שאלה
מה הדין בטבעת שחרוט עליה את הפסוק "שמע ישראל" האם אפשר להיכנס עמה לבית הכסא?
תשובה
אם יהודי עשה – יש לגונזו אע"פ שיש טעות בשם.
אם גוי עשה – באופן שעושה הרבה כאלו מותר, כיון שטובע לשם השם אין לחוש לע"ז, ולא צריך גניזה דאין בו קדושה ובפרט הכא שיש טעות בשם. (אמנם אם עשאו לצורך יהודי אחד יש לגונזו).
מקורות
בעשה יהודי
אם יהודי כתב את שם השם יש לזה קדושת ה',
איתא בגמ' שבת ס"א ע"ב "תא שמע: היה כתוב על ידות הכלים ועל כרעי המטה – יגוד ויגנזנו. – אלא ליכנס בהן בבית הכסא, מאי? יש בהן קדושה – ואסיר, או דילמא: אין בהן קדושה ושרי? – תא שמע: ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה. הא מן המומחה – נפיק. ואי – אמרת קמיעין יש בהן משום קדושה – זמנין דמיצטריך לבית הכסא, ואתי לאיתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים! – הכא במאי עסקינן – בקמיע של עיקרין".
ופסקו השו"ע ביו"ד סי' רע"ו סעי' י"ג "כלי שהיה כתוב עליו שם, קוצץ מקום השם, וגונזו. הגה: ואסור לכתוב שם לכתחלה שלא בספר, דיוכל לבא לידי בזיון, ולכן נזהרין שלא לכתוב שם באיגרת. ויש נזהרין אפילו במלת שלום, שלא לגמור כתיבתו".
וכתב הפת"ש בס"ק כ"ה "כלי שהיה כתוב עליו עיין בתשובת אא"ז (פנים מאירות ח"ב סוס"י קל"ב /קל"ג/) בדבר שחקקו חברת קברנים על כוסות של זכוכית ששותים בהם איזה פסוקים גם שם הויה ב"ה ככתיבתו ואסר להם רב אחד לשתות בהם כמפורש בש"ע כאן והוא ז"ל פלפל בזה דבאמת לשון הגמרא היה שם כתוב על ידות הכלים ויש לומר דדוקא בידות שהוא מקום בזיון שידי הכל ממשמשים בהם ויבא לידי מחיקה וכן בכרעי המטה אבל על הכלי מכובד י"ל דמותר להשתמש בו כיון דהשם שלא במקומו אינו מקדש כל הכלי ואיסור שימוש הוא בשביל בזיון השם אבל היכא שאינו בזיון השם מותר להשתמש בו וא"כ קשה על הרמב"ם והמחבר שכתבו כלי שהיה כתוב עליו. והעלה דמ"מ אין להקל לשתות בכלים הנ"ל כך ודעתו נוטה לכרוך על מקום כתיבת השם גימוניות של זהב או של משי ואז מותר לשתות מן הכלים בלי שום פקפוק ע"ש". משמע שאפי' כלי חשוב יש לגונזו וה"ה לטבעת.
וכתב הקול יעקב בס"ק פ"ט "כלי שהיה כתוב עליו שם וכו'. וטסי של כסף שתולין בצוארי התינוקות, שבהם חקוק שם שדי או אזכרות אחרות ופסוקים וכיוצא, כיון דעשוי מתחלה לכך אין דינם ככלי, אלא טעון כולו גניזה, דכולו תשמיש לקדושה, וגם אין חילוק אם חקקן ישראל או גוי. דבר שמואל (סימן של"ב). ויש מתירין לחתוך מקום השם וגונזין אותו, והשאר עושין בהם כל צרכם, שלחן גבוה (אות ל"ג). ואם כתוב שדי ברי"ש, מותר למחוק, דאין כאן שם, ותיבה של חול בכתב אשורי לצורכו מותר למחוק. דברי יוסף (סימן מ"א), ברכי יוסף (אות ל'), זכור לאברהם (שם)":
ובס"ק צ' כתב "ויקוץ מקום השם וגונזו. ולא סגי בקליפת השם מן הכלי, אלא צריך שיחתוך ויקוץ מעבר אל עבר, שמקום השם כולו נתפס בקדושתו. גן המלך (סימן ע"ב), מלאכת שמים (כלל ט' אות י"ב בחכמה), אניה דיונה (פרק ל"ד במאיל המלואים אות ב'). ועיין לעיל אות כ"ט".
וכתב עוד בס"ק צ"ד "טבעת שחקוק עליה שם צריכה גניזה, ואסור לחתום בה דמבזה שמו של הקב"ה, ועוד דמשחק שחיק ליה וגורם למחיקת השם. אניה דיונה (פרק ל"ד אות א'). ובשאילת יעב"ץ (חלק ב' סימן ק"מ) כתב: דאם מחופה הטבעת בכיסוי עור, שרי להניח ביד לסגולת שמירה, ואף דנהנה משם על ידי זה שמניחו באצבע לשמירה ולהצלה, זה מקרי להגן, עי"ש. והביאו פתחי תשובה (אות כ"ז):
וכתב בס"ק צ"ו "גוי שחקק שם בן ארבע על חותמו, אם גם שמו חקוק שם ודאי חקקו לעצמו, ואפילו הכי יש להחמיר ולגונזו. אניה דיונה (שם אות ג')".
והנה כאן נראה שלא כתבו את שם בן ארבע והשם אלקוקים הוא חסר, והנה כתב השו"ע בסעי' י' "כתב אל מאלהים, יה מהשם, או שכתב שם יה, אינו נמחק. אבל שד משדי וצב מצבאות, נמחקים. הגה: וכן אד מאדני או אה מאהיה (ירושלמי פ"ק דמגילה). ויש מחמירין בזה (תוס' פ' שבועות העדות בשם ר"ח). והשם שכותבין בסדורין ב' יודין ואחד על גביהן, מותר למחקו אם הוא לצורך".
וכתב הקול יעקב בס"ק ל"ז "וכן אם צריך לכתוב שם 'אלהינו', וטעה וחיסר היו"ד וכתב 'אלהנו', מותר לקלוף הנ"ו ולכתוב ינ"ו. תשובת מהר"ם מלובלין (סימן קי"ב), שיירי כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף אות י"ג), עבודת הגרשוני (סימן צ"ה), פתחי תשובה (אות י"ג), בית דוד (חלק יורה דעה סימן קמ"ג), קסת הסופר (סימן י"ב אות ט'), אניה דיונה (שם אות ב'), אמרי שפר (שם). ודלא כט"ז (ס"ק ז'). והוא הדין אם צריך לכתוב שם 'אלהים', וטעה וכתב 'אלהם', מותר לקלוף המ"ם ולכתוב י"ם. פתחי תשובה (שם), אמרי שפר (שם), קסת הסופר (שם), מלאכת שמים (כלל ט' סוף אות ט"ז בבינה). ודלא כבית דוד (<שם> סימן קמ"ג). אבל אם נמצא שם 'אלוה' חסר ו', אין לו תקנה, אלא לגנוז היריעה או לקדור השם הזה ולכתוב אחר. ט"ז (ס"ק ז'), קסת הסופר (שם אות יו"ד). ולמנהגנו קולפין אותו שלם. וכן אם היה צריך לכתוב 'אלהיכם', ושכח לכתוב את הכ"ף, ונמצא כתוב 'אלהים', אסור למחוק את המ"ם ולכתוב כ"ם. קסת הסופר (שם אות י"א)", כלומר דיש בו קדושה במילים הראושנים והטעם כיון שא-ל הוא שם השם.
איך שנראה יש לגנוז את הטבעת.
בעשה גוי
כתב השו"ע ביו"ד סי' רפ"א סעי' א' "ס"ת שכתבו אפיקורוס, ישרף. כתבו עובד כוכבים, יגנז" וכתב הש"ך בס"ק ג' "אפילו כתבו למכור לישראל, תוספות, ופשוט הוא דלא עדיף מעבד ואשה דלקמן סעיף ג'".
ברכי יוסף יורה דעה סימן רעו ס"ק כ"ד "הרב פרי חדש בנימוקיו לספר המדע כתב פ"ו דיסודי התורה, דע שקצת חכמים נסתפקו בענין מחיקת השם אי לקי מן התורה דוקא בקידש את השם, או"ד ההיא לספר תורה אתמר, אבל לענין מחיקה אף שלא מקדש השם שם מיהא הוי ולקי עליה אם מחקיה. ולדידן ודאי הכי מסתברא לן, ודאי דלקי מן התורה בכל גוונא, דהא מסתמא שם שכתוב בכלים לא מקדש, ואעפ"כ כתב הרב (הרמב"ם הל' יסו"ה פ"ו ה"ו) דהמתיך הכלי הרי זה לקה. עכ"ל. והרשב"ץ בתשובותיו ח"א סימן קע"ז, כתב דע שאין השם מתקדש אא"כ נתכוון הכותב לקדשו, אבל אם כתבו שלא בכונת קדושה אינו קדש וכו' ומרן בבדק הבית מייתי בסימן זה קיצור תשובת הרשב"ץ, ואיך הרב פרי חדש לא זכר מזה, כי האף אמנם פליג עליה הוה ליה להביאו. וכו' וחזיתיה להרב מחנה אפרים בהגהות י"ד דף ל"ז ע"ב, שהביא דברי הרב פר"ח הנז' וכתב עלה וז"ל, אבל ראיתי בהגהמי"י שהביא משם רא"ם דכל שלא נתקדש השם מותר למוחקו, ומדברי הרמב"ם שכתב מין וכו'. ולע"ד דכל שכתב את ה' שלא בכונת השם שלא רק מכוין לכתוב השם בהא ודאי מותר למוחקו, כמ"ש סמ"ק והרשב"ץ. אבל בכתב השם ויודע שכותב השם, אפילו תימא דלענין ס"ת לא מהני עד שיכין להקדישו, לענין מחיקה אסור, דכיון שכתבו בכונה ה"ז מקודש. עכ"ל".
ב
כתב בשו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא – יורה דעה סימן קפא "אמנם מטעם אחר יש לפקפק בזה כיון שזה החורש וחוצב אבן היה אומן נכרי והוי זה כמו שם שכתבו נכרי שדינו הוא לגנוז כמו שפסקינן ביו"ד סימן רפ"א בס"ת שכתבו אפיקורוס או מין ישרף וס"ת שכתבו נכרי יגנז דאפיקורוס בודאי לשם אלילים כתבו ולכך ישרף אבל בנכרי הוא ספק אם כתבו לשם אלילים לכך יגנז ועיין שם בט"ז וא"כ גם בעובדא דידן אם נחצב השם ע"י אומן נכרי צריך גניזה מספק שמא חצבו לשם אלילים".
ג
כתב בחוות יאיר סי' קט "וכתב א"ב אשורית בכה"ג ראיתי ספר אקלידוס ואבן סיני של רפואות בכתב אשורית בדפוס שאין בהם קדושת חומר ולא פועל במחשבתו ולא תכלית לנפש אף כי יש למנוע מלנהוג בהם בזיון לקנח בהם ולזרקן לארץ או למקום אבדון מ"מ אין בהם קדושת ספרים להצילם מפני הדליקה בשבת ואינם מטמאי' הידים והנשבע בהם אינו שבועה. וראיתי תורה חדשה שלהם בדפוס בט"ז לשונות ומהם א' לשון הקודש וא' לשון תרגום ושתיהן בכתב אשורית והמה בעצמן משתמשים בהם בחנויות ומוכרי בשמים ורוכלים לצרור ולכרוך בהם וכך ראיתי ג"כ חנוני' ישראל ולא רציתי למחות בידם מאחר שכבר נתפשט היתרו ומ"מ אני בביתי נמנעתי לזרקם לאשפה כ"ש תשמיש של גנאי (כגון לדבקם בחלונות) ומטונף כי מזדעזע כולי גופאי בראותי בהם כמה שמות שאינם נמחקים בכתב הקודש וכן כמה מלות קדושות באותיות הקדושות דהם תמונות צורות עליונות וממילא ראוי לנהוג בהם כבוד כמ"ש במדרש גבי הלל מה איקונין של מלכים רוחצין ומשטפין אותן בכל יום וכו' ובכה"ג אמרו בהיפוכו רגם את האיקונין ה"נ צורות אותיות והמלות הקדושות אף כי אין כאן רק הצורה לבד כ"ש אם הוא תנ"ך שלא גרע כח לשון וכתב הקודש בשביל שחברו לו גם שאר לשונות ואין ראוי לנהוג בהם שום בזיון שהרי יש גם קדושת התכלית הוא הלימוד בתורת ה' ומצד זה יש קצת קדושה גם בשנדפס בדפוס גלחות תנ"ך האמנם יש לפקפק בזה מטעמים אחרים מ"מ כל בכה"ג יש להחמיר והוא בכלל כל המכבד את התורה וכו' שנא' כי מכבדי וגו' וחשו רז"ל ריש פרק כל כתבי אפילו כתבי קודש שאין קורין בהם והוא חסרון חלק התכלית שהוא עיקר לכל דבר ומ"מ אמרו משום בזיון כתבי קודש ואיך נקל ביש בו תכלית ע"י העדר הצורה משאר לשונות הנדפסים אצלו".
שו"ת פנים מאירות חלק א סימן מה "ויצא לנו עכ"פ מדבר זה אותן כ"ד ספרים שמדפיסי' הגוי' והסכימו כל הפוסקי' דדפוס הוי ככתיבה וא"כ עכ"פ מספק לא יצאנו דשמא לע"ז כתב' ובפרט שמדפיסי' בלשו' ליטיין מצד הספרי' דזה ניכר פשיטא דלשם ע"ז כתב' ואסו' לקרות בהן וטעוני' גניזה עכ"פ וכו'
ועתה נשובה לשאלה הראשונה דהא כבר כתבנו דאפי' השמות שנכתב בלשונם אסור למחוק מיהו אם נמצא ספר כזה ביד מין יש לפקפק דהא אמרינן בפ' כל כתבי הגיליוני' וספרי מינים אין מצילין אותן מפני הדליקה ר' יוסי אומר בחול קודר את אזכרות שבהן וגונזן והשא' שורפן וכו' מ"מ נראה דאם עושים מעשה פריצות בדבר שבקדושה מחללים ומפקיעי' מידי קדושה דומיא דאמרינן בע"ז דף נ"ב ע"ב ובאו בה פריצי' וחיללוה ופי' רש"י שכיון שנכנסו גוים להיכל יצאו כליו לחולין וכיון דנפקו לחולין נקנינהו בהפקירא וכשנשתמשו לע"ז נאסרו מדאורייתא עכ"ל הרי אי לאו דיצאו לחולין תחיל' לא היה מהני זכי' דידהו להפקיע מידי הקדש בהפקיר' אלא ע"כ שמתחילה חיללוהו א"כ ה"ה הכא דאף שכתבו ישראל אם אח"כ עושים מעשה פריצות חיללוהו להשם ופקע קדושת השם והי' מותר לשרוף אלא דמסתפינ' להקל דילמא יש לחלק בין קדושת כלים ובין קדושת השם הנכתב בקדושה מ"מ נראה דהא ר"י אפילו נמצא ביד מין סבירא לי' דקודר השמו' והשאר שורפן וע"כ לא פליגי רבנן אלא אם בשא' הספ' נמי דברי קדושה כמו נביאי' וכתובי' שכותבי' המיני' אבל בשאר דברי תפלות מודו רבנן דקודר אזכרות והשאר שורפן א"כ בנדון דידן נמי ראוי לקדור אזכרות אפילו מה שנכתב בלשונם וראוי לגונזן והשאר ישרפו במקומן הנראה לפע"ד".
ד
וראה בחוות יאיר סי' טז "תשובה ע"ד שאלת חכם דשאילנא קדמייכו בענין טבעת שיש עליה חותם חקוק בו שם בן ד"א שכתב השואל וז"ל יש לספק אם מותר לחתום בו כשאר חותמות ומותר להניח בידו כשאר טבעת או בעי גניזה וכו' והוא דאיתא בברייתא הובאה בפ"ק דערכין ז' ע"א (והביאה הרמב"ם בפ"ח מהלכות מתנות עניים) גוי שהתנדב קורה ושם כתוב עלי' בודקין אותו אם אמר בדעת ישראל הפרשתי' יגוד וישתמש במותר ואם לאו טעונה גניזה פי' רש"י וז"ל טעונה גניזה ואסור בהנאה דחיישינן שמא בלבו לשמים לשם הקדש וכו' ואנכי הרואה בשו"ת משאת בנימין סי' צ"ט שהשיב בענין אי הוי דפוס שלנו קודש [על"ק תשובה ק"ט גם תשו' קפ"ד] ושרשיו שתולים על פלגי ים התלמוד דברור דבחקיקה עכ"פ יש ג"כ קדושה כמו בכתיבה יע"ש וכו' וראיתי בהגהות מיימוני רפ"ו הנ"ל בשם הרא"ם דאם כתב אותיות של שם ולא נתכוון לקדש אין בהם קדושה כדתניא הרי שהיה צריך וכו' והביאם הרב בט"ז. והוסיף בו דברים דאם כתב שם שלא במקומו בכוונה לשם קדושה הוא קודש וצריך גניזה דלא גרע משם הנכתב על ידות הכלים וכו' ולבאר מה יהיה משפט החותם ומעשיהו כבר מבואר שאסור לישראל להתיכו וכאשר ק"ל בכל דבר אמירה לגוי אסור דבר שאסור לישראל לעשותו כדמוכח פ' הפועלים דף צ' והוא בא"ה סי' ה' מעתה אסור ג"כ להתיכו ע"י גוי וכו' ומזה נראה ברור דגם למכרו לגוי אסור דנהי דאין הטבעת נמכר ביוקר מחמת חקיקת השם שבו מ"מ אחר שמקום השם קודש ואסור בהנאה גם דמיו אסורים לכתחלה. ונראה עוד דאפילו ליתנו במתנה לגוי אסור חדא דבכל דבר שאסור בהנאה אסור לתנו במתנה וכדק"ל בדין חמץ וכדק"ל מתנה דינה כמכר ועוד שהרי מתנת חנם אסור ליתן לגוי מלא תחנם ועוד אסור מדבריהם פן יגיע לידי בזיון כמ"ש מהרי"ל שע"כ אין לכתוב השם חנם וכו' ולע"דן דאסור להכניסו לבה"כ או למקום טינופו'. מ"מ נקוט מיהא דהחותם הנזכר קדוש יאמר לו ולפי זה במטבעות שנטבעין במדינות שוודיה בשם של ד' אותיות היה צ"ע. ומ"מ נ"ל דמותרים הם כי נטבעו להוציאם וה"ל ככתיבת השם בפירוש לשם חול". והביאו הפת"ש בסי' רע"א ס"ק כ'.
שכתב שם המחצ"ש "ואולי יש לחלק בין מטבעות שנטבעים ע"י מלכות, שבהם דיבר בתשובת חות יאיר הנ"ל, והב"ח מיירי במטבעות הנעשים על ידי אומן צורף לגוי פרטי, ולכן כתב הב"ח שטבעו המינים לשם עבודה זרה. וגם אולי יש לחלק בין סתם גוי למין. והביאו המשנ"ב בסי' של"ד ס"ק נ"ב "ובתשובת חות יאיר סימן ט"ז מתיר להתיך המטבעות של שם בן ד' שנעשים במדינות שוויידן מטעם כי נטבעו להוציאם והו"ל כאלו נכתבו בפירוש לשם חול וכן משמע בפמ"ג ע"ש". וכן כתב הכה"ח בס"ק צ"ז "והטעם דהאזכרות שבהן כתבן מין לשם עבודה זרה שלהם, ומכאן יש להזהיר על אותן הטבעות של זהב וכסף שיש עליהן שם בן ארבע אותיות שטבעו אותן המינין לשם עבודה זרה שאסורין לתלות על הספר תורה, ואף אין להחזיק אותם ברשותם, אלא יתיכם מיד. ב"ח. וכו' ומיהו מה שכתב הב"ח במטבעות שיש עליהן שם בן ארבע, עיין בשו"ת חות יאיר סימן ט"ז (דף כ"ו ע"א) שכתב במטבעות שנטבעין במדינות שוויד"ן בשם של ארבע אותיות היה צריך עיון, ומכל מקום נראה לי דמותרין הם כי נטבעו להוציאם והוה ליה ככתיבת השם בפירוש לשם חול יעו"ש. והביאו המחצית השקל ס"ק כ"ד וכתב דיש לחלק בין סתם גוי למין".
העולה
אם יהודי עשה – יש לגונזו אע"פ שיש טעות בשם.
אם גוי עשה – באופן שעושה הרבה כאלו מותר, כיון שטובע לשם השם אין לחוש לע"ז, ולא צריך גניזה דאין בו קדושה ובפרט הכא שיש טעות בשם. (אמנם אם עשאו לצורך יהודי אחד יש לגונזו).