שאלה
נאמר בתורה "לֹֽא־תְתַעֵ֣ב אֲדֹמִ֔י כִּ֥י אָחִ֖יךָ ה֑וּא לֹא־תְתַעֵ֣ב מִצְרִ֔י כִּי־גֵ֖ר הָיִ֥יתָ בְאַרְצֽוֹ׃"
מסביר רש"י : לא תתעב מצרי. מכל וכל אע"פ שזרקו זכוריכם ליאור מה טעם שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק לפיכך:
במהלך שיעור נשאלתי על ההשוואה לנאצים, שהרגו הרבה פחות ממה שהרגו המצריים.
האם היחס אליהם צריך להיות כמו שהתורה מלמדת על המצריים?
תשובה
ראה בגוף התשובה.
מקורות
צריכים אנו לחלק בין אותם שעשו מעשים מגונים ונוראיים, ובין בני עמם, ובניהם ובני בניהם.
הפסוק (דברים כ"ג ח') שמחייב אותנו שלא לתעב מצרי, בפירוש אינו מדבר על המצריים שהרגו מבני ישראל מיליונים, וגם אינו מדבר מאלו המצריים ששעבדו בבני ישראל בפרך לאורך יותר ממאתיים שנה. ואדרבא רואים אנו במדרש חז"ל (מכילתא מובא באור החיים שמות י"ד פסוק ל') שכלל ישראל ראו במו עיניהם איך שהמצריים ששיעבדו בהם מתו אחרי קריאת ים סוף. וגם מפורש בפסוק (ט') שרק בני בניו של מצרי שהתגייר יכולים להתחתן בכלל ישראל, ואפילו המצרי עצמו שהתגייר אף שהוא עצמו לא השתעבד בנו בפועל, (וכמו שהבאנו מהמכילתא שכולם מתו בים סוף), אין אנו מותרים להתקרב אליו להתחתן עמו ורק בצאצאיו הדור השלישי שלו בגירות רשאים אנו להתחתן בם.
ועיין עוד בתרגום יונתן בן עוזיאל שכותב שמה דאיתא שאין לתעב מצרי הוא מצרי הבא להתגייר דווקא, וז"ל "לא תרחקון מיצראה דאתי לאיתגריא.", אבל מצרי סתם אין איסור לתעב מחמת שגרנו אצליהם.
לכן אין להביא ראיה ממה שהתורה מצווה אותנו לא לתעב מצרי שגם אין לתעב נאצי, ולכל היותר יש להביא מפסוק זה שאין לתעב העם הגרמני בשביל המעשים של אבותם ואבות אבותיהם.
ופשוט וברור שיש לתעב, לגנות ולבייש אלו הבריות שמעשיהם שולל מהם תואר "בני אדם", שהרגו והתעוללו בבני ישראל במלחמת עולם השנייה, ואין זה צריך לפנים.
ולענין עיקר הדבר שמצוונו התורה שיש מאומות העולם שאין להתקרב עליהם כלל כמו עמון ומואב, שאף דור שלישי שלהם אסורים להתחתן בישראל. ולעומת זה יש אומות אחרות, שהם המצריים והאדומיים, שמותרים לבא בקהל אחרי ג' דורות, צריכים אנו להבין מה החילוק ביניהם. ומביא רש"י החילוק מהסיפרי, שגדול המחטיאו יותר מההורגו, שהמצריים רצו להרוג ולהשתעבד בגופם של ישראל, ולא להחטיאם בנשמתם. משא"כ עמון ומואב שהכשילו את ישראל בחטא, ששלחו את בנותיהם להכשיל בני ישראל בזנות ובעבודה זרה. וכיון שהמחטיאו חמור יותר מההורגו לכן אסר התורה עלינו מלהתחתן בעמון ומואב לעולם, אף שמותר להתחתן במצרי אחר ג' דורות. ומסביר מרן הרב זצוק"ל (בספרו דברי מרדכי) שאף שגם המצריים גרמו לנו לחטוא, וכמו שכתוב "וירעו אותנו המצרים" – שעשו אותנו לרעים, כלומר שעשו אותנו לעובדי עבודה זרה, ולכן היה מקום להקשות ששייך לומר גם על המצריים שהחטיאו אותנו. אלא שמסביר הרב שזה לא היה עיקר מטרת המצריים – להחטיא אותנו, אבל המואבים, כל מגמותיהם היה להחטיא את ישראל, ועל אומה כזה אוסר התורה להתחתן בהם עד עולם.
ובאמת יש להקשות על הסיפרי הזה, איך כותב טעם זה של "גדול המחטיאו יותר מההורגו" והא הפסוק עצמו כותב מהו הסיבה שעמון ומואב אסורים לבא בקהל השם עד עולם, והוא "על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים, ועל דבר אשר שכרו עליכם את בלעם בן בעור וכו'" נמצא שאין הטעם משום שהחטיאו את ישראל, אלא משום שלא נתנו להם לחם ומים ועל ששכרו עליהם בלעם הרשע להורגם? ומפרש מרן הרב זצוק"ל שבנות מואב כדי להחטיאם בזנות ובעבודה זרה, לא הביאו לכלל ישראל אוכל ושתייה, אלא באו להם בידיים ריקים ואמרו להם, אם אתם רוצים לאכול ולשתות, עליכם לבא להאהלים שלנו ולבתי עבודה זרה שלנו, ושם ניתנו לכם לאכול ולשתות. נמצא שכל מטרתם, אף במה שלא נתנו להם לאכול ולשתות, היה כדי להעבירם על דברי תורה, וכנ"ל, שזה היה ההקפדה של התורה שלא יתחתנו בישראל עד עולם.
ואף שכתבנו שמטרת המואבים במה שלא נתנו אוכל לכלל ישראל היה כדי להחטיאם, מכל מקום התורה כותבת שהדרך שהחטיאו את ישראל היה ע"י שלא נתנו להם לאכול, כדי להראות שהיה שם גם משום חסרון במידת החסד והרחמנות. ומבאר הרב, שבא התורה ללמדינו שלא תאמר שעמון ומואב ראויים לבא בקהל השם כיון שהם ממשפחת אברהם אבינו, שהרי הם בני לוט אחיין של אברהם. והטעם שאינם ראויים לבא בקהל הוא כיון שאין להם את מדת הרחמנות שהוא סימן לישראל, שהם רחמנים ביישנים גומלי חסדים (יבמות עט.). ואינם ראויים להתחתן בכלל ישראל עד עולם, כיון שחסרים ממדה זו.