שאלה
מה דעת מרן הרב זצ"ל לגבי ברכה על שניצל מצופה פירורי לחם?
תשובה
שניצל – אע"פ שיש בו קמח כל עוד שזה לא הרוב מברכים שהכל שהרי אינו מטעים את גוף המאכל ומכשירו להאכילו אמנם אם יאכל את הפירורים בנפרד יברך עליו.
אמנם אם הפרורי לחם הם הרוב יאכל בתוך הסעודה.
גביע גלידה – אם אוכל בנפרד מברך עליו – אם נשאר לו לא מברך מספק – ואם אוכלו עם גלידה לא מברך ואע"פ שיש בו טעם כיון שלא בא להטעים ולהכשיר את המאכל.
קרמבו – אם אוכל בנפרד או שנשאר מברך עליו – ואם אוכלו עם הקרם לא מברך עליו כיון שבא להחזיק ואינו נותן ומכשיר את המאכל.
מקורות
כתוב בגמ' ברכות ל"ו ע"ב "חביץ קדרה, וכן דייסא; רב יהודה אמר: שהכל נהיה בדברו; רב כהנא אמר: בורא מיני מזונות. בדייסא גרידא כולי עלמא לא פליגי דבורא מיני מזונות, כי פליגי – בדייסא כעין חביץ קדרה, רב יהודה אמר: שהכל – סבר דובשא עיקר; רב כהנא אמר: בורא מיני מזונות – סבר סמידא עיקר. אמר רב יוסף: כותיה דרב כהנא מסתברא, דרב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות"
ובדף ל"ז ע"ב איתא "אמר רבא: האי ריהטא דחקלאי דמפשי ביה קמחא – מברך בורא מיני מזונות. מאי טעמא – דסמידא עיקר. דמחוזא דלא מפשי ביה קמחא – מברך עליו שהכל נהיה בדברו. מאי טעמא – דובשא עיקר. והדר אמר רבא: אידי ואידי בורא מיני מזונות; דרב ושמואל דאמרי תרוייהו: כל שיש בו מחמשת המינים מברכין עליו בורא מיני מזונות".
ב
וביאר הרא"ש שם פ"ו סי' ז' "הלכך כל שעיקרו מחמשת המינין אפי' רובו ממין אחר מברכין עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש אבל תבשיל שנותנין שם קמח להקפות המאכל ולדבקו לא חשיב עיקר כדאמרינן לקמן (דף לט א) האי תבשילא דסילקא דשדו ביה קימחא לדבוקי בעלמא הוא דעבידי ומברכין עליו בורא פה"א". כלומר שהדבר תלוי איך נקרא הדבר.
וכתב המאירי דף לז ע"א "כל תבשיל מאלו הנזכרים שהם בדין בורא מיני מזונות אם עירב בו דברים אחרים כגון דבש ושמן ותבלין אף על פי שהכניס בו מהן הרבה הואיל ויש בו מחמשת המינים ושעיקר התבשיל קרוי על שם אותו מין מחמשת המינים אף על פי שרובו מדברים אחרים הולכים אחר אותו המין והוא שאמרו סמידא עיקר ר"ל הקמח וכו' אבל אם עיקר התבשיל מדברים אחרים ומכניס בו קמח הרבה למתק את הטעם או לעבות התבשיל כדרך שעושים בתבשיל של גריסין אין הקמח עיקר ואין הולכין אחריו והוא שאמרו בפרק זה בתבשילא דליפתא דאפשא לה קמחא ואמרו עליה מברך ב"פ האדמה וריהטא דמחוזא הנזכר בסוף סוגיא זו הוא". כלומר שאע"פ שנותנו לטעם בתבשיל עצמו אין מברכים עליו במ"מ כיון שאין שם התבשיל נקרא על שמו ואפשר שלדעת הרא"ש יברכו מזונות כיון שנותן טעם בעיקר המאכל וכמו שיבואר.
ג
וכתב הרשב"א (לו: ד"ה דובשא) "דובשא עיקר פירוש רובו דבש ומיעוטו סולת ואי נמי עיקרו מחמת דבש וסלתו להטעימו ולהכשירו [ומכל מקום כיון דסלתו מעורב בו להכשירו] מברכין על הסולת כדאסיקנא מהא דרב ושמואל ולא דמי לתבשילא דליפתא דאף על גב דמפשי ביה קימחא לא מברכינן עליה אלא שהכל דהתם משום דקימחא לאו להכשיר ולמיהב ביה טעמא מערבין ביה אלא לדבוקי בעלמא אבל הכא דלאכשורי תבשילא איהו עיקר ועליה מברכין", (הביאו הב"י סי' ר"ח וראה בביאור הגר"א על סעי' ב') כלומר שכאשר מערבים כדי לתת טעם ולהכשיר את הדבש (שהוא הרוב) לאכילה מברכים על מזונות אמנם כאשר הוא לא נותן טעם בגוף הדבש לא מברכים אלא שהכל.
וכתב במים חיים בתשובות סימן ח' (על הרשב"א הנ"ל) "ומשמע דזה המלבן הוי דכוותיה שעיקרו מחמת תירוש והקמח להטעימו ולהכשירו ולאו לדבוקי בעלמא גרידא שאלולי הקמח לאו חזי למיכל כולי האי כמו השתא נמצא שהקמח מתקנו ומכשירו לאכלו והוא עיקר בכאן ומברך עליו במ"מ".
וכתב הרמב"ם הלכות ברכות פ"ג ה"ו "כיצד היא הטפלה המעורבת כגון לפת או כרוב שבשלו ועירב בו קמח של אחד מחמשת המינין כדי לדבקו אינו מברך עליו בורא מיני מזונות שהלפת הוא העיקר וקמחו טפלה, שכל דבר שמערבין אותו לדבק או כדי ליתן ריח או כדי לצבוע את התבשיל הרי זו טפלה, אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובות הרי הוא עיקר, לפיכך מיני דבש שמבשלין אותן ונותנין בהן חלב חטה כדי לדבק ועושין מהן מיני מתיקה אינו מברך עליו בורא מיני מזונות מפני שהדבש הוא העיקר". וכתב במים חיים שם "ומשמע מדבריו שאם לא היו נותנים החלב חיטה כדי לדבק אלא להכשיר ולהטעים הדבש היה מברך במ"מ".
ודייק הזכור לאברהם או"ח סי' א' "הנה נלמד מדברי הרמב"ם והרשב"א (הובא לעייל) שכל שהדבש אינו ראוי לאכילה לבדו והקמח המתערב בתוכו מכשירו ליאכל ומטעימו הוי הקמח עיקר ועליו ראוי לברך" וכתב שאע"פ שהוא מיעט כיון שיש בו מחמשת מיני דגן מברכים עליו במ"מ.
ד
וכתבו בתוספות שם ל"ו ע"ב ד"ה כל "וכן כשנותנים קמח לתוך פולין או לתוך עדשים או כרישים וכן לתוך שקדים שעושין לחולה אם עושין אותו כדי שיסעוד הלב אז צריך לברך בורא מ"מ ואם לדבק בעלמא אינו צריך לברך בורא מ"מ וטוב להחמיר ולגמעו בתוך הסעודה לאחר ברכת המוציא ופטור ממה נפשך". כלומר שאם יש כוונה בקמח כדי לסעוד (לא לטעם בלבד) אז הוא עיקר.
ופסקו השו"ע סימן רח סעי ' ג' "כשנותנים קמח לתוך שקדים שעושים לחולה, אם עושים כן כדי שיסעוד הלב מברך בורא מיני מזונות; ואם לדבק בעלמא, אינו מברך בורא מיני מזונות; וטוב להחמיר ולגמעו בתוך הסעודה לאחר ברכת המוציא, ופטור ממנה".
וביאר המשנ"ב ס"ק יא "וטוב להחמיר – משום דבמעשה השקדים הדרך לעשותו נמי לסעוד ולכן קשה לשער אם היה כונתו רק לדבק וע"כ טוב להחמיר", וראה בס"ק י"ב.
ה
הלכות ברכות לריטב"א פרק א הלכה כ"ח "כל תבשיל שיש בו שום תערובת קמח של חמשת המינין אפילו הוא טפל והשאר עיקר ויש בו כזית בכדי אכילת פרס, הרי הוא כאילו היה עיקר ומברך עליו תחילה בורא מיני מזונות ולאחריו ברכה אחת מעין שלש, במה דברים אמורים כשהוא מעיקר התבשיל אבל אם אינו נתון אלא להכשיר, כגון קמח שנותנים בתבשיל לפתות וכיוצא בו לדבק התבשיל, הרי הוא בטל ומברך על השאר".
כלומר שמצריך כמות מסוימת כדי שיברכו עליו במ"מ וזה הגדרת עיקר וכן יש לבאר לכאורה בדעת הרא"ש אמנם לכאורה בב"י הביא את הרא"ש רשב"א ורמב"ם בחדא מחתא ונראה שלא הבין כך אמנם אפשר שכיון של ראה את הריטב"א לא רצה לאפושי פלוגתא בחנם.
ו
וכתב בשער הציון סימן רי"ב ס"ק ד' "ועיין בחידושי הרא"ה שהסביר לנו טעם, למה לענין תערובות שהוא גם כן מטעם עיקר וטפל קיימא לן דבחמשה מינין אפילו מיעוט הם העיקר לעולם, ובשאינן מעורבין אפילו פת טפל לפעמים, וכתב דכשהם בתערובות איירינן לענין חשיבות בהתבשיל, ואמרינן דכששם בתוכו מיני דגן שם אותן לעיקר בהתבשיל כי הם חשובין יותר, מה שאין כן כשהם מופרדין, כענין מתניתין דפת ומליח שהוא בעין ובא עם המליח, אינו עיקר כלל ולא בא אלא להכשיר את פיו". כלומר האם הוא בגוף המאכל ומכשירו הוא עיקר אבל אם הוא בנפרד אע"פ שהוא מכשיר את המאכל לא מברכים עליו כדין טפל.
דעת השו"ע
בב"י סי' ר"ח הביא את שיטת הרא"ש הרשב"א והרמב"ם והתוס' ולא ביאר שנחלקו.
א. כתב השו"ע בסי' ר"ח סעי' ב' "חמשת מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל, כגון מעשה קדירה הריפות וגרש כרמל ודייסא, אפילו עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם או מינים אחרים הרבה יותר מהם, מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה; אבל אם לא נתן הדגן בתבשיל אלא לדבקו ולהקפותו, בטל בתבשיל".
ב. כתב השו"ע סי' רי"ב סעי' א' "כל שהוא עיקר ועמו טפילה (פי' דבר בלתי נחשב), מברך על העיקר ופוטר את הטפילה בין מברכה שלפניה בין מברכה שלאחריה; לא מיבעיא אם העיקר מעורב עם הטפל , אלא אפי' כל אחד לבדו; ואפילו פת שהוא חשוב מכל, אם הוא טפל כגון שאוכל דג מליח ואוכל פת עמו כדי שלא יזיקנו בגרונו, מברך על הדג ופוטר הפת, כיון שהוא טפל".
וכתב הכה"ח ס"ק ד' "ומיירי דוקא כשיש לו חשק לאכול דג המליח אלא שמתיירא שלא יזיקנו בגרונו ועל כן אוכל מעט פת עמו, אבל אם אוכל דג מליח שקורין הערינ"ג עם פת ודאי הפת עיקר דזה עיקר סעודתו והערינ"ג אינו אלא ללפת בו את הפת. ט"ז ס"ק ב', אליה רבה אות ב'".
וכתב המשנ"ב סימן ריב ס"ק ג' "שאוכל דג מליח – כגון שאכל דבר מתוק מקודם ואוכל דג מליח להפיג המתיקות ומפני שלא יזיקנו המליח בגרונו אוכל פת עמו אבל אינו תאב כלל לאכול פת לכן הוי הפת טפל משא"כ אם הוא תאב לאכול פת ג"כ אף על פי שאוכלו עם המליח כהנהוג לאכול דג מלוח שקורין הערינ"ג עם פת אינה טפלה אליו אפילו אם תאב להמליח יותר וצריך לברך עליה המוציא ופוטר את המליח [אחרונים]".
וביאר בשער הציון ס"ק ט "ציירתי באופן זה ולא ציירתי בפשיטות כגון שחפץ לאכול דג מליח, וכפשטיות לישנא דהמחבר, וכמו שכתב הט"ז והאליה רבה, משום דהרבה אחרונים [הב"ח ורש"ל ודברי חמודות, וכן משמע גם כן מהרע"ב וכן כתב ברבנו ירוחם וכן משמע בפירושו להמשנה וכן מרש"י], מצדדים דדוקא באופן זה שהיה מוכרח לאכול המליח מפני חולשת לבו מהמתיקות, לכן חשיב המליח לעיקר אף נגד הפת, הא בעלמא לא אמרינן דהמליח יהיה עיקר נגד הפת, וכן משמע מהעתקת המגן אברהם והחיי אדם".
ג. כתב השו"ע סי' רי"ב סעי' ב' "מרקחת שמניחין על רקיקין דקים, אותם רקיקין הוו טפילה למרקחת, שהדבר ידוע שאין מתכוונים לאכול לחם", ובסי' קס"ח סעי' ח' "אבל אותם רקיקים דקים שנותנים מרקחת עליהם, הם טפילים לגבי המרקחת וברכת המרקחת פוטרתן".
וכתב המשנ"ב סימן קסח ס"ק מ"ה "דאין מתכונין לאכול הרקיקין ורק שעושין אותם כדי שלא יטנפו הידים מהמרקחת ולכן הוי העיסה בכלל טפל כדלקמן בסימן רי"ב".
כתב הא"ר ס' רי"ב ס"ק ז' (הביא תחילה את המג"א הנ"ל) "מה שכתבו עמק ברכה [כלל ו סימן ה] ושל"ה דף צא [שער האותיות, קדושה, שם] דמברכין על המרקחת ופוטר הדובשנין שקורין לעקו"ך שעליו מונח הנויאטי"ן. ואולי מיירי כשמכווין שאין אוכלו אלא משום מרקחת לחוד". והביא בהכה"ח סי' רי"ב ס"ק ט"ז.
[וכתב המשנ"ב סי' קס"ח ס"ק מ"ו "ואם אכל המרקחת מלמעלה והשאיר הרקיקין ואכלן בפני עצמן צריך לברך במ"מ עליהם אך אם אכלן ביחד ונשאר עוד קצת רקיק בלא מרקחת אין צריך לברך עליו כיון דעיקר אכילתו היה ביחד ונחשב לטפל להמרקחת אין חוששין על גמר האכילה"].
ד. כתב השו"ע סי' ר"ד סעי' י"ב "כל שהוא עיקר ועמו טפילה, מברך על העיקר ופוטר את הטפילה; וכל דבר שמערבין אותו לדבק, או כדי ליתן ריח, או כדי לצבוע התבשיל, ה"ז טפילה; אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובות, הרי הוא עיקר; לפיכך מיני דבש שמבשלים אותם ונותנים בהם חלב חטה כדי לדבק ועושים מהם מיני מתיקה, אינו מברך במ"מ, מפני שהדבש הוא העיקר". כלומר שפסק את הרמב"ם כלשונו, והיינו אם בא לתת טעם בדבש אז מברכים מזונות.
וביאר המשנ"ב ס"ק נ"ז "הרי הוא עיקר – המ"א ושארי האחרונים הסכימו דהוא דוקא בחמשת מיני דגן אמרינן דהיכא דבא ליתן טעם אף שהוא מיעוט הוא העיקר וכדלקמן בסימן ר"ח ס"ב אבל בשארי מינים אזלינן בתר רובא".
ה. כתב השו"ע סי' ר"ח סעי' ט' "עירב קמח דוחן ושאר מיני קטניות עם קמח של חמשת מיני דגן ובשלו בקדירה, מברך בורא מיני מזונות ועל המחיה; ואם עשה ממנו פת, מברך המוציא וברכת המזון; ודוקא שיש באותו קמח מחמשת מינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס, אבל אם אין בו זה השיעור מחמשת המינים, אינו מברך לבסוף ברכת המזון, אלא בתחלה מברך המוציא כיון שיש בו טעם דגן אף על פי שאין בו כזית בכדי אכילת פרס, ולבסוף על המחיה".
ואין לדייק שמספיק טעם דגן שהרי בסי' ר"ד ביאר דהיינו כיון שהוא לתת טעם בתערובת וכדברי הרשב"א והרמב"ם וכן פסק את התוס' אמנם לכאורה למה שכתב הרא"ש שבעינן שיחשב כעיקרו לא נזכר בשו"ע וראה לקמן בדברי הבה"ל וא"כ אפשר שזה שמכשיר את המאכל או שבא לסעוד את הלב הוי בכלל עיקר.
[משנה ברורה סימן רח ס"ק מ"ד "כדקי"ל לקמן בסימן ר"י דברכה ראשונה א"צ שיעור דאפילו על משהו יש לברך ברכה הראויה לאותו המין ומיני דגן חשיבי ולא נתבטלו בתערובתן בשום גווני כיון שנרגש טעמן". וכתב בס"ק מ"ה שאם לא נרגש טעמן מברכים שהכל"].
ז זאלביה
כתב התשב"ץ (ח"א סי' פט) "מיני מתיקה שעושין הגוים מסלת ודבש אילו היה הסולת עיקר היה אסור כמו שאמרו גבי הרסנא דאסור משום דקימחא עיקר ואינו נאכל כמות שהוא ופת של פלטר התירו משום חיי נפש אבל מידי דאינו פת אסור משום בישולי גוים אבל דובשא עיקר וסולת לדבוקי בעלמא הוא וא"כ כדין נהגו בהם היתר ולא מברכי בורא מיני מזונות אלא שהכל דאף על גב דאמרינן (ברכות ל"ו ע"ב) כל שיש בו מין דגן מברכין עליו בורא מ"מ הכא מברכין שהכל ודמי לתבשילא דליפתא דאף על גב דמפשי ביה קמחא לא מברכין עליה אלא שהכל משום דקמחא לאו להכשירו וליתן בו טעם מערבין אותו אלא לדבוקי בעלמא כדאיתא בפ' כיצד מברכין (ל"ט ע"א ע"ש) והכי נמי סלתא לאו לטעמא עבידי ליה אלא לדבוקי דובשא הלכך אדובשא מברכין שהכל ולא אסלתא דטפלה הוא לדובשא וכ"כ הרמ"בם ז"ל בפרק ג' מהלכות ברכות ז"ל מיני דבש שמבשלין אותן ונותנין בהם חלב חטה כדי לדבוק ועושין מהן מיני מתיקה אינו מברך עליהם בורא מיני מזונות מפני שהדבש הוא העיקר עכ"ל" (הביאו הב"י יו"ד סי' קי"ב לענין פת ובישולי עכו"ם)
(וראה בשו"ת הרשב"ש סימן תרכ"ח שכתב שכיון שמכינים קודם את הזאלבי"ה ורק אחר שאפים מוסיפים לה דבש יש בה משום בישולי גויים ולכאורה הוי כמו דובשנין שיבואר לקמן)
כתב הפר"ח יו"ד סי' קי"ב ס"ק י"ז "כתב הר"ש בר צמח [תשב"ץ חלק א סימן פט] הביאו הב"י בסימן קי"ג [שם ד"ה כתב הר"ש] דמיני מתיקה שעושין הגוים מסלת ודבש דדובשא עיקר וסלת לדבוקי בעלמא ושכדין נהגו בהם היתר אלא שבעל נפש יחוש לעצמו ע"כ. וגם הריב"ש בתשובה בסימן כ"ח התירן משום שהדבש עיקר. ולפי זה אין מברכין על אלו מיני מתיקה בורא מיני מזונות אלא שהכל. ולי נראה דהני מיני מתיקה מברכין עליהם בורא מיני מזונות ומעיקר הדין אסירי משום בישולי גויים". ויתבאר לקמן (בדין מלב"ן) שטעמו "שקמח זה עשוי לדבק ולתקן ולהכשיר ג"כ הדבש לאכילה".
ח מלבן
כתב הפר"ח יו"ד סי' קי"ב ס"ק י"ז "וזה שנים שנשאלתי על המלב"ן שעושין בחברון תוב"ב דהיינו שלוקחין תירוש ומרתיחין אותו על האור ומערבים עמו קמח ומתעבה והתירוש מרובה על הקמח מה מברכין עליו. והעליתי בראיות דכל שאינו עושהו אלא לדבוקי בעלמא הוי טפלה ומברכין על העיקר, אבל סתם קמח שמשימין בו אחד ממיני המשקין כיון שמלבד ממה שמדבק ומקפה התערובת מכשירו ומתקנו נמי לאכילה, א"כ מסתמא הקמח שניתן בתערובת זה אדעתא דהא והא ניתן ומברך עליו בורא מיני מזונות. ומכח זה העליתי שהמלב"ן ראוי לברך עליו בורא מיני מזונות. וכך העידו על הרבנים לקדושים אשר בארץ המה שהיו בחברון שהיו מברכים עליו בורא מיני מזונות. וכבר הארכתי בראיות להוכיח כן ודחיתי מה שנראה הפך מזה".
וכתב בזרע אברהם או"ח סי' א' "הנה כפי הנראה עושין המלבן ברור שכוונתם אינה אלא כדי לתקן התירוש הזה שיהיה ראוי לאכילה בכל מידי דמיזן שאם היו עושים התירוש לבדו מבושל הרי הוא נעשה דבש גמור ואינו ראוי לאכילה כי אם ללפת בו את הפת ועכשיו הוא נקפה ע"י הקמח שמערבין בו הרי הוא ראוי להתיבש וליאכל כמות שהוא" וכתב עוד "גם שמעתי מפקפקים מטעם שהקמח הזה יהיה דינו כקמח שבא לדבק כנזכר בתבשילא דליפתא ואני אומר דמעולם לא שמענו שנקרא בא לדבק רק באותה תבשיל של לפתא וכיוצ"ב דאורח ארעא לאכול התבשיל לפת לבדו וזה שנתן בו קמח ניכר שאינו אלא לדבק אבל בנידון דידן התירוש הזה אינו ראוי ליאכל לבדו רק ע"י זה הקמח ודמי ממש למ"ש מדברי הרשב"א", וממילא יברכו עליו במ"מ.
והביא בזכור ליצחק סימן נ"ה את דברי המים חיים וזרע אברהם וכתב שהם כשני נביאים מתנבאים בסגנון אחד והסכים לדבריהם.
וכתב במים חיים בתשובות סימן ח' (לבאר את ההבדל בין המלב"ן למרקחת) "משא"כ במרקחת שמניחין על רקיקין דקין שכתב השו"ע סי' קס"ח סעי' ח' וכו' שאותם רקיקין הוו טפילה למרקחת לפי שאין אותן רקיקים מתקנים ומכשירים את המרקחת אלא כדי לדבוקי ולהעמיד המרקחת הם עשוים ולפיכך אינו מברך עליהם במ"מ.
אלא דצ"ע ליישב דין זה עם דין רוקילייאש די אלחשאו שכתב השו"ע בסי' קס"ח סעי' ז' דמברכין עליו במ"מ ואמאי לא אמרינן שהמילוי הוא עיקר והפת שחוצה לו אינו אלא מעמיד בעלמא והוי טפל ומברך על העיקר ופוטר את הטפל דומיא דיין רקיקין דקים כדכתבתי ושמא י"ל שהפת של רוקילייאש די אלחשאו הוא מוטעם מצד עצמו והוא מרובה על המילוי ועיקר עשייתו כך הוא ג"כ לאכול הפת עם המילוי ולפיכך מברך עליו במ"מ משא"כ בדין רקיקין דכיון שהם דקים ואפשר שאותה עיסה אינה מוטעמת כפת של רוקילייאש די אלחשאו נמצא שבטלה לגבי מרקחת ואינה נעשית אלא לדיבוק בעלמא ולהעמיד המרקחת ולפיכך אינו מברך עליהם במ"מ זהו מה שנראה לי בישוב דינים אלו".
וכתב הברכ"י או"ח סי' ר"ד ס"ק ח' "וכן המלב"ן שעושין מקמח ודבש של ענבים, הקמח עיקר, שאינו לדבק אלא לאכילה, ומברכין עליו בורא מיני מזונות וברכה מעין שלש. ועיין סי' ר"ח דין ב'. מר זקנינו הרב החסיד מהר"ר אברהם אזולאי זלה"ה בהגהותיו כ"י. ודין המלב"ן כן כתב בר ברתיה מורנו הרב זרע אברהם סי' א' והרב החסיד גיסו מהר"ר יעקב מולכו בתשו' כ"י סי' קל"ג. וכן הסכים הרב פר"ח בי"ד סי' קי"ב ובתשובותיו סי' א'".
אמנם בשו"ת בית יהודה או"ח סימן סא כתב "ה"נ בנ"ד הקמח אינו נעשה כדי לאכלו או כדי ליתן טעם אלא כדי שיתעבה ויתחזק היין המבושל על ידו כדי שיהיה בו ממשות הו"ל קמח טפל והיין הוא העיקר. וכו' אבל כל שמערבין בכוונה כדי לתקן ולהטעים הכל הולך אחר כוונת העושה למי עושה עיקר ולמי יעשה טפל וכל שהניחו שם בתורת טפל לעולם שם טפל עליו אפי' יהיה נותן טעם". כלומר תלוי איך נקרא וכדברי המאירי.
ט מסקנה לזאלבי"ה
כתב הכה"ח ס"ק קכ"ב "וכתב עוד שם בספר פרח שושן דהוא הדין בסופגנין הנעשין מעיסה רכה הנקרא בערבי זאלביי"ה ובלע"ז בימואילו"ש שקולין אותה בשמן ואוכלין אותה בדבש שאם קובע סעודה עלייהו יברך על הפת תחלה, וכו' והביאו יד אהרן שם, בית מנוחה שם. ומיהו בענין זה של הזאלביי"ה יש מחלוקת גדולה בין הפוסקים, דלדעת הריב"ש סוף סימן כ"ח ותשב"ץ חלק א' סימן פ"ט וחלק ג' סימן י"א ובית יהודה חלק א' סימן ס"א והנוה שלום סימן רס"ט אות י"א ומהריק"ש ביורה דעה סימן קי"ב דין ב' כולהו סבירא להו דהדבש הוא עיקר ומברכין שהכל. אבל לדעת הרשב"ש סימן תרכ"ח מברכין בורא מיני מזונות, וכן כתב הנוה שלום שם אות ט"ו והערך השלחן סימן ר"ד אות ו' דלהרשב"ש מברכין בורא מיני מזונות יעו"ש. וכן כתב הפרי חדש ביורה דעה סימן קי"ב אות י"ז דעל המלב"ן מברכין בורא מיני מזונות, ודחה דברי התשב"ץ יעו"ש. וידוע דהזאלביי"ה היא כמו המלב"ן. וכן כתב בספרו מים חיים בתשובות סימן ח', וכתב שכן הוא דעת מרן ז"ל במה שכתב סימן ר"ח סעיף ב' דמיני דגן ששלקן וכו' אפילו עירב בהם דבש הרבה יותר מהם מברך בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה יעו"ש. וכן דעת הרב זרע אברהם חלק אורח חיים סימן א'. וכן דעת החיד"א ביורה דעה סימן קי"ב בשיורי ברכה אות ט' שכתב על הפרי חדש דדבריו חיים וקיימים יעו"ש. וכן כתב בברכי יוסף באורח חיים סימן ר"ד אות ח' משם מר זקנו ומהר"י מולכו ז"ל יעו"ש. וכן דעת זכור ליצחק סימן נ"ה יעו"ש. וכתב שם הפרי חדש באות י"ז שכך העידו על הרבנים הקדושים אשר בארץ המה שהיו בחברון שהיו מברכין בורא מיני מזונות יעו"ש. וכל דברי הפוסקים הנזכרים הביא אותם רבינו הגדול בספרו זבחי צדק על יורה דעה סימן קי"ב אות ח"י, וכתב כיון שרוב הפוסקים ז"ל סבירא להו דמברכין בורא מיני מזונות ודאי דהכי נקטינן וכן המנהג שלנו שנהגו כרוב הפוסקים יעו"ש. וכתב עוד נראה לומר דבהזאלביי"ה שלנו כולי עלמא מודו דמברכין בורא מיני מזונות יען שהרוב הוא מן הקמח והדבש הוא מועט וזה פשוט עכ"ד. וכן המנהג עכשיו פשוט לברך על הזאלביי"ה בורא מיני מזונות ומעין שלש, וכבר כתבנו לעיל סימן טו"ב אות ב' דבמקום שיש מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל יעו"ש".
י ראח"ת חלקום
כתב הכה"ח ס"ק קכ"ב "וכתב עוד שם בספר זבחי צדק (יו"ד סי' קי"ב אות י"ט) דממוצא דבר יצא לנו שעל מין אחד שקורין בערבי ראח"ת חלקו"ם, והוא [שמביאין קב אחד מחלב חטה וששה קבין מסוק"ר ומערבין אותם ועושין אותן ראח"ת חלקו"ם, שמברכין עליו בורא מיני מזונות, וכו' כמו שכתב הרב פרי חדש במים חיים סימן ח' שכל שיש בו מחמשת מיני דגן אפילו מעט מברכין עליו בורא מיני מזונות יעו"ש. וכתב וכן הוא סברת רוב הפוסקים שהבאנו לעיל בענין הזאלביי"ה ושכן העיד גם כן כמה"ר יוסף חיים ז"ל שבארץ ישראל ודמשק וארם צובה מברכין עליו בורא מיני מזונות יעו"ש. וכן נראה דעת מרן ז"ל בסימן ר"ח סעיף ט' דאפילו אין בתערובת כזית דגן בכדי אכילת פרס מברך לפניו בורא מיני מזונות יעו"ש. וכן כתב מגן אברהם שם ס"ק ט"ו".
וכתב הכה"ח סי' קי"ב ס"ק מ' לאחר שהביא את הזבחי צדק "ומיהו כבר כתבנו שם באו"ח דהיינו דוקא אם נרגש טעם דגן בתוך הדבש אבל אם לא נרגש טעם הדגן מחמת מיעוטו אין לברך עליו רק שהכל שזה נחשב עשוי לדבק ובטל בדבש של הסוק"ר יעו"ש" וכתב שם שכיום המנהג לברך על הראח"ת חלקו"ם שהכל כיון שלא נרגש בו טעם דגן ואפשר שנשתנה מזמן הזבחי צדק.
יא
כתב הט"ז סי' ר"ח ס"ק ג' "כאן בחמשת המינים שהם חשובים ביותר לא אזלינן בתר רוב רק כל שנותנים אותן למאכל משא"כ בשאר דברים אזלינן בתר הרוב כמ"ש סי' ר"ב בתחלתו ע"ש וכן אי' בסי' ר"ח ס"ז משמע דכאן אפי' אינם נותנים טעם שיש להם חשיבות כיון שהם למאכל דהא כל דיש דבש אין מרגיש רק טעם דבש". וביאר בשער הציון סימן ר"ח ס"ק י"ב "ולעניות דעתי, מה שכתב הט"ז בסוף סעיף קטן ג דאם נותן למאכל חשיב כמו לטעם [אף דראיתו מדבש אינה מוכרחת, דגם שם נתן הקמח להטעים ולהכשיר התבשיל, כמו שכתב הרשב"א], הוא נכלל במה שכתבו התוספות לסעוד הלב".
מגן אברהם סימן רד ס"ק כה "וכל דבר שמערבין וכו'. כל סעי' זה הוא ל' הרמב"ם פ"ג ופשוט דמיירי דוקא בה' מינים דבהכי איירי כל הפרק וכדסיים ואזיל לפיכך וכו' חל"ב חט"ה, אבל בשאר מינים פשוט דאזלינן אחר הרוב וכ"כ הרא"ש וכ"מ בגמרא דאמרי' כל שיש בו מה' מינים מברכין במ"מ והיינו דוקא כשבא ליתן טעם בתערובות וכמ"ש סי' ר"ח ס"ב".
וכתב הפמ"ג במשב"ז סי' רח ס"ק ג' "במג"א [סימן] ר"ד אות כ"ה משמע דבחמשת מינים צריך שיהא הטעם נרגש, ועיין במ"א אות ט"ו וכן הוא בב"ח [קפד, א ד"ה ומ"ש ואפילו] דבעינן לטעמא עבידא דווקא, וכן משמע בלבוש [סעיף ב]. ועיין פרישה [דרישה אות א] חילק בין כאן לסעיף ט', דשם קמח בקמח אין נרגש הטעם כל שאין כדי אכילת פרס אין מברך ברכת המזון וכאן נרגש הטעם לכתחלה אף על גב דאחר כך הרבה על קמח שאר מינים, הרי דלא כט"ז, ועיין אליה רבה [ס"ק] ג'. ועיין פרי חדש בשו"ת [מים חיים] סימן ח' אף על גב דובשא עיקר לאכול, כל שהסולת מטעימו ומכשירו בורא מיני מזונות. ועיין חידושי הרשב"א ברכות ל"ו ב' [ד"ה] דובשא עיקר, יע"ש. ובסימן ר"ד בט"ז [אות] י"ו ומ"א [אות] כ"ה הארכנו בזה, יע"ש". [וראה בכה"ח בס"ק ח' ובפמ"ג א"א סי' ר"ד ס"ק כ"ה ואפשר עוד להאריך בדעת הפמ"ג ובביאור דעת המג"א].
וכתב בא"א סימן רד ס"ק כה שכתב בתחילה דמג"א פליג אט"ז וכדבריו הנ"ל וכתב "אבל בסימן ר"ח סעיף ב' ג' וז' אין מבואר רק לדבק בטל הא כל שאין לדבק אף שאין מרגישין טעמו לא בטיל כל שניתן לאכילה, וכל שכן שאין צריך שיהא הה' מינין ניתן לטעמא דווקא, ויראה שמפרש כט"ז בזה לטעם בתערובת כאלו אמר התערובת ומכל מקום מחמשת מינים מיירי והבן זה".
וכתב הבה"ל "מברך תחלה במ"מ – עיין במ"ב דבעינן שיהא בו טעם דגן כן מוכח מרהיטת דברי המחבר דאדלעיל קאי וכ"כ המ"א בסימן ר"ד ס"ק כ"ה ע"ש [ואף דהפמ"ג רוצה לדחוק שם בכוונת המ"א דלא יסבור כן פשטיות לשון המ"א משמע כמו שכתבנו וכן הוא דעת הא"ר] ואף דמדברי הט"ז בריש סימן זה ובריש סימן ר"ב משמע דס"ל דלא בעינן שיהא בו טעם דגן והוכיח זה ממה שכתב המחבר אפילו עירב עמהם דבש וכו' כבר תמהו עליו בספר מטה יהודה ובספר נשמת אדם דאינו ראיה כלל דאפילו כשמעורב בדבש יוכל להרגיש קצת טעם דגן ע"ש ודעתם כמו שכתבנו במ"ב וגם בהגהת הגר"ח צאנזאר חולק על הט"ז וגם מדברי הרא"ש [שכתב כל שעיקרו מחמשת המינים אפילו רובו ממין אחר] משמע דעכ"פ בעינן שיהא בו טעם דגן דאל"ה אין שייך כלל לקרותו לעיקר וכעין זה מצאתי ג"כ בספר אור זרוע בשם פי' ר"ח ע"ש היטב ובפרט שמצאתי דעת הרא"ה בחידושיו על הרי"ף שסובר דבלית כזית בכדי אכילת פרס אינו חשוב כלל וגם בתחלתו אינו מברך בורא מיני מזונות ונהי דלדינא אין לזוז מדברי השו"ע שפסק כהאבודרהם בשם רבינו יונה דבתחלתו מברך בכל גווני במ"מ טעם דגן עכ"פ בעינן".[כלומר שלמד שעיקר הכוונה שנותנים את זה לטעם].
דעת המשנ"ב
כתב המשנ"ב סי' ר"ח ס"ק ז' "הטעם כיון דהוא בא להטעים ולהכשיר את התבשיל והוא מחמשת המינין דחשיבי הוא העיקר ועיין לקמן בס"ט ובמ"ב שם לענין השיעור שיתחייב לברך על המחיה". כלומר כדעת הרשב"א. וכן משמע במשנה ברורה סימן ריב ס"ק א'
וכתב בס"ק ח' "אלא לדבקו וכו' – ר"ל שלא בא להטעים התבשיל ולא לסעוד הלב רק שיהא התבשיל מדובק לא חשיב ובטיל לגבי התבשיל אפילו נתן לתוכו קמח הרבה". כלומר שלמד שדברי התוס' הם תוספת שאע"פ שלא מטעים את התבשיל אם בא לסעוד מברכים עליו מזונות.
לכאורה נראה שפסק הרשב"א תוס' ורמב"ם ורא"ש.
וכתב המשנ"ב סימן קס"ח ס"ק מ"ה "וכתבו האחרונים שם דבמדינותינו שנותנין מרקחת על הדובשנין [שקורין לעק"ך פלאדי"ן] שטובים הדובשנין למאכל בעצמן אם כן כונתם גם בשביל אכילת הדובשנין וממילא הם העיקר ומברך עליהם במ"מ ופוטר המרקחת. ופשוט דדוקא שבעת אפייה נאפין ביחד אבל אם אפה הדובשנין לבד ואח"כ מניח עליהם מלמעלה המרקחת אין נעשין המרקחת טפילה להם שכונתו לאכול שניהם ואין המרקחת באין ללפת הדובשנין וצריך לברך גם על המרקחת". וניתן להסביר ע"פ דברי הרשב"ש שכיון שחל עליו שם מאכל קודם תו לא פקעי אל"כ אין כוונתו לו כלל וכדג מלוח אל"כ נעמיד שבא לסעוד את הלב ולכן מברך עליו.
יב בא לדבק ברוב
וכתב בשער הציון בסי' ר"ח ס"ק י"ג "מה שכתב (הט"ז) דאפילו אם החמשת מינין הוא הרוב, כיון שבא לדבק הוא בטל [לכאורה הט"ז מספקא ליה בזה], השמטתיו, דאינו ברור דיש אחרונים מפקפקין בזה, עיין במטה יהודה ומגן גבורים, גם אינו מצוי שיתן בו כל כך קמח ולא יהיה רק לדבק ולא למאכל גופא".
כתב הכה"ח סי' ר"ח ס"ק י"ב "כתב הב"ח כל שהוא לדבק אפילו הרוב הוא הקמח והמיעוט משאר דברים מברכין פרי האדמה או פרי העץ או שהכל כפי ברכתו של אותן המינין יעו"ש. וכן כתב העולת תמיד סוף אות ב'. מיהו הט"ז ס"ק ד' כתב דאין להקל בכך כיון שיש לו הנאה חשובה על כל פנים מצד הרבוי יעו"ש. וכן כתב המטה יהודה אות א' דהדיבוק אינו מבטל אלא החשיבות ולא את רוב הדגן, וכתב דהוא הדין נמי בדין הכתוב בסעיף ג' דלא מיירי אלא בהשקדים שהוא רובא ולכך אם נותנין קמח לדבק אינו מברך אלא ברכת השקדים והספק דהתם הוא דשמא נעשה לסעוד ודלא כהט"ז ס"ק ה' יעו"ש. ועל כן אם אירע כזה שנתנו רוב דגן לדבק יש לאוכלו דוקא תוך הסעודה או לברך על דבר שברכתו בורא מיני מזונות ועל דבר שברכתו כאותו המין ולפטור את זה ממה נפשך כדי לצאת מספק".
יג
כתב בשו"ת אגרות משה או"ח ח"ד סימן מ"ג "חתיכה של מזונות נכרת וחשובה שראויה וחביבה לאכול בפני עצמה כגון כריכים דקים של גלידה (אייס קרים ווייפערס) או בצק דק ממולא פירות מתוקים (פיי – קראסט או שטרודל) ורצה לאכול אותן ראשון בפני עצמן יש לו רשות לברך במ"מ תחלה ואח"כ על העיקר. והטעם דלהרבה בני אדם ואולי להרוב הוא גם דבר חביב בפני עצמה, שלכן יש לעשות לרוב בנ"א לברך תחלה על חתיכה קטנה ממזונות ואח"כ על הממולא שהכל או העץ כפי מה שהן, אבל אלו שאין רצונם אלא בהממולא אך שאוכלין אותן מחמת שהן עכ"פ שם יברכו רק על הגלידה ועל הממולא ופטור מזונות הטפל להם". ולכאורה זה דלא כמשנ"ב.
יד
כתב בשו"ת אור לציון חלק ב פרק יד – דיני ברכות שאלה יט "אם מערב את הלחם או את הפירורים כדי לדבק את הבשר, או כדי שלא ידבק השניצל למחבת בשעת הטיגון, מברך עליהם שהכל נהיה בדברו, אבל אם נותנם כדי לשבוע, או אף כדי לתת טעם בלבד, מברך עליהם בורא מיני מזונות".
וכתב בביאורים "בשו"ע בסימן ר"ח סעיף ב' מבואר, שאף שבכל דין עיקר וטפל אזלינן בתר הרוב, מ"מ במיני מזונות, כל שמעורב אף מעט מן המזונות עם דבר אחר, אין מברך אלא בורא מיני מזונות, ורק אם נתן את המזונות כדי לדבק בעלמא בטל בשאר התבשיל, אבל אם הוסיף את המזונות כדי ליתן טעם במאכל, נחשב כנותן למאכל, ואינו בטל אף אם הוא מיעוט בתבשיל. וראה בב"י שם בשם הרשב"א שכל שמיני המזונות באו לטעם, אף שאינם עיקר התבשיל מברך עליהם ברכת בורא מיני מזונות. וכן פסק בשו"ע שם".
ואין לדייק מדבריו שאף אם יש לו טעם מברכים אלא אם נותן טעם בתבשיל או במאכל עצמו אז נחשב אמנם לשיטתנו נאמר שצריך שיכשיר גוף המאכל לאכילה וכמבואר בפוסקים.
טו דעת מרן הרב
כתב מרן הרב (וזאת הברכה עמ' 109) "שעל שניצל לעולם מברך הוא שהכל כי הקמח בא לדבק ועל מיעוטא דמיעוטא לא קפדינן ואין הבדל בין עבה ובין דק פתיתים או קמח".
כתב מרן הרב בשו"ת הרב הראשי פט"ו שאלה כ"א "וופל מצופה, כיון שרוב בני האדם האוכלים וכן האופים מכוונים לכך שהבצק הינו לטעם ולהבריא – ברכתו מזונות"
שאלה כ"ג "כללו של דבר – קמח שמעורבים בו שאר דברים, כגון: שקדים, בוטנים, בשר וכו', אם הקמח בא להטעים את המאכל או לסעוד את הלב, אע"פ שהוא מועט – יש לברך על המאכל "בורא מיני מזונות". אם הקמח בא לדבק בעלמא – יש לברך על העיקר והקמח מתבטל כלפיו". כלומר כהרשב"א ותוס'
וכתב עוד שם "לגבי גלידה בגביע – כיון שהעיקר הוא הגלידה והגביע מתבטל כלפיה, שהרי תפקיד הגביע הוא רק להחזיק את הגלידה כי אי אפשר לאוכלה מבלי הגביע, לכן יברך על הגלידה "שהכל" ובכך פוטר את הגביע.
אמנם, יש להסתפק, אם אדם אוכל גלידה וסיימה, ועדיין נשאר לו חצי גביע ריק, האם יכול לסיים את אכילת הגביע בלא ברכה על סמך ברכת "שהכל" הראשונה שפטרה את הגביע, או כיון שעתה אין בו גלידה יברך עליו "מזונות" ויאכלנו, וצ"ע בזה" וראה שמשנ"ב הכריע בזה שלא לברך הובא לעייל
ובשאלה כ"ד שנשאל לגבי ההבדל בין גלידה לגלליות "במקרה שציינת הקמח ניתן כדי שיזון את האדם, לפיכך הוא העיקר, אא"כ יאמרו רוב בני האדם שהעיקר הוא השוקולד שבפנים והקמח שעוטפו הינו לדבק בלבד" שזה דברי המאירי והרא"ש אבל ניתן לבאר דהיינו שבגלידה לא ניתן לסעוד.
ובשאלה כ"ה "בענין קרמבו העשוי מקצפת ביצים ושוקולד ומתחתיו יש ביסקויט – כשאוכל את כולו – יברך "שהכל" ויפטור בכך גם את הביסקויט. אך אם גמר את הקרמבו וכעת נשאר לו הביסקויט לבד – יברך עליו "מזונות". ובזה הביסקויט שונה מגביע הגלידה, כיון שיש בו טעם והוא מזין" ולכאורה יש להקשות דאם הוא מזין הוי כדברי התוס' ואף שהם יחד מברכים עליו אלא שאין כוונתו לסעוד את הלב אלא כיון שעוגיה נאכלת בפני עצמה הוי כדובשנים רק שגרעי מזה כיון שאע"פ שמכינים אותה בנפרד אינה עומדת לאכילה בפני עצמה כמו דובשנין.
העולה
שניצל – אע"פ שיש בו קמח כל עוד שזה לא הרוב מברכים שהכל שהרי אינו מטעים את גוף המאכל ומכשירו להאכילו אמנם אם יאכל את הפירורים בנפרד יברך עליו.
אמנם אם הפרורי לחם הם הרוב יאכל בתוך הסעודה.
גביע גלידה – אם אוכל בנפרד מברך עליו – אם נשאר לו לא מברך מספק – ואם אוכלו עם גלידה לא מברך ואע"פ שיש בו טעם כיון שלא בא להטעים ולהכשיר את המאכל.
קרמבו – אם אוכל בנפרד או שנשאר מברך עליו – ואם אוכלו עם הקרם לא מברך עליו כיון שבא להחזיק ואינו נותן ומכשיר את המאכל.