מנהג קדום הנהוג שלא לשחוק כל השנה רק בימי חנוכה והרע בעיני א"א החסיד שיהיו ימי נס הקבועים להודות ולהלל מיוחדים לשחוק וקלות וביקש לאסרם ולקבוע תחתיהם ח' ימי עידם (אידם) שאין בהם ביטול משא ומתן שבני אדם נשארים בבתיהם ולא עלתה בידו כי לא הסכימו לשנות מנהג.
אבל להתיר ולהוסיף ימים על ימים המותרים נ"ל שאין בכח הקהל כ"ש ביד הרב ואף כי נהג כך שם ק"ק שלנו חדש מקרוב בא והוסיף כמה ימים מדעתו באמרו כי גם בק"ק פלוני נוהגים כן ולא ירד בני עמו כי לא נהגו כזה במקומינו והיכא דנהג נהג מעיקרא".
וראה בשו"ת משנה הלכות (ח"ט סי' קע"ד ד"ה והנה בדין), שכתב על דברי החו"י, וקצת אמרתי ראי' מהא דאמרו ז"ל אנא כחלא לגבי חמרא גם אמרו אבוך במאי זהיר טפי משמע דהבנים לא היו נוהגים בכל החומרות של אבותיהם דאל"כ האיך אמר אנא כחלא הא אסור לעשות כן.
ובעניין זה ראה בחשוקי חמד (פסחים נ:), שנשאל אודות בעלי תשובה שלא אוכלים שרויה בפסח כי כך נראה להם, ובניהם לומדים בישיבות שרבותיהם נוהגים לאכול שרויה, האם הבנים חייבים לנהוג כהוריהם (כשלא ידוע להם כיצד נהגו זקניהם)?
ואחר שהביא מש"כ דברי הפוסקים לעיל, דמדבריהם משמע שאינם צריכים הבנים לילך בחומרות אבותיהם, כתב: אך יעוין במאירי (שבת דף נו) שיש דברים שאדם לא חייב לנהוג אלא בדרך אמצעית ולא יענש אם לא ינהג במדת חסידות. אבל אדם שאביו התנהג במדת חסידות, יתבע הבן על שלא הלך בדרך אבותיו בחסידות זו. ולכן בני שמואל נענשו על שלא הלכו בדרך החסידות של שמואל אביהם, יעו"ש. לפי זה אם בעלי התשובה שהחליטו לא לאכול שרויה, עלו ונתעלו במדרגות חסידות, יתבעו אולי את בניהם בדיני שמים על שלא עושים כמעשיהם, ודברי הזכרון יוסף אמורים מעיקר הדין אבל לא בדיני שמים בכה"ג.
ויש קצת לחלק, שדברי המאירי אמורים בבן שראה אצל אביו מחנכו הנהגות חסידות מאד ומקדם, ועליו יש תביעה מדוע לא מתנהג אף הוא בדרכי החסידות שראה בבית אביו, אבל בנידוננו שהבן לא ראה אצל אביו הנהגות ואף לא הלכות אלא מתחזק בישיבה, יתכן דאין עליו תביעה באם לא מיישם אורחותיו בהנהגות החסידות שקיבל עליו אביו לאחר זמן, וצ"ע.
ג.
וראה עוד בספר טעמי המנהגים (ליקוטים אל תטוש תורת אמך – ובהגהות הבאנום במקומם), שהביא בשם החת"ס להזהיר על שמירת המנהגים והתקנות, וכתב המקורות לכך. וידוע כמה נלחם החת"ס בזמנו ע"ז, ושעד היום היהדות החרדית מושפעת מכך, וז"ל:
"עיין חת"ס יו"ד סימן ק"ז סוף התשובה שהעלה שלשנות מנהג אבותינו, איסור תורה הוא אצלינו. ועיין סנהדרין דף ע"ד ע"א דבדבר שבפרהסיא אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא שרוך הנעל, שאם דרך הנכרים לקשור כך ודרך ישראל בענין אחר אפילו שינוי זה שאין כאן מצוה אלא מנהג בעלמא, יקדש את השם בפני חביריו ישראל (רש"י שם). ורבינו אשר פירש, הנכרים היו נוהגין שהיו עושין שרוך מנעליהם אדומות, וישראל היו עושין שחורות כדי שלא ילבשו מלבוש נכרי. ואם אומר הנכרי לישראל בפרהסיא עשה רצועות מנעליך אדומות או נהרוג אותך, יהרג ואל יעבור. ובשו"ע חו"מ סימן ב', דיש לילך בדור פרוץ אחר זמן, ולהוסיף גדרים על גדרי התורה, עיין שם:
ובספר מנחם ציון להרב הצדיק הקדוש מוהר"ר מנחם מענדיל מרימנוב זצוק"ל כתב, שאברהם אבינו ע"ה התחיל להיטיב להשכיל בחכמות אלהיות והבין שאין בירה בלא מנהיג הממציא כל הנמצאים, ותהי ראשית ממלכתו שלא לדור בשום בית רק באהלים ישב כל ימיו, כי העוסק בבנין מטריד מחשבתו ושכלו בעצים ואבנים למדוד את תבנית הבית לכל מוצאיו ומובאיו כתבניתו, וגם אחר גמר ותשלום הבנין הוא חפץ להשים בו כלי תשמיש ותכשיטין, כלים מכלים שונים*. וכמו כן שאר האבות וצאצאיהם והבאים אחריהם לא ישבו בבית נכון ועליות מרווחים, רק באוהלים. וכזאת מצינו ביונדב בן רכב שצוה בניו אחריו שלא לדור בבתים. וכן בארץ גושן הנהיגו מנהג אבותיהם לדור רק באוהלים, ובמצרים עשה פרעה בערמה למען שיתערבו בגוים ונתן להם חירות לקנות להם בתים במצרים, וכמו שעושין המלכויות עתה, וכן עשו רבים מעמי הארץ, עכ"ל.
נראה מכל זה שישמור כל אדם את עצמו מדבר שהוא מותרות, ובפרט שהרבה פעמים עוברים על ידי זה על כמה לאוין*:
וכן צריך ליזהר שלא לשנות שום מנהג ישראל ואף אם הדבר תימה. וע"ז נאמר, אל תטוש תורת אמך. גם נאמר, צאי לך בעקבי הצאן. וכבר אמרו, מנהג עוקר הלכה, ומנהג ישראל תורה הוא*. ועי' בהוריות דף י"ב שהיה להם בימי הקדמונים מנהגים תמוהים ואעפ"כ חששו להם מאד. וזה סימן התחלת אפיקורסות ומינות מי שמשנה מנהגי ישראל, וצריך בדיקה אחריו. עי' שו"ת חת"ס או"ח סי' נ"א, שהאריך הרבה בזה:
ובספר מא"ד, אם לא תדעי לך היפה בנשים, פירש"י שחדל לו הרועה מלהנהיג אותך. צאי לך בעקבי הצאן, הסתכלי בפסיעות דרך שהלכו הצאן, והתבונני בדרכי אבותיך הראשונים שקבלו תורתי ושמרו משמרתי ומצוותי ולכי בדרכיהם, עכ"ל הרש"י ז"ל. הכוונה אין לך עצה אחרת אלא להשגיח ולהסתכל מאד מאד שלא לזוז שום נטיות מפסיעות של אבותיך הראשונים ומכל מנהגיהם וסייגיהם וגדריהם, לשנות לשון ושם*, ומנהגי ביהכ"נ, והנהגות לימוד הילדים. וכל כך יהיו דברים האלו יקרים אצלך מה שקבלת מאבותיך, שאם יבוא אחד וירצה לשנות שום דבר ממה שקבלת מאבותיך, תאמר לו כופר אתה, פושע אתה ומינות נזרקה בך, וגם אם הוא כגובה ארזים גבהו. ואותן הגבולים שגבלו הראשונים ואותה המסילה והדרך שפינו אבותיך וסקלוהו מאבן ודרכו בו מימות עולם, המה יביאוך אל הדרך הישר, ולהרחיק אותך מחברתם, ותלך לבטח עד נכון היום:
וכן לא תאמרו כיש מהכופרים כי נשתנו העתים ונתחלפו הזמנים. יוצק זהב רותח לפיות האומרים כן, כי הטבע והזמן המה נכנעים ומשועבדים לתורה, ולא שהתורה תשתנה ח"ו עבור הזמן, כי כל העולמות נבראו רק עבור קיומה של תורה:
וראיתי בספר אחד שמביא ראיה מש"ס דנשתנה מנהג במתים ממה שנהגו מלפנים, ובודאי עבור דהנכרים התחילו לנהוג כן ולכן עזבוהו ישראל. דהנה תנן (ברכות דף נ"ג ע"א) אין מברכים על הנר ועל הבשמים של מתים, מאי טעמא, נר לכבוד הוא דעבידא. ואר"י א"ר כל שמוציאין לפניו ביום ובלילה, אין מברכים עליו. ופירש"י מת שהוא חשוב להוציא לפניו נר ביום, אם הוציאוהו בלילה במו"ש לקבורה, אין מברכין על אותו נר, דלכבוד עבידא ולא להאיר, ע"ש. וכן תנן (ביצה ו' ע"א) יום טוב שני לגבי מת, כחול שויוהו רבנן, ואפילו למיגז ליה גלימא ולמיגז ליה אסא. הנה גם בזה נראה שהמנהג היה בימי התלמוד לתת פרחים והדסים למת, ומדוע עתה נשתנה. אלא ודאי הטעם לפי שהעכו"ם התחילו לנהוג כן. וכמבואר בספרי (פ' שופטים) על קרא לא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלהיך, אף שהיתה המצבה חביבה בימי האבות, מ"מ עכשיו שנא אותה, מפני שעשו האומות אותה גם כן חק לעבודתם. והובא ברש"י, ע"ש:
ובספר פחד יצחק אות צ' כתב בשם באר שבע הטעם שאין אנו מתפללים בכריעת ברכים שיש לה שורש ועיקר ממש מן התורה ומן הכתובים ומן הנביאים משלמה ודניאל וזולתם, משום חוקי ע"ז. ומעתה אם שדבר המביא לידי הכנעה וכוונה גדולה נוכח פני ה', בטלו אותה מאחר שקבעו הכריעה בחוק ע"ז. דברים שמביאים שעל ידי זה מתערבים בגוים ולומדים מעשיהם, על אחת כמה וכמה". ע"כ.
ד.
שאל השואל עוד, מדוע הולכים במנהגים אחרי האב, ונראה לענו"ד דהוא מקרא מלא דכתיב "למשפחותם לבית אבותם", ובכל דיני המשפחה וייחוס וכיו"ב, הבנים מתייחסים אחר אביהם. כן הדבר פשוט גם לגבי מנהגים ותקנות, אך כאמור לעיל המנהג מחייב רק במקום שקיבלו אותו עליהם רוב הציבור.

העולה מן האמור:
א – מנהגים ותקנות שנתייסדו ע"י ת"ח אין לשנותם כלל, והם מעיקרי היהדות. אולם מנהגים שאין להם שום מקור והבנה, רשאים גדולי הדור לבטלו.
ב – מנהג או תקנה שקיבלו עליהם קהילה מסוימת, מחייבת את בניהם אחריהם לנהוג כמותם. ויש איסור ליחיד לשנות מנהג מקומו, אא"כ הלך להשתקע במקום אחר. אולם אב שנהג להחמיר על עצמו בלחוד, אינו מחייב את בניו אחריו כלל, ורק ממידת חסידות יש להם לנהוג כמנהג אביהם.
ג – מקורות לחיוב המנהגים אינו רק מפסו' "אל תטוש תורת אמך" אלא שכן מצינו באבות האומה שהחזיקו מנהג זקניהם בידיהם, ויש שסמכו על הפסו' "צאי לך בעקבי הצאן".
ד – בבית פרטי הולכים אחר מנהגי האב, כשם שייחוס הזרע מתייחס אחריו.