שאלה
האם מותר לקצוץ קוצים בקיץ מחמת נחשים וכו' בארץ ישראל בשמיטה. יש לציין שמדובר בשטח הפקר ויש חשש שהמזיקים יחדרו לשטח הדירה. האם מועיל לקצוץ מעט מהגובה או גם זה אסור?
תשובה
א. כל המלאכות גיזום מותרות עד ערב ראש השנה של שביעית חוץ מנטיעת אילן שאסורה מיום ט"ו באב.
ב. גיזום או דילול אסור בשמיטה, ואם יש צורך למנוע נזק או קלקול מותר ע"י ישראל.
ג. הדליית גפנים והכוונתם אסורה בשמיטה, אך אם יש צורך למנוע נזק מותר ע"י ישראל.
ד. אם יש צורך לגזום עצים בשביל שטח וכדו' כמו במקרה הנ"ל, מותר בתנאי שיעשה בשינוי או ע"י גוי.
ג. אפילו ספק הפסד בשביעית מותר בכל הנ"ל.
מקורות
שמיטה בזמן הזה מהתורה או מדרבנן
במצוות השמיטה בזמן הזה, נחלקו הפוסקים אם הוא מדאורייתא או מדרבנן, עיין בגמ' מועד קטן (ב, ב) שנחלקו רבי וחכמים בחובת שמיטה בזמן הזה דעת רבי שאין היובל נוהג כי אאין רוב עם ישראל עליה ולכן חובת השמיטה היא מדרבנן אולם דעת חכמים שאף שאין היובל נוהג השמיטה נוהגת מן התורה ולמעשה נחלקו הראשונים דעת התתוס' וכן הראש שם ובפסקיו יומא פ"ח סי' יד וכן האור זרוע בשם הריצבא ח"ד סו"ס שלב, והרמב"ן בספר הזכות (גיטין ד לו ע"א, והחרדים (פרק נ"ד) והרדב"ז ((שמיטה ויובל פ"ד הכ"ט) סבירא להו ששמיטה בזמן הזה מהתורה. לעומתם דעת ספר התרומות (שער מה סי' ד בשם הרז"ה) ושו"ת הרשב"ש סי' רנ"ח בשם בה"ג, והעיטור שם בשם הגאונים וכן נימוק"י (גיטין לו, ע"ב) והמאירי שם, ובמו"ק שם, וכן הובא ברמ"א (חו"מ סי' סז ס"א).
למעשה הנפקא מינה אם שביעית בזמן הזה מהתורה או מדרבנן דעת מרן הגר"מ אליהו (מאמר מרדכי, שביעית פ"ב ס"ג) במקום ספק שבדאורייתא מחמירין ובדרבנן מקילין, והלכה למעשה ששביעית בזמן הזה דרבנן, עכ"ד. והמקור לכך הובא במאמר מרדכי (שם הע' יא) מדברי הב"י יו"ד (ריש סי' שלא ד"ה ובשביעית) וכן כתבו בארץ חיים סתהון (יו"ד סי' שלא) ובשו"ת רב פעלים (ח"א סוד ישרים סי' ו) ובפאת השולחן (אות כג בית ישראל אות כג) ובחזו"א (שביעית סי' ג' אות ז' ח'), ובדברי השו"ע אין גילוי אולם גילה דעתו בשו"ת אבקת רוכל (סי' כד) ששביעית בזמן הזה מדבריהם וכן תפס הבן איש חי וכן הלכה, עכ"ד.
ניכוש קוצים ועשבים
מצאנו בגמ' (מועד קטן ג ע”א): “מנין לניכוש ולעידור ולכיסוח, תלמוד לומר שדך לא, כרמך לא, לא כל מלאכה שבשדך ולא כל מלאכה שבכרמך”. עולה מדברי הגמ' שניכוש עשבים מן השדה היא אחת המלאכות האסורות בשביעית מדרבנן. ולמסקנת הגמ' משמע שהפסוק שהובא לגבי מלאכה שבשדר וכרם אינו אלא אסמכתא בעלמא.
לפעמים הניכוש נחשב לתולדת מלאכת זורע, ולפעמים הוא נחשב לתולדת מלאכת חורש.
ניכוש עשבי בר הגדלים בשטחים ריקים, נחשב לתולדת חורש כמבואר במשנה (שביעית פרק ד משנה ב), מפני שהוא מכשיר את הקרקע לזריעה. אבל ניכוש עשבי בר מסביב לצמחיית הגינה נחשב לתולדת זורע, שהרי הוא מסייע להתפתחותם וצמיחתם של הצמחים הנותרים, שכן עשבי הבר שואבים מאדמת הגינה מים וחומרים אחרים הדרושים לצמחים, מסתירים מהם את אור השמש, או חוסמים מהם את האויר הדרוש להתפחותם.
ולפיכך אם בחצר הבנין גדלים עצים ושיחים שונים, הניכוש בה אסור מדרבנן משום תולדת זורע. אמנם במקרה שיש חשש שעשבי הבר יגרמו נזק והפסד גדול לצמחים קיימים, מותר לנכשם ביד או במעדר, כשם שהתירו שאר מלאכות דרבנן במקום הפסד.
ויש לציין שדעת החזו”א (סימן כא ס”ק יז), שאף שישנם דעות בראשונים שאין להתיר במקום הפסד אלא דווקא במלאכת השקייה ולא במלאכות אחרות, מ"מ הסיק שכל מלאכה דרבנן הותרה במקום הפסד, עכ"ד.
ולפי דבריו יוצא שכל שהותר הניכוש של עשבים וקוצים הוא רק במקום שישנו חשש ודאי שיגרמו הפסד לצמחיה.
והיה נראה לכאורה ללמוד מדבריו של הרמב”ם (שמו"י פ"א הי"ז) ז"ל, היתה בהמתו עומדת בתוך שדהו מלקט ומביא לפניה שבהמתו מוכחת עליו וכן אם היתה שם כירתו מלקט הכל ומדליק שכירתו מוכחת עליו, עכ"ל.
לגבי סיקול הקרקע, שלא התירו ללקט עצים ועשבים מתוך השדה אף אם אין כוונתו לתיקון השדה כלל, כי אם באופן שניכר מתוך מעשיו שמלקטם לצורך אחר, כגון אם בהמתו עומדת שם, דניכר דמלקט לצורך בהמתו, או שהעמיד שם כירה וניכר שמלקט העצים כדי להסיק את הכירה.
ומקור דברי הרמב”ם הוא מן הירושלמי (שביעית פרק ד הלכה א): “היתה בהמתו שם – בהמתו מוכחת עליו, היתה כירתו שם – כירתו מוכחת עליו”. אבל בלאו הכי אסור ללקט אף אם יודע בלבו שאין כוונתו לתועלת העצים או לתיקון הקרקע כלל.
והנה מדברי הרמב”ם והירושלמי עולה שכשאינו מכוין לתועלת הקרקע, וגם ניכר מתוך מעשיו שמתכוין לכוונה אחרת – מותר לסקל עצים מן השדה.
ובחזו”א (סימן יט ס”ק יד) מצדד שבאופן זה מותר הסיקול אפילו אם יש לו ניחותא מתקנת השדה, כיון שעיקר כוונתו אינה לתיקון הקרקע אלא להאכיל לבהמתו או להסיק כירתו.
ומכל זה יש ללמוד לכאורה להתיר גם את הניכוש, באופן שניכר מתוך מעשיו שאינו מתכוין לתועלת הצמחים. וכן כתב בספר משפטי ארץ – שביעית (פרק ד סעיף יד) בשם הגר”נ קרליץ, שאם אין כוונתו לתועלת הצמחים מותר לנכש באופן שיחתוך את העשבים יותר גבוה מכפי הנהוג לחתוך בניכוש הרגיל, וגם ישייר את העשבים הקרובים ביותר לצמחי הגן, משום ששינויים אלו מהווים היכר ברור שאינו מנכש לתועלת הצמחים אלא להרחקת מזיקים או מניעת שריפות.
ובשו”ת מנחת שלמה (סימן נא ס”ק י) מצדד דכל גינה שהיא ליד הבית, כיון דכולי עלמא יודעים שדרך לנקותה גם לצרכי נקיון ולא רק לצורך זריעה, חשוב שניכר מתוך מעשיו שאינו מכוין לתועלת הצמחים. והרי זה כמו העמיד בהמתו או כירתו בצד החצר שהתירו בירושלמי את ליקוט העצים. ומשמע מדבריו שם דמצדד להתיר אף באופן שיש תועלת מן הניכוש לשאר הצמחים הגדלים בגינה. אולם למעשה הניח בצ”ע.
ובשו”ת מנחת יצחק (חלק י סימן קטו) הביא דברי המנחת שלמה, ומצדד להקל בזה אם מנכש בשינוי, יעוין שם. ועיין עוד בשו”ת משנת יוסף (חלק ג סימן טז) שהתיר באופנים נוספים.
אמנם הגרי”ש אלישיב חלק בדבר, וסבר שממה שהתיר הירושלמי ללקט עצים לצורך בהמתו אין ללמוד להתיר ניכוש למניעת שריפות או להרחקת מזיקים. שאין הנידון דומה לראיה, דכשמלקט לצורך בהמתו, עיקר מלאכתו היא ליקוט העשבים עצמם, וממילא התנקתה גם השדה. ונמצא שליקוט העשבים לבהמה היא מלאכה שונה בתכלית ממלאכת הסיקול הרגילה, שזו מלאכה בעשבים וזו מלאכה בשדה. מה שאין כן בניכוש, גם כשאינו מתכוין לתועלת הצמחים, סוף סוף הוא פועל בקרקע לנקות אותה מן העשבים, והרי הוא עושה את מלאכת הניכוש הרגילה רק למטרה אחרת, ובאופן זה אין בידינו להתיר. ועיין במאמרו של הגר”ש רייכנברג שליט”א בגליון הליכות שדה (גליון 124).
וכתב בספר משפטי ארץ (שם) שגם לדעת הגרי”ש אלישיב יש היתר להשמיד את עשבי הבר על ידי שיכסה אותם ביריעות פלסטיק אטומות, כך שיחנקו וימותו. שני טעמים להיתר זה: א] שבמעשה זה אינו מסלקם בפעולה ישירה, אלא בגרמא. הוא מונע מהם את אור השמש ובזה גורם להם שימותו. ב] שאין זו צורת העבודה המקובלת בחקלאות, ולפיכך אינה נחשבת למלאכה.
והגר”נ קרליץ התיר אף לרסס את הקרקע מראש בחומר שמונע נביטה, כך שעשבי הבר לא ינבטו. דעל אף שריסוס כזה כן מקובל בין החקלאים למלאכה, מכל מקום כיון דאינו מסירם בפעולה ישירה אלא גורם שהעשבים לא יגדלו, כל כהאי גוונא לא אסרו כשאינו מכוין לתועלת הצמיחה.
כל האמור עד כאן הוא לגבי חצר שיש בה צמחייה אחרת, והניכוש בה אסור מדרבנן משום תולדת זורע. אבל בחצר ריקה, כמו שמצוי לפעמים בחצרות הבניינים במקומות עירוניים, ורוצה לנכשה כדי למנוע שריפות וכיוצא בזה, מותר לנכשה גם בשמיטה.
וכן כתב החזו”א במכתב (הובא בנספחים בסוף ספר משפטי ארץ – שביעית): “עישוב (הוא קציצת העשבים) בשביל הנחשים במקומות שאין האילנות צריכין להאי עישוב, וכגון שהמקום רחוק מהאילנות, וכל העישוב רק בשביל שלא יתאספו נחשים אפשר להתיר, וכשאין המקום ההוא עומד לזריעה”.
והטעם בזה, דכיון דאין תועלת בניכוש זה לצמחייה, ניכר שאינו עושה כן לעבודת הארץ אלא לצורך אחר. ומכל מקום לא יעקור את העשבים עם שורשיהם, רק יקצץ את גבעולי העשבים בלבד. שהרי לצורך הנקיון די בקציצת הגבעול ואין צורך בעקירת השורש, ונמצא שאם עוקר השורש נראה שבכוונתו להכין המקום לזריעה.
אמנם, אם החצר מרוצפת, ועלו בה עשבים בין המרצפות, מותר לנכש עשבים אלו אפילו לגמרי, עם שורשיהם. משום שחצר זו אינה ראויה כלל לזריעה, וניכר הדבר שאינו מתכוין כלל לעבודת הקרקע.
ויעוין בדרך אמונה (שמיטה פרק א בציון ההלכה ס”ק צה) שהביא דברי החזו”א הנ”ל, וציין לעיין בספר ארחות רבינו (חלק ב עמ’ שנז), שם מובאת עובדא שהחזו”א אכן התיר לאחרים לנכש למנוע נחשים אולם לעצמו החמיר בזה. ובני ביתו רצו לנכש את העשבים שבחצרו מחשש נחשים, ולא הרשה להם לנכשה כל שנת השמיטה. וכך החמיר גם הגאון בעל ה’קהילות יעקב’ זצ”ל בחצירו, ולא התיר לנכשה על אף חשש הנחשים, אבל לאחרים לא הורה להחמיר בזה.
יש להעיר שבמקרה שעשבי הבר הללו ראוים למאכל בהמה, ראוי שלא לרססם בחומרי הדברה רעילים. שכן יש הסוברים שיש קדושת שביעית במאכל בהמה גם אם אין בהמות מצויות באותו מקום, ואינו עומד בפועל למאכל בהמה, לכן לא יפסידם בידים. ועיין בספר משפטי ארץ – שביעית (פרק ד הערה 24) בשיטות הפוסקים בזה.
אוקמי אילנא
בגמ' (עבודה זרה נ, ע"ב) הובא: רבה בר ירמיה… אייתי מתניתא בידיה: מתליעין ומזהמין בשביעית, ואין מתליעין ומזהמין במועד, כאן וכאן אין מגזמין… מאי שנא זיהום דשרי, ומאי שנא גיזום דאסור מי דמי: זיהום אוקומי אילנא ושרי, גיזום – אברויי אילנא, ואסור… תני: מתליעין ומזהמין בשביעית, ורמינהי: מזהמין את הנטיעות, וכורכין אותן, וקוטמין אותן, ועושין להם בתים, ומשקין אותן עד ראש השנה… אבל בשביעית לא ודלמא כדרב עוקבא בר חמא, דאמר רב עוקבא בר חמא: תרי קשקושי הוו, חד לאברויי אילנא ואסור, וחד לסתומי פילי ושרי. הכא נמי תרי זיהמומי הוי: חד לאוקומי אילני ושרי, וחד לאברויי אילני ואסור… תני: סכין שמן לגזום בין במועד ובין בשביעית. ורמינהי: סכין את הפגין, ומנקבין, ומפטמין אותן עד ראש השנה; עד ראש השנה אין, בשביעית לא. מי דמי הכא אוקומי אילנא ושרי, התם פטומי פירא ואסור, ע"כ. מכאן למדו המפרשים וכן כתב רבינו חננאל (שם) שכל מעשה שהוא לאוקמי אילנא שחוששים שמא האילן יתקלקל מותרת הזמירה בזה.
וכן מובא להלכה בספר שבת הארץ (פ"א ס"כ אות קיב) לדעת רבינו חננאל ע"ז דף נ' ע"ב שזמירה מותר לאוקמי וכן פסק בספר השמיטה לגרי"מ טיקונצ'נסקי (פ"ד הע' 1 אות ב) ושם הסתפק (הע' 1) מהו לאוקמי, האם הכוונה דוקא שלא ימות האילן או אפי' שלא יתקלקל, וכתב להתיר אפי' קלקול בלבד והוכיח כן שהרי בסוגיא מוכח שדבר האבד מותר, ורק לאברויי ולאשבוחי אסור ואם לא מותר. והסברא בזה כיון שאינו מתקיים לשם עבודת זימור ומותר, ובפרט לפי דברי שו"ת מהרי"ט (ח"א סי' פג להוכיח מדברי תוס' (סנהדרין כו, ע"א ד"ה לעקל) שכתבו להוכיח מדין המזנב בגפנים שכל שכוונתו לצורך מה שקוצץ ולא לצורך האילן עצמו מותר זאת מוכח מדברי רבי עקיבא (שביעית פ"ד מ"ו) שקוצץ כדרכו, ואף שגורם זימור שרי, עכ"ד.
זמירה בשמיטה
זמירה היא קציצה או חיתוך ענפי הגפן שגורמת לגפן שיגדל ויתפתח, כמובא ברמב"ם (פ"א ה"ב ובחזו"א שביעית סי' כא אות טו) ומלאכה זו אסורה מהתורה שנאמר 'וכרמך לא תזמור' (ויקרא כה, ד). ויש אומרים שזמירה האסורה מהתורה היא זמירת גפן ואילו זמירה בשאר אילנות הקרויה גיזום, בשאר אילנות אסורה מדרבנן, כן דעת החזו"א (סי' כ"א ס"ק טו וסי' כו סק"א) לדעת רש"י הר"ש והערוך ונדחק לפרש כן בדעת הרמב"ם (עיין חזו"א בסי' יז ס"ק כ שמשמע להיפך מלשון הרמב"ם שמיטה ויובל, א, ב שגם זמירה בשאר אילנות אסורה מהתורה), אולם החזו"א הכריע כן להלכה שבשאר אילנות זמירה אסורה מדרבנן, וביאר החזו"א את דעתו לקמן (בסי' כא ס"ק טו) שהוא מפני שאופי הגיזום בגפן שונה משאר האילנות, ולכן אסורה בגפן מהתורה. (ועיי"ש שהסתפק החזו"א האם גם בגפנים שייך לומר שישנו 'סוג' גיזום שאסור מדרבנן) ויש אומרים שזמירה בכל האילנות אסורה מן התורה, כן דעת הרמב"ם (שמיטה ויובל פ"א הכ"א) והרשב"ם (בבא בתרא, פ, ע"ב ד"ה מפני) שקציצת בתולת השקמה אסורה מהתורה, וכן פירשו התוספות יו"ט (שביעית פ"ד מ"ד) והאגלי טל (זורע ס"ק ד) בדעת הרמב"ם, שיש לאסור זמירה מהתורה בין בגפן ובין בשאר אילנות, ובאגלי טל נוסף שקציצת ענפים יבשים אסור לכל השיטות מדרבנן, ובספר ברית עולם (בסוף הספר) כתב שכן יש לומר שגיזום בעצי סרק אסור לכולי עלמא מדרבנן ולא מהתורה, ודעת החזו"א (שביעית סי' כא אות וט וסי' כו אות א) שזמירה בשאר אילנות דרבנן, וראייתו שהרי בזמן שהיה נוהג תוספת שביעית היה מותר לזרד עד ראש השנה, ואם אסור מהתורה, אמאי מותר, וציין שיש ראשונים הסוברים שהוא דרבנן כן דעת רש"י מו"ק ג, א, והר"ש שביעית פ"ב מ"ב ד"ה מזבלין, וכן כתב הערוך ערך 'קרסם' בדעת הרמב"ם שמודה דהוי דרבנן, עכ"ד. ודעת מרן הגר"מ אליהו (מאמר מרדכי שביעית פ"ו ס"ג) לחשוש לדברי האומרים שכל גיזום אסור מהתורה כאשר מטרת הגיזום לשם מטרה חקלאית, כלומר להצמיח את העץ, וכתב שם שיש להתיר רק על ידי גוי או בשינוי (ואין לסמוך על היתר מכירה לעשות מלאכות דאורייתא), עכ"ד. ודבריו בזה הם ע"פ החזו"א שנביא לקמן שהתיר על ידי שינוי או ע"י גוי.
וגיזום ענפי פרי קטנים עד לבסיסם לפני היותם סמדר לשם דילול, דעת מרן הגר"מ אליהו (מאמר מרדכי שביעית פ"ו ס"ז) שמותר אך עדיף לעשותם על ידי גוי מפני שיש לחשוש לסוברים שהוא מהתורה.
ועיין בספר משפטי ארץ (פ"ב הע' 9) שכתב בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל שהורה שבעצים שסגנון הגיזום שלהם דומה לגיזום גפנים, אסור מהתורה ולפי זה כתב שגיזום 'קיוי' אסור מהתורה שדומה בסגנון הגיזום שלו לגפן.
מזנב
במשנה שביעית (פ"ד מ"ו) הובא: המזנב בגפנים והקוצץ קנים רבי יוסי הגלילי אומר ירחיק טפח רבי עקיבא אומר קוצץ כדרכו בקרדום או במגל או במגירה ובכל מה שירצה. ע"כ. ונחלקו המפרשים בפירושו, במשנה ראשונה ביאר שמזנב אינו כזומר שזומר פירושו שקוצץ את כל הזמורות ומזנב חותך קצת, אך בברטנורא פירש שמזנב פירושו שיתעבה הגזע ויגדל כוחו, והק' המשנה ראשונה, דהרי הוי זומר מדאורייתא וכיצד התיר רבי עקיבא. ובפאת השולחן (פ"א מ"כ) כתב שמזנב הכוונה כשעולה הרבה יחורים ביחד והוא כמו ענין מדל ומיירי במזנב וצריך לעצים וכו' וכתב שם בשם רב אחד שיש להתיר בדרך שמירה המותרת ששנה ראשונה מחתכין עד הפקק הראשון ובשנה השניה עד הפקק השני ואינו איסור זמירה אלא שקוצץ ראשי הענפים ואייתו משנה דהמזנב, אולם הפאת השולחן חולק על דבריו וכתב שגם בדרך זו אסור כלומר אף בשקוצץ עד הפקק הראשון ובכל אופן אסור. וכן כתב בספר השמיטה להרב טיקוצ'נסקי (פ"ג אות ב) שאיסור זמירה הוא בין אם קוצץ את הענפים שלא יכבידו על האילן ובין שקוצץ ענף אחד מבין שנים שלא יהיו תכופים זה לזה, או באופן שקוצץ ענף מקולקל או שחותך ראשי הענפים וכן במה שנהגים לקצוץ זמורות הענפים בשנה אחת עד הפקק הא' ובשנה השניה עד הפקק הב', וכן מה שנוהגים לקוץ האילן בשיעור ידוע כדי להרכיבו בכלל האיסור הזה שכל אלו לתכלית גידול ושבח האילן, וכתב בזה תנאי שכל ההיתר הוא דווקא במזנב שפירושו שקוצץ קצה הגפן כעין מדל לזיתים ובאופן שאינו מועיל לאילן שאל"כ הוי פסיק רישיה ואסור, עכ"ל.
תמיכת עצים וענפים
בספר משפטי ארץ (פ"ד סעי' כח) הובא: ענף שהתחיל להשבר מותר לתומכו כדי שלא תמשך שבירתו אך אסור לחברו חזרה למקומו באפון שיוכל להתאחות מחדש, (כמובא במשנה פ"ד מ"ו וברמב"ם פ"א הכ"ב) כמו כן מותר לתמוך ענף עמוס בפירות כדי שלא ישבר מכובד הפירות. (ובהע' כתב שאין זה שונה מתמיכת ענף שהתחיל להשבר). אולם לעיל הבאנו את דברי הרב טיקוצ'נסקי בספר השמיטה שחולק ואוסר קציצת ענף שלא ישבר, ע"כ.
אולם נראה להתיר אף בתמיכת ענפים בפרט לפי דבריו של הדרך אמונה (ביאור ההלכה הלכות שמיטה פ"א ה"ה ד"ה ולא) שכתב בשם החזו"א שישנם מלאכות אוקמי האסורות בשביעית מפני שמיחזי כעבודה שכל פעולה שהיא פעולה שגורמת לגדילת האילן יותר טוב אסורה וכתב שם שלפי זה נפל בבירא כל ההיתר של אוקמי אילנא שאיך נוכל לדעת איזו פעולה מיחזי טפי כעבודה ואיזו לא חוץ מהדברים שאמרו חז"ל במפורש. והכריח בדברי החזו"א שכל פעולה של מניעת הפסד מותרת בשביעית וכתב דיתכן שרק מלאכות דרבנן, אך מהחזו"א (סי' כ' סק"ה) נראה דאף מלאכות דאורייתא מותרות אף באופן זה, (אך נשאר הדרך אמונה בצ"ע בזה) אולם לגבי תמיכת אילן שעומד להשבר אין לחוש לכך כיון שהוא מהדברים המפורשים במשנה, שחשיב לאוקמי אילנא, ששנינו (פרק ד משנה ו): "אילן שנפשח [שנבקע] קושרין אותו בשביעית לא שיעלה אלא שלא יוסיף", ע"כ. משמע שכל ההיתר הוא דוקא בפעולה שמונעת נזק ולא פעולה שגורמת לגדילת האילן והדגש הוא לא בצורת הפעולה מה נקרא פעולה האסורה ומה לא אלא הדגש הוא שכל פעולה שגורמת להשבחה – כלומר, פעולה חקלאית, אסור, וכל שאינה גורמת לכך מותרת, וכאשר יש הפסד התירו חכמים מצד 'אוקמי אילנא'.
הכוונת עלי גפנים
אחת הפעולות החשובות לגידול גפן היא ה'הדליה' כלומר כיוון נכון של עלי הגפן בצורה נכונה כך שיגדלו כראוי ולעיתים ההכוונה טובה מונעת נזק ממשי ולכן נראה לפי האמור לעיל שרק הכוונה למניעת נזק הותרה ולא הכוונה שתגרום לגפן לגדול יותר טוב. ולפי הפאת השולחן (שם) הרי זה בכלל מזנב שאסור כשכוונתו לצורך האילן. והנה מצאנו במשנה (שביעית פ"ב מ"ה): מזהמין את הנטיעות וכורכין אותן וקוטמין אותם וכו' עד ראש השנה וכו', ע"כ. מובא שכריכת הנטיעות נחשבת כמלאכה שאסורה בשביעית, וכן כתב בפיה"מ לרמב"ם (ד"ה וכורכין אותן) ז"ל, הוא שיקבץ את הענפים והפארות ויקשרם כדי שיעלו למעלה ביושר ולא יתפשטו על הארץ, עכ"ל. ובר"ש פירש: וכורכין אותן – מפני החמה והצינה, ע"כ. וכן פסק ברמב"ם (שמו"י פ"א ה"ה) ז"ל, ולא יכרוך את הנטיעות, ע"כ. ונראה מדברי הדרך אמונה לעיל בדברי החזו"א שאף אם הפעולה היא לא בכדי שלא יתפשטו על הארץ אלא ש'יגדל יותר טוב' אסור מצד 'אוקמי אילנא' שחכמים אסרו כל פעולה שמחזי כעבודה, כמשנ"ת. לגבי הגיזום רק גיזום של זמורה זקנה שיכולה להרקיב את הפרי מותרת, אך זמירה סתם אסורה. לצמצום הנזק יש לבצע זמירה חלקית לפני ראש השנה ולהשאיר 2-1 עיניים יותר מהרגיל ולהפסיק להשקות עד בא הגשמים. הדרכה נוספת אפשר למצוא במכון לחקר החקלאות על פי התורה, בית המועצה יד בנימין. ד.נ. עמק שורק.
גיזום שלא לצורך האילן
למרות שבדרך כלל צריך שינוי מהגיזום הרגיל, בספר משפטי ארץ (פ"ד סכ"ב) הובא שמותר לחתוך ענפים מגדר חיה שמפריעים למעבר ובלבד שלא יתכוון לתועלת הצמחים ויחתוך רק את החלקים שמפריעים למעבר.
בגמ' שבת (עג, ע"ב) הובאה משנה: הזומר וצריך לעצים חייב שתיים אחת משום קוצר ואחת משום נוטע, ע"כ .מבואר, שמשום קוצר חייב על חיתוך העצים ומשום נוטע על שגורם ע"י הזמירה לצמיחה חדשה. ובתוספות (שם ד"ה זומר) הקשו מהגמ' בסנהדרין (כו, ע"א): רב חייא בר זרנוקי ור"ש בן יהוצדק הוו קאזלי לעבר השנה בעסיא, פגע בהו ריש לקיש איטפל בהדייהו, אמר איזיל איחזי היכי עבדי עובדא וכו' תו חזייה לההוא גברא דהוה כסח בכרמי (ראה אדם זומר כרמו והיה זה בשנת השמיטה) אמר להם כיצד כהן זומר. אמרו לו שאין כוונתו של אותו כהן לזמור את הגפן אלא לעקל את בית הבד, אמר להם, הלב יודע אם כוונתו לכך, עד כאן דברי הגמ'. משמע ש'זמירה' מתירה להשתמש בענפים שזמר, ואינו חייב על נטיעתם. ולכאורה הדברים סותרים, ותירצו תוס' שזמר באופן שקשה לגפן. ובביאור דברי תוס' נראה שישנה מחלוקת בין המפרשים הלכה למעשה, דעת החכמת שלמה (שם) שכל זמירה שאינה מועילה לצמיחת הגפן מותרת, אולם דעת החזו"א (שביעית סי' יט ס"ק יד ד"ה ויש ובד"ה ובתוס') שאפילו זמירה שאינה מועילה לגפן אסורה לדעת תוס' והסבר דבריהם הוא שיש לחלק בעצם הזמירה בין סוג זמירה על פי כללי הזימור, שבזה חייב משום שאחד מדיני הזמירה שיהיה בזמירה כזו שמהותה להביא תועלת לזימור, והיא אסורה בעצם בצורת הזמירה ולא משום סיבתה שמביאה תועלת. אבל אם אינו זומר לפי צורת הזמירה המקובלים אף אם מביאה תועלת מותר, מכיון שאינו מתכוון לתועלת העץ וההוכחה שאינו זומר לפי כללי הזימור, ובזה אף אם מביאה תועלת בפועל מותר. למרות האמור בקציצה של 'הדיוט' כלומר אדם שאינו בקיא בכללי הזימור, נראה מדעת החזו"א שצריך בזה ב' תנאים הלכה למעשה: א' שיהיה שינוי בקציצה, (שמתבצע ללא כוונת האדם כיון שאינו בקיא) ב' שלא יהיה כוונתו לתועלת האילן. (למרות שעיקר חילוקו לעיל בעצם הזמירה ולא בסיבה כמשנ"ת) וז"ל החזו"א (שביעית, שם ס"ק טו, טז): 'ואם הוא הדיוט ואינו ידוע דקדוק הזימור נראה דשרי לקצוץ דרוב מעשה ההדיוט אינו בדקדוק הזמירה ואף אם יזדמן בדקדוק הזמירה כיון שלא נתכוין לדקדק אפשר דאין כאן זמירה וכל שכן באילן שאין מזמרים אותו לעולם ואיסור זימור בשאר אילנות דרבנן וכמו שכתבנו סי' כא ס"ק טו, והיכי דאינו מתכוון לזימור לעולם הוא דרבנן וכמו שכתבנו סי' יח ס"ק ו, ואין להחמיר בהדיוט הקוצץ לעצים ואין לו שום ניחותא בזימור, וכל שכן כשמשייר טפח כרבי יוסי הגלילי או קוצץ מחד גיסא כדאמר מו"ק יב שקיל כוליה מחד גיסא' ע"כ. ונראה מדברי החזו"א שבאדם מומחה דוקא צריך לשנות בכוונת מכוון מדרכי הזמירה, אבל בהדיוט שבלאו הכי אינו זומר לפי הכללים סגי שיתכוון שלא לתועלת האילן ובזה מהני מועיל מהתורה, והסברא בזה היא כיון שחיתוך שלא לפי כללי הזימור, מגרעת את הפירות, ומותר לגמרי, וכן כתב בספר שבת הארץ (פ"א ס"כ לדעת התוס' סנהדרין כו ע"א ד"ה לעקל).
ונראה שכל הדין שפשוט בשאר אילנות שמועיל שינוי הוא לא רק לדעת החזו"א ודעימיה שזימור בשאר אילנות דרבנן, אלא אף לסוברים שזימור בשאר אילנות דאורייתא שאינו נחשב כמלאכת זימור כלל בזה.
ולפי זה כתב בספר משפטי ארץ (פ"ד סכ"ו) שמותר לקצוץ ענפי אילן שלא לצורך האילן כגון לסכך בהם סוכתו, או שלא יפריעו למעבר ובלבד שלא יתכוון גם לתועלת האילן, ובזה באדם רגיל מועיל אף ללא שינוי שעצם זמירתו היא לא לפי כללי הזמירה, אולם באדם מומחה כגון חקלאי צריך מלבד שלא יתכוון, לשנות בעצם הזמירה, עכ"ד. וכן דעת מרן הגר"מ אליהו (מאמר מרדכי, שביעית, פ"ו ס"ד) שמותר בזה וכן לחתוך ענפי אילן שמפריעים לרבים ושבים, ע"י שינוי או ע"י גוי עכ"ד. והמקור לכך הובא שם (הע' ח) מהמשנה (שביעית פ"ד מ"ה) 'המבקיע בזית לא יחפהו בעפר, אבל מכסה הוא באבנים או בקש', ופירש הרמב"ם (שם) 'המבדיל עצי הזיתים לקחת מהם עצים' וכן כתב הרמב"ם בהל' שמיטה ויובל (פ"א הי"ט) 'המבקע בזית ליטול עצים'. וכן הובא במשנה ו' שם: 'המזנב בגפנים והקוצץ קנים רבי יוסי הגלילי אומר ירחיק טפח רבי עקיבא אומר קוצץ כדרכו בקרדום או במגל או במגירה ובכל מה שירצה'. ופירש הרמב"ם: 'ומגרה הוא משור והענין שאין צריך שינוי בכרתו וזה כשלא נתכוון לזמור', ע"כ. וכן כתב המהר"י קורקוס (שמיטה ויובל פ"א ה"כ) ז"ל, ובתנאי שלא תהיה כוונתו לזמור ופשוט הוא, ע"כ. משמע שכל שאינו מתכוון לתועלת הצמח מותר ואין צריך לשנות באדם רגיל שכיון שאינו יודע עצם מלאכתו היא בגדר שינוי. אולם בספר השמיטה כהלכתה לגר"מ שטרנבוך (פ"א סעי' יא) כתב, שאם הגיזום הוא לשם נוי בלבד כגון גיזום בגדר חיה מותר אף ללא שינוי בצורת הגיזום (ונ"מ בחקלאי שיודע מלאכת הזמירה) אך אם הזמירה היא לעיבוי הגדר כתב לאסור שזה ממלאכת הזמירה, עכ"ד. (ובהע' הביא טעמם של המחמירין (כנראה כוונתו לד' חזו"א הנ"ל) מהגמ' מו"ק ג, א. דאיתא 'לרבות כל עבודה שבשדה וכרם'. אך כתב שיש לדחות זאת דכ"ז אינו אלא בעבודה שמועלת לצמיחת הפירות ולא כשהוא למראה נוי בעלמא כמו שמצאנו בהצתת אור באישות קנים שנעשה רק לגדל את הקנים ולכן אסרו חכמים ורשב"ג מתיר, וכן מוכח משיטת רש"י ע"ז נ. דאין לאסור עבודה בשדה שבכרם כשהוא עבודה שבשדה ובכרם אלא כשהוא עבודה בקרקע ולא באילן) אך דעת מרן הגר"מ אליהו (מאמר מרדכי שביעית פ"ו ס"ג) שיש להתיר גיזום אף באופן הזה רק ע"י גוי או בשינוי כדברי החזו"א (עיין לעיל בענף 'זמירה בשמיטה').
דילול
במשפטי ארץ (שם, אות כז) כתב, שענף עץ פרי שיש עליו חנטים (פירות בתחילת גידולם) אסור לקוצצו אפילו למטרות שהוזכרו בסעיף הקודם (לצורך מעבר או לסכך סוכתו) משום הפסד פירות שביעית (כמובא במשניות שביעית פ"ז מ"י וברמב"ם פ"ה הי"ז יח, שבפירות רגילים יש לחוש אף משעה שהם קטנים ביותר, ובגפנים אסור לקוצצן משיגרעו, וביאר רש"י פסחים נג, א, שהכוונה שיגדלו הענבים קצת נקראו גירוע, ושיעורו כפול הלבן) והאיסור לקוצצן הוא עד שיגיעו לתחילת הבשלתם ואז מותר שהגיעו לעונת המעשרות (כמובא במשנה וברמב"ם שם). ובשיעור עונת המעשרות לסוגי הפירות השונים עיין ברמב"ם הל' מעשר (פ"ב). ועיין שם שהביא דעת הגרש"ז אוירבך שהשיעור הוא שיגיעו לכלל הבשלתם, עכ"ד. אולם דעת מרן הגר"מ אליהו (מאמר מרדכי שביעית פ"ו ס"ח) שחקלאי העובד על פי היתר המכירה רשאי לדלל (באופן שאינו עובר על זמירה מהתורה כמו שביארנו לעיל) בדרך הרגילה, ואינו צריך לחשוש להפסד פירות שביעית, עכ"ד. וזה לדעתו של מרן הגר"מ (שו"ת מאמר מרדכי שביעית סי' כא) שכתב להתיר היתר המכירה אף שהוא 'דיעבד' מועיל מן הדין. וכן כתב בספר מעדני ארץ (סי' ב' ד"ה איברא) בשם הגרי"ז וינוגרד להתיר הפסד פירות שביעית לאחר המכירה. ובפירות ערלה דעת מרן הגר"מ אליהו (שם, ס"ט וס"י) שאין להסיר פירות ערלה לניצול כוח העץ, ואף יש לשים שלט המזהיר על כך. והטעם לכך הובא שם (הע' יג) שיש הסוברים שיש איסור תורה בזה משום 'בצירה' לעבודת האילן ויש סוברים שנאמר גם בפירות שאין בהם קדושת שביעית, כ"כ החזו"א (סי' יב אות ז ד"ה אומנם. ועוד) אולם דעת הגרש"ז אוירבך (מעדני ארץ סי' ג פ"ב ס"ק ח) שאיסור בצירה לעבודת האילן נאמר רק בפירות שיש בהם קדושת שביעית.
דילול עצי אפרסקים ותפוזים
בשו"ת משנת יוסף (ח"א סי' כא) כתב, שבכל עץ ועץ יש לדון לגופו שבגיזום עצי אפרסקים למשל שבדרך כלל עושים דילול כלומר שקולפים כמות הפרחים או הפרי מהבוסר כדי להוסיף ניקה לנשאים שאל"כ לא ימלאו הפירות בבשר הפרי אלא יגדל כגרעינים המצופים קליפה ובזה יש זימור ובצירה לעבוד האילן (וציין לדבריו בשו"ת משנ"י סי' טז ובספר נתן פריו עמ"ס שביעית עמ' קי) ואם לא מספיק הדילול עושים גם 'גיזום' ענבים, האם יש להתיר בשנת שמיטה והביא שם את דברי החזו"א (סי' כא, אות יז) שהתיר גיזום (וה"ה דילול שהרי שניהם משום זומר) וכן ניכוש, זיבול ועידור בעץ תפוז שהעץ מונק מאד ולפעמים נפסד ויבש במניעתן, וכתב שבמקום הפסד יש לסמוך להקל בכל אלו אך צריך לשקול כל עבודה ועבודה, עכ"ד. וכתב שם שכל התירו של החזו"א הוא דווקא בעצי תפוז ובזה יש להתיר א בשאר אילנות המפונקים כאפרסקים שבמניעת הגיזום שלהם יפסדו כל הפירות מלהיות ראויין לאכילה, והביא שבספר ברית עולם (סי' א' סעי' קטז) כתב שהיתרו של החזו"א הוא רק בשעת הדחק כשיש חשש שיופסד כל הפרדס או פירותיו, משום שכל התירו בנוי על דעת הפוסקים ששביעית בזה"ז דרבנן (כהריטב"א בריש מו"ק) אולם לדעת הרמב"ם (הו"ד לעיל) שגם בשאר אילונות זימור מדאורייתא וגם המציאות הוכיחה שאין הפסד לעץ ולפירות במניעת זימור שנה אחת, ואף בעץ אתרוג המפונק מאוד, לכן כתב במסקנתו שאין להתיר דילול באילנות אלו אלא במקום שמומחה קובע שיהיה הפסד, ולמעשה כותב שאף חוו"ד חקלאית לא הוכיחה תמיד את עצמה, והביא מעשה ממושב 'ניר בנים' שליד קוממיות בחקלאי אחד שלא דילל עצי אפרסקים והרויח פי ארבעה קטיפים, אף שהיה יכול להיות הפסד, עכ"ד.
העולה לדינא,
א. כל המלאכות גיזום מותרות עד ערב ראש השנה של שביעית חוץ מנטיעת אילן שאסורה מיום ט"ו באב.
ב. גיזום או דילול אסור בשמיטה, ואם יש צורך למנוע נזק או קלקול מותר ע"י ישראל.
ג. הדליית גפנים והכוונתם אסורה בשמיטה, אך אם יש צורך למנוע נזק מותר ע"י ישראל.
ד. אם יש צורך לגזום עצים בשביל שטח וכדו', מותר בתנאי שיעשה בשינוי או ע"י גוי.
ג. אפילו ספק הפסד בשביעית מותר בכל הנ"ל.