שאלה

נשאלתי לגבי אשה שהסירה לק ג'ל מהציפורנים אבל יש שאריות קטנות פה ושם שפשוט לא יורדים היא כמובן לא מקפידה שואלת האם זה חוצץ?

תשובה

לק סדוק או שנשאר מעט כיון שהדרך להקפיד עליו חוצץ.
לק זעיר שאינו ניכר לעין ואין דרך נשים להקפיד עליו מותר לטבול עמו, והטוב ביותר שתצבע כל צפורניה בלק ותטבול.

מקורות

איתא בגמ' סוכה דף ו' "אמר רבי יצחק דבר תורה רובו המקפיד עליו חוצץ רובו ואינו מקפיד עליו אינו חוצץ, וגזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד, וגזרו על מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד, וליגזור נמי על מיעוטו שאינו מקפיד משום מיעוטו המקפיד, היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה", כלומר מדין תורה נחשב חציצה רובו ומקפיד עליו, וגזרו חכמים עם מיעוטו המקפיד עליו ועל רובו שאינו מקפיד עליו, אבל מיעוטו ואינו מקפיד עליו מותר.
וכתב הטור בסי' קצ"ח "צריכה שתטבול כל גופה בפעם אחת לפיכך צריך שלא יהא עליה שום דבר החוצץ ואפי' כל שהוא אם דרך בני אדם לפעמים להקפיד עליו חוצץ אפי' אם אינה מקפדת עליו עתה או אפילו אינה מקפדת עליו לעולם כיון שדרך רוב בני האדם להקפידה בכך חוצץ ואם הוא חופה רוב הגוף אפילו אין דרך בני אדם להקפיד בכך חוצץ", כלומר שהקובע אינו האשה הזאת אלא מה דרך העולם האם מקפידים על זה או שלא.
וביאר הב"י "ומ"ש או אפילו אינה מקפדת עליו לעולם כיון שדרך רוב בני אדם להקפיד בכך חוצץ. כלומר דבטלה דעתה אצל כל אדם דאם לא כן נתת דבריך לשיעורין, וכן פסק הרשב"א בתורת הבית (הקצר ב"ז ש"ז לב.) שכל שרובן מקפידות חוצץ אפילו במי שאינה מקפדת, עד כאן, וכן פסק רבינו ירוחם (נכ"ו ח"ה דף רכד ע"ג) ובסמוך אכתוב מה שיש לספק בסברת הרמב"ם בזה והיכא דרובן אינן מקפידות, וזו מקפדת מספקא לי ונראה דהוא פלוגתא דהרמב"ם והרשב"א שהרמב"ם כתב בפרק ב' מהלכות מקואות (הט"ו) שערה אחת שנקשרה חוצצת והוא שיהא מקפיד עליה עד כאן, והדבר ידוע שאין דרך העולם להקפיד בקשירת שערה אחת, ואפ"ה כתב דאם זו מקפדת חוצץ. וכן נראה שהוא דעת רבינו שכתב (פו:) גבי צואה ובצק שתחת הציפורן ומיהו אין דרך בני אדם להקפיד בכך הילכך מי שאינו מקפיד אינו חוצץ, עכ"ל. משמע מדבריו בהדיא שמי שמקפיד עליו חוצץ, ואף על פי שאין דרך בני אדם להקפיד בכך. אבל מדברי הרשב"א אינו נראה כן שכתב בתורת הבית (שם לא:) היו שערות ראשה קשורות זו בזו אם הן קשורות אחת אל אחת, ויש בהם הרבה קשורים כן עד שדרך האשה להקפיד בכך הרי אלו חוצצין, עד כאן. הרי שתלה הדבר בדרך האשה להקפיד, ולא תלה הדבר בקפידתה של זו, ובדברי הרמב"ם שכתבתי יש לדון דמשמע דלא תלה הדבר אלא בקפידתה של זו, אבל אם אינה מקפדת אף על פי שדרך שאר נשים להקפיד לא חייץ, דבתר דידה אזלינן בין להקל בין להחמיר, ושלא כדברי הרשב"א ורבינו ירוחם שכתבתי בסמוך וצ"ע", כלומר שנחלקו הראשונים מה הדין היכא שהעולם לא מקפיד אבל היא מקפידה אם אסור או מותר, ועיי"ש שכתב שאפשר לרמב"ם הכל תלוי באשה ולא במה שדרך עולם להקפיד.
וכתב השו"ע סי' קצ"ח סעי' א' "צריכה שתטבול כל גופה בפעם אחת; לפיכך צריך שלא יהיה עליה שום דבר החוצץ. ואפילו כל שהוא אם דרך בני אדם לפעמים להקפיד עליו חוצץ אפילו אם אינה מקפדת עליו עתה, או אפילו אינה מקפדת עליו לעולם כיון שדרך רוב בני אדם להקפיד עליו חוצץ; ואם הוא חופה רוב הגוף, אפילו אין דרך בני אדם להקפיד בכך, חוצץ".
ובסעי' ה' כתב השו"ע שאם היא מקפדת גם חוצץ אע"פ שאין דרך בני אדם להקפיד בזה "שתי שערות או יותר שהיו קשורים ביחד קשר אחד, אינם חוצצין, ושערה אחת שנקשרה, חוצצת והוא שתהא מקפדת עליה, אבל אם אינה מקפדת עליה עלתה לה טבילה עד שיהא רוב שערה קשור נימא נימא בפני עצמו", כלומר שבמחלוקת שהובאה לעיל הכריע שהולכים אחרי דעתה להחמיר אבל להקל לא אלא בטלה דעתה כמבואר.
כתב הפת"ש בס"ק א' "לפעמים – עי' בשו"ת זכרון יוסף חי"ד סי' יו"ד שכתב דמ"מ בעינן דוקא שמקפדת לעתים מזומנות כאותה שכתב הט"ז ס"ק כ"ג דטבעת מהודקת באצבע חוצץ משום דמסירתו בשעת לישה דהרי אם מיקלע לה עיסה ללוש כמה פעמים היום או מחר מסירתו אבל אם אינה מקפדת רק פ"א לזמן מרובה לא ומ"ש בש"ע אפילו אינה מקפדת עליו עתה כו' אין פירושו אלא שמקפדת עליו לבסוף לזמן רחוק אלא פירושו שאינה מקפדת עתה בשעת טבילה מ"מ מקפדת בימים שקודם ושלאחר הטבילה ע"ש ועמש"ל ס"ק י"ב בשמו".
וכתב הרמ"א "ולכתחלה לא תטבול אפילו בדברים שאינם חוצצין, גזרה אטו דברים החוצצים".
צבע חציצה
כתב הרמב"ם סימן שלט "והצבעים המשנים גוון העור לבד ואין לו גוף גבוה מהעור אינו חוצץ".
והטעם כתב הב"י בשם הרשב"א "וכן כתב הרשב"א בתורת הבית (הקצר ב"ז ש"ז לב.) וז"ל צבעים שעל ידי הנשים או שעל השער לנוי יראה לי שאינן חוצצין לפי שאינן מקפידות בהן לעולם, אדרבא חוזרות הן ומחדשות אותן תמיד לנוי, אף על פי שצבע זה פושט בכל השער ורובו אף על פי שאינו מקפיד עליו חוצץ, כאן אינה מקפדת ורוצה להיותו שם. והרי הוא כאילו הוא מגופו של שער וכבגד צבוע שאין הצבע כדבר נוסף, וחוצץ אלא כעיקרו של בגד ואינו חוצץ, שהרי מצינו (שקלים פ"ח מ"ד, מ"ה) טבילה לפרוכת אף על פי שיש בו תכלת וארגמן ותולעת שני, ועוד יראה שאין ממשו של צבע בשער ועל הידים אלא מראיתו של צבע ולפיכך אינו חוצץ ואינו דומה לכתב שחוצץ שממש הדיו בכתב, וכן הנשים שמלאכתן לצבוע יראה לי שאין אותו צבע שעל ידיהן חוצץ מן הטעם הזה שאין ממשו של צבע, אלא מראיתו. ועוד שכל שמלאכתה בכך אינה מקפדת למה הדבר דומה לדם שעל בגדיו של טבח ורבב שעל בגדי רבב שאינו חוצץ שכל הדברים בהקפדה הם תלויין, ע"כ כלומר כדרבי יצחק (נדה סז:) דאמר גזרו רבנן על מיעוטו המקפיד ועל רובו שאינו מקפיד אבל על מיעוטו שאינו מקפיד לא גזרו, ואף על גב דבשאר נשים דאינן צבעות דרכן להקפיד ולעיל (פג: ד"ה ומ"ש או אפילו) כתבתי דכל שדרך הנשים להקפיד בו אף על פי שזו אינה מקפדת חוצץ י"ל דשאני הכא דגם שאר נשים שהן בני אותה אומנות אינן מקפידות והוא הדין והוא הטעם לטבח ורבב דאע"ג דשאר אנשים קפדי אדם וארבב כיון שכל בני אותה אומנות לא קפדי לא חייץ", כלומר שצבע על הציפורנים יש שני צדדים להקל א. אם אין בו ממש בצבע אלא רק מראה, וזה לא שייך בלק ג'ל, ב. משום שדרכה להתנאות בזה ורוצה צבע זה, וזה שייך בלק ג'ל שלם, ולגבי הלכה ראה לקמן, אם סומכים על כל טעם בנפרד.
וכתב השו"ע בסעי' י"ז "צבע שצובעות הנשים על פניהן וידיהן ושער ראשן, אינו חוצץ. וכן מי שהוא צבע וידיו צבועות, אינו חוצץ. הגה: וכן מי שאומנתו להיות שוחט או קצב וידיו תמיד מלוכלכות בדם, אינו חוצץ, שרוב בני אומנות זו אינן מקפידים".
כתב השו"ע סעי' ט"ו "הדיו, החלב והדבש והדם, שרף התאנה ושרף התות ושרף החרוב ושרף השקמה (פירוש מין ממיני התאנים), יבשים, חוצצין; לחים, אינם חוצצין", כיון שיש בהם ממשות.
ד
וכתב הט"ז ס"ק יז "בב"י ס"ס זה כתב בשם הרוקח וז"ל נראה אם אשה נגעה ביורה או בקדרה ונתפחמה בבשר מעט זה אינו קפידא, אף על פי שמעט נדבק בבשר עכ"ל. ומטעם זה דנתי להתיר באשה שטבלה ומצאה במקום אחד בגופה שחרורית במקום שנגעה בכותלי בית המרחץ שהיו שחורים מחמת עשן המרחץ שאינה צריכה טבילה שנית דדמיא להא שזכרנו והוא ק"ו דהא ידיה צריכין להיות נקיות יותר מגופה שידיה מגולות תמיד והיא מקפדת על נקיותם יותר מגופה ולא דמיא לדיו שחוצץ כמ"ש ריש סעיף ט"ו דהתם ממשה של דיו חוצצת משא"כ במראה שחרורית זה שאינו אלא לכלוך בעלמא וכיוצא בזה כתב ב"י בשם הרשב"א לחלק בין צבע לדיו כנ"ל", כלומר שפסק שדי בטעם שאין בו ממשות להקל.
והשיורי טהרה ס"ק ל"ג כתב וז"ל "ונפקא מינה בין הב' טעמים באדם אחר שאינו מלאכתו בכך, דלטעם שאינו אלא חזותא בעלמא אינו חוצץ, אבל לטעם השני חוצץ. ומדכתב המחבר בשלחן ערוך וכן מי שהוא צובע וידיו צבועות אינו חוצץ, משמע דאדם אחר שאינו צובע אם ידיו צבועות חוצץ, מבואר דסבירא ליה דלא סמכינן אהאי טעמא לחוד:
לפי זה צ"ע במה שפסק בט"ז ס"ק י"ז בשם הרוקח [סימן שעו ד"ה ידות הכלים] דאם אשה נגעה ביורה או בקדרה ונתפחמה בבשר מעט דזה אינו קפידא אף על פי שמעט נדבק בבשר, עכ"ל, ומטעם זה הורה בט"ז להתיר באשה שטבלה ומצאה במקום [אחד בגופה שחרורית במקום] שנגעה בכותלי בית המרחץ שהיו שחורים מחמת עשן המרחץ, שאינה צריכה טבילה שנית, דדמיא להא שכתב הרוקח, והוא קל וחומר דהא ידיה [צריכין להיות נקיות יותר מגופה שידיה מגולות תמיד] והיא מקפדת על נקיותם יותר מגופה ואפילו הכי התיר הרוקח מטעם שאין בו ממשות אלא חזותא בעלמא, מכל שכן על הגוף ע"כ, דלפי מה שכתבו לא סמכינן להתיר מהאי טעמא לחוד, וכן מבואר בפרישה [אות יח] להדיא דדוקא נקט שצובעות הנשים, דאם לא כן הוי חוצץ בכל דהו כיון דמקפדת עליו, וכן מוכח בב"ח [עמוד קצ דיבור ראשון] עיין שם. ואפשר, כשנמצא על גופה שאינה מקפדת עליו כיון דאינו אלא צבע בעלמא, אבל כשנמצא בשאר מקומות הגלוים אין להקל אח"ז ראיתי במעדני מלך דף שט"ז [דברי חמודות נדה הלכות מקואות אות קכ] שהביא דברי רוקח אלו ומבאר דמתיר מטעם שאינה מקפדת על דבר מועט, עיין שם", כלומר שצריך את שני הטעמים להתיר ומכל מקום יש להתיר אם הוי מיעוטו ואינו מקפיד עליו.
ה
אולם בבינת אדם שער בית הנשים סימן יב כתב על דברי הרא"ש והרשב"א "והנה בודאי מדבריהם מוכח דמה שכתב טעם שני שאין ממשו של צבע אלא מראיתו הוא רק לסניף דהאמת כך הוא אבל באמת אף על גב שיהיה צבע שיש בו ממש אם עשוי לנוי אינו חוצץ דמאי שנא לנוי או מי שמלאכתו בכך שכתב להדיא ראיה מדם שבבגד טבח ורבב והוא מזבחים צ"ח והתם מיירי שיש בו ממש ואפילו הכי אינו חוצץ משום דאינו מקפיד בכך ומה שכתב לנוי בודאי אינו מקפיד ואדרבה מחדשות תמיד אלא על כרחך דאינו אלא לסניף ועוד דהוצרך לטעם זה בצבע שעל רוב שיער דברובו אף על פי שאין מקפיד חוצץ ולכן הוצרך לכתוב משום שאין בו אלא חזותא נמצא דלנוי אם חופה רוב שיער או הגוף דוקא חזותא אינו חוצץ אבל אם אינו רק על מיעוט הגוף אף שיש בו ממש אינו חוצץ ובחזותא אף על פי שאינו לנוי יש לומר נמי דאינו חוצץ וכמו שכתב הט"ז ס"ק י"ב כדמוכח מרשב"א שכתב ועוד כיון דאינו אלא מראיתו של צבע ואינו דומה לדיו שיש בו ממש.
ואם תאמר דדוקא באין בו ממש והוא לנוי גם כן אם כן ממה נפשך לנוי אף יש בו ממש אינו חוצץ ואם אינו לנוי אף בחזותא חוצץ אלא ודאי משמע כט"ז ודלא כדרישה ופרישה שכתב וזה לשונו: צבע שצובעת וכו' אין להקשות מאי שנא מכחול שחוץ לעין דחוצץ אף על גב שהוא מתכשיטי נשים כדאמרינן לא כחל יש לומר דכחול יש בו ממש מה שאין כן צבע ודוקא שצובעת דבלאו הכי חוצץ כיון דמקפדת עד כאן לשונו. ולי נראה דמרשב"א מוכח כט"ז וגם מוכח להדיא דלנוי אפילו יש בו ממש אינו חוצץ כמו קצב ורבב ומכחול בלאו הכי לא קשה מידי כמו שכתב הדרישה ופרישה דכחול שבעין הוא לנוי אבל חוץ לעין לא הוי לנוי ונראה לי דהא כתב הש"ך ס"ק י"ד כוחלת לרפואה חוצץ ואם בשביל שתראה עיניה פורחות אין חוצץ הרי שיש חילוק בין לרפואה לנוי וכללא הוא דלנוי או שמלאכתו בכך אפילו יש בו ממש אינו חוצץ אבל מה שהוא לרפואה כמו רטיה ומארלאקן שכל זה ודאי מקפדת רק שאינה יכולה להסירה ולכן חוצץ ואינו דומה למלאכתו בכך שאינה מקפדת עליו כלל והראיה שאפילו כשאינה עוסקת במלאכה אינה מקפדת מה שאין כן מה שהוא לרפואה דמקפדת ורצונה להסיר רק שאינה יכולה ולכך הוצרך לטעם סכנה במארלאקן", כלומר שמסיק להקל שכל טעם עומד בפני עצמו מכך שהטעם של נוי עומד בפני עצמו כמבואר בטבח.
וכתב מרן הרב בדרכי טהרה פרק ט"ז סעי' ס"ג " אִשָּׁה שֶׁצּוֹבַעַת אֶת צִפָּרְנֶיהָ, צְרִיכָה לְנַקּוֹתָן הֵיטֵב מֵהַצֶּבַע קֹדֶם הַטְּבִילָה. וְאִם אֵינָהּ יְכוֹלָה בְּשׁוּם אֹפֶן לְנַקּוֹתָן מֵהַצֶּבַע, לֹא תִּדְחֶה אֶת טְבִילָתָהּ, אֶלָּא תִּצְבַּע אֶת כָּל הַצִּפָּרְנַיִם בְּצוּרָה טוֹבָה, וְלֹא תַּשְׁאִיר צֶבַע סָדוּק אוֹ מְקֻלָּף, כֵּיוָן שֶׁנָּשִׁים מַקְפִּידוֹת שֶׁלֹּא יִהְיֶה עַל צִפָּרְנֵיהֶן צֶבַע שֶׁאֵינוֹ מֻשְׁלָם. וְאִם טָבְלָה בְּצֶבַע מְקֻלָּף אוֹ סָדוּק לֹא עָלְתָה לָהּ טְבִילָה, וּצְרִיכָה לַחֲזֹר וְלִטְבֹּל".
וא"כ אתאן לדינא שבל'ק ג'ל יש ממש, ואם הוא שבור או חלקי דרך נשים, אין בו משום נוי, ומה שנשאר לדון זה מצד מיעוטו שאם דרך הנשים להקפיד עליו אסור, אע"פ שהיא אינה מקפדת, והיינו היכא שנשאר לק הנראה וניכר לעין, ואם דרך נשים שלא להקפיד עליו מותר ובתנאי שהיא אינה מקפידה עליו, היינו היכא שנשאר נקודות קטנות שאינם ניכרות לעין, ומכל מקום טוב להורידו וכדברי הרמ"א לעיל, אך אם אינה מצליחה להוריד חזרנו לעיקר הדין דשרי.
העולה
לק סדוק או שנשאר מעט כיון שהדרך להקפיד עליו חוצץ.
לק זעיר שאינו ניכר לעין ואין דרך נשים להקפיד עליו מותר לטבול עמו, והטוב ביותר שתצבע כל צפורניה בלק ותטבול.