שאלה
נהג הסעות שיצא עליו שמועות לא טובות והגיע עד לטיפול רשויות החוק. השמועות יצאו מאחד ההורים כנגד הנהג. וכנראה שיש אמת בטענות. כרגע אין הסעות עקב המצב, האם ההורים חייבים לשלם את דמי הנסיעות שהם חייבים עד עכשיו?
תשובה
נהג הסעות שיצאה עליו שמועה לא טובה, יש להורים להמשיך לשלם (עם כל הצער שבדבר) לו עבור הנסיעות שביצע עד עכשיו, כל עוד לא הוכח הדבר בבית משפט או בבית דין שהוא אשם, חקירת משטרה אינה עילה לאשמה.
אי תשלום לנהג יהיה בתנאים הבאים:
א. כאשר נפסקה אשמתו של הנהג על ידי עדים בבית הדין האזורי.
ב. אם וכאשר ישנה הוכחה נסיבתית ברורה שהתבררה על ידי דיין או שופט.
דינים נוספים:
הפסקת העסקת עובד שנחשד בפלילים תהיה רק על ידי קול שיצא על ידי רבים, או שהוכח הדבר בבי"ד, לא כל רינון או שמועה דינה כחשד סביר לפלילים.
מקורות
רמת ההוכחה בחשד לפלילים לפי ההלכה
ראשית יש לזכור, כי פעמים רבות אנשים כשרים ויראי ה' נחשדו לחינם ע"י מבקשי רעתם, ולבסוף יצאו נקיים בדין ללא חשש והעובדות התבררו כעלילה בדויה, לכן יודגש כי קיים פרמטר ברור לפי ההלכה מתי יש להפסיק העסקת עובד שנחשד בפלילים בשונה (להבדיל) מחוקי המשפט של מדינת ישראל, לכן אין למהר להסיק מסקנות, (כמובן שאין אנו מצויים בפרטי המקרה הנוכחי וכל מקרה לגופו, ואין הדברים נכתבים כאן לגופו של מקרה אלא באופן כללי לפי הבנת השאלה כפי שהוגשה לבית ההוראה) ולהלן יפורטו פרטי הדין בזה:
בהלכה מצאנו לגבי שליח ציבור שנחשד בעבירה הובא במשנה ברורה (או"ח סי' נג סקע"ד) שאין לסלקו מעבודתו אלא בעדים, או עד שישוב בתשובה שלימה בלי ערמה ומרמה. וברמ"א שם כתב בזה"ל: ואין מסלקין אותו משום רינון בעלמא כגון שיצא עליו שם שנתפס שם הכותית או שמסר אדם אבל אם באו עדים בזה וכיוצא בזה, מעבירין אותו וכו' ובמשנה ברורה (סקע"ח) הובא שאפי' בקלא דלא פסיק יחיד מוחה עליו להעבירו, כ"כ המג"א, וכ"מ ביש"ש חולין סו"ס נב, עכ"ד.
ויעויין בבה"ל שם (ד"ה אם באו עליו עדים) שהביא בשם מהרי"ק סי' קפח דמשמע מדבריו שלא נקרא קלא דלא פסיק אלא בקול שהרבים מסכימים ואינו פוסק דמסתמא יש לומר שלא על חינם יצא הקול הזה אבל אם ידוע לנו שרק אחד הוציא את הקול מתחילה ועל ידו נשתרבב הקול בעיר אין מונח עליו שם קלא דלא פסיק. וכתב הבה"ל דכן יש לומר בענין שליח ציבור שנמצא בו פיסול שגדר קלא דלא פסיק הוא כזה שהסכימו עליו רבים.
ויש להקשות בדין זה כפי שהק' הבה"ל שם, שלכאורה איך מועיל 'קלא דלא פסיק' בכדי להוריד את הש"צ מתפקידו הרי ממילא יש לו גם הפסד ממון על ידי זה כדמוכח ביש"ש חולין סופ"ק. וא"כ לענין הפסד ממון בעלמא פשוט וברור שלא מהני שום קלא דלא פסיק שאפילו אומדנא דמוכח לא מהני להוציא ממון כדמשמע בחו"מ סי' תח, אולם למעשה הכריע הבה"ל שמהני קלא דלא פסיק על ידי רבים להוריד ש"צ מתפקידו (וכמובן כאשר הוכח הדבר ע"י בי"ד).
ונראה שכן הדין בכל עובד ציבור שנמצא בו רבב אין להסיק מסקנות לגבי שכרו של העובד כל עוד לא לא הוברר הענין בבית דין או שיצא קלא דלא פסיק בעניינו על ידי רבים ולא על ידי יחיד שפירסם הדבר, ואף שנפתחה חקירת משטרה בענין עדיין זה עצמו אינו הוכחה ברורה לאשמתו של הנהג.
וכן הובא בחפץ חיים (הל' לשה"ר סוף כלל ז) שאין לסמוך על קול שיצא או על דבר שאמרו אחרים כל זמן שלא העידו על כך בבי"ד אא"כ הוחזק בכך שלוש פעמים או שהדברים נקראים, וכתב שם שבלא"ה אין להזיקו בממון.
ויש לסייג שדבריו של הח"ח בזה איירי רק לענין סיפור לשה"ר ולא לענין הוצאת ממון שבזה הדין כנ"ל שאין לבצע שום שינוי בהעסקתו של עובד ללא הוכחה ברורה בקלא דלא פסיק או בעדים בבי"ד.
הוצאת ממון ע"פ אומדנא
ויש לדון בנידון השאלה שקיימת כאן שאלה של הוצאת ממון ע"פ אומדנא שרוצים להפסיק לשלם לנהג ההסעות את שכרו מתחילה על עבודות שכבר ביצע עבור הורי הילדים, ויש כאן פאן נוסף ולענין הוצאת ממון ע"פ אומדנא שלכאורה נגרם הפסד לעובד שמפסיקים את משכורתו, ויש כאן הוצאת ממון עתידית ויש לשאול כפי שהק' הבה"ל לעיל בזה על עצם הפסקת עבודתו של הנהג.
והנה בגמ' ב"ב צג,א הובא במשנה 'שור שהיה רועה ונמצא שור הרוג בצידו, אע"פ שזה מנוגח וזה מועד ליגח זה מנושך וזה מועד לישוך, אין אומרים בידוע שזה נגחו וזה נשכו'. ובגמ' שם הובא: רבי אחא אומר, גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצידו, בידוע שזה הרגו, ע"כ.
וברמב"ם (סוף פ"ח מנזקי ממון) פסק כת"ק שאין מוציאים ממון אלא בעדים כשרים.
ומבואר, שאין להוציא ממון אלא ע"פ ראיה בעדים.
ועיין בב"ח (חו"מ תח ס"ג) שהקשה מדברי הרא"ש בתשו' שהוכיח מדרב אחא דאזלינן בתר אומדנא. ומשמע מדבריו שכיון שמצאנו שישנו תנא שסובר שהולכים אחר אומדנא אף שאין הלכה כמותו מ"מ באומדנא דמוכח אף ת"ק מודה דאזלינן בתר אומדנא.
הרי מבואר שגם באומדנא ללא עדים, יש להוציא ממון אף לת"ק רק באומדנא דמוכח, כמו במקרה של שור נגחן שנמצא שור הרוג בצידו שאז יש להאשים את בעל השור.
ועיין בשו"ת אבני נזר (אהע"ז ח"א סי' קיט) שהק' סתירה בדברי הרמב"ם שמשמע שרק בדיני נפשות פסק שאזלי' בתר אומדנא שבגמ' סנהדרין (לז,ב): תניא, אמר רבי שמעון בן שטח, אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו לחורבה, ורצתי אחריו וראיתי סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר, ואמרתי לו, רשע מי הרגו לזה, או אני או אתה, אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה על פי שנים עדים יומת המת, ע"כ.
וברמב"ם (הל' סנהדרין פ"כ ה"א) כתב שיש ללמוד את הדין של אומדנא דמוכח בדיני נפשות מפסוק "ונקי וצדיק אל תהרוג", ד"הואיל ויש שם צד לנקותו ולהיות צדיק – אל תהרגהו".
לפ"ז דין זה הינו דוקא בדיני נפשות ולא בדיני ממונות. והקשה האבני נזר סתירה לדברי הרמב"ם בסוף פ"ח מחובל ומזיק בדין הנ"ל בשור המועד ליגח ונמצא שור הרוג בצידו, דלא אזלינן בתר אומדנא.
וכתב האבנ"ז שיש לחלק שישנם ב' סוגי אומדנא שהא דסנהדרין שראוהו עם סייף ודם נוטף הוי אומדנא דמוכח טפי שיש שתי הוכחות להיותו הרוצח א' שנכנס אחריו לחורבה. ב' שראוהו עם סייף עם דף נוטף. ובשור הרוג יש רק הוכחה א' שהשור הרוג בצידו, הוי הוכחה פחותה מהא דסנהדרין.
שבועת הנחבל
בגמ' שבועות (מו,ב) הובא וכן נפסק בשו"ע (חו"מ צ, טז) שאם ישנה 'הוכחה נסיבתית' ברורה שפלוני חבל בחבירו, כגון שראוהו עדים שנכנס תחת ידו של חבירו שלם ויצא חבול ולא ראוהו בשעה שחבל בו, והיתה החבלה במקום שאי אפשר שיחבול בעצמו, כגון שהיתה נשיכה בין כתפיו, ולא היה אחר עימהם, הרי הנחבל נוטל בלא שבועה.
וברמב"ם בהל' חובל ומזיק (פ"ה, ה"ד) נפסק לענין שבועת הנחבל, שנאמן בשבועה בנקיטת חפץ שפלוני חבל בו כשראוהו נכנס לתוך ידו שלם ויצא חבול, נקט שנחבל נשבע ונוטל אך אינו מעיקר הדין אלא: "קנס קנסו חכמים לאלו השוטים בעלי הזרוע שיהיה הנחבל נאמן ונשבע בנקיטת חפץ". והראב"ד שם חלק ע"ד הרמב"ם וכתב, שהוא מדין נאמנות שהאמינוהו חכמים, כיון שאין דרך בני אדם לחבול בעצמם. וברב המגיד כתב בדעת הרמב"ם שבדיני ממונו אין לפסוק הוצאת ממון אלא בעדות ובראיה ובידיעה ברורה.
העולה לדינא,
נהג הסעות שיצאה עליו שמועה לא טובה, יש להורים להמשיך לשלם (עם כל הצער שבדבר) לו עבור הנסיעות שביצע עד עכשיו, כל עוד לא הוכח הדבר בבית משפט או בבית דין שהוא אשם, חקירת משטרה אינה עילה לאשמה.
אי תשלום לנהג יהיה בתנאים הבאים:
א. כאשר נפסקה אשמתו של הנהג על ידי עדים בבית הדין האזורי.
ב. אם וכאשר ישנה הוכחה נסיבתית ברורה שהתבררה על ידי דיין או שופט.
דינים נוספים:
הפסקת העסקת עובד שנחשד בפלילים תהיה רק על ידי קול שיצא על ידי רבים, או שהוכח הדבר בבי"ד, לא כל רינון או שמועה דינה כחשד סביר לפלילים.
לא זכיתי להבין את הקשר בין המקורות הנ"ל ובין לא לשלם על מה שעשה כבר…
מילא לגבי להפסיק את עבודתו מכאן ולהבא, ניחא, אם נאמר שדנין ע"פ אומדנא דמוכח, או שזה ע"פ קלא דלא פסיק (בהתאם לתנאים בהלכה דקלא דלא פסיק).
אבל לגבי מה שנתחייבו לו כבר על עבודתו, מאיפה נפטור אותם מתשלום? דהרי אפילו אם ח"ו חטא כלפי אחד הילדים, כלפי הילד שלהם לא היתה שום תלונה או קול. (וגם אם ח"ו יש חשד הרי אין ספק מוציא מידי ודאי).
ויותר מזה, הלא אפילו אם נאמר שזה ודאי (אך בלא עדים) אין בי"ד שיפטור מתשלום בגלל: 1)אין להורה ראיה, 2) לכאורה אין קשר בין הדברים: התשלום הוא עבור הנסיעה שהיתה כתקנה מבחינת יעד ונקודת מוצא וכן עמידה בזמנים וכדומה… אלא שיש תלונה צדדית על נזק (שהוא כקנס שאין מוציאין אותו בדיינים בימינו), וגם לתפוס אינו יכול שהרי הלה כופר הכל והוא אין לו ראיה וממילא אינו בכלל לעשות דין לעצמו שהרי אינו יוצא בדיינים.
הדבר היחיד שניתן לעשות כאשר זה ודאי ובעדים הוא לחייבו שלא מן הדין למען יראו וייראו, אבל לא נראה שמכוח זה פטרתם מתשלום.
ובפרט שמדובר בדין ע"י בית דין אזורי או שופט בערכאות שללכת לשם בלי היתר מדיין רבני הוא חמור מאוד ובפרט לעשות על פי הפסק של שופט זה הוא בעיה הלכתית ואכמ"ל וד"ל.