שאלה
אשה שראתה כתם ואסרה את עצמה כי ממילא אמור להגיע מחזור, אך בפועל הגיע רק למחרת
האם מחשבת וסתות מיום האיסור או מיום המחזור ממש?
תשובה
זמן ווסתה נקבע ע"פ זמן ההרגשה, ואינו משתנה בראיית כתם.
ואף אם לא ראתה תקופה וראתה רק כתמים כל עוד שלא שינתה בהרגשה חוששת לווסת הקבוע, [ואם לא ראתה כלל ובדקה ג' פעמים בזמן הווסת נעקר ווסתה].
מקורות
כתב השו"ע סי' ק"צ סעי' א' "דבר תורה אין האשה מטמאה ולא אסורה לבעלה עד שתרגיש שיצא דם מבשרה, וחכמים גזרו על כתם שנמצא בגופה או בבגדיה, שהיא טמאה, ואסורה לבעלה אפילו לא הרגישה ואפילו בדקה עצמה ומצאה טהורה. וצריכה הפסק טהרה, שתבדוק עצמה ותמצא טהורה, ואח"כ תמנה שבעה נקיים חוץ מיום המציאה", כלומר שדין כתמים הוא מדין דרבנן ואינו מדין תורה, וראה במשנה נידה נ"ח ע"ב. והנה לא מבעיא לשיטות שוסתות דאורייתא אלא אף לסוברים שהוא מדרבנן אין הכתם משנה את זמן הווסת וכמו שכתב הטור.
וז"ל הטור ביו"ד סי' קצ "אין בכתמים משום וסת כיצד מצאה כתם בר"ח אפילו שלשה פעמים לא קבעתו ולא עקרתו חוץ מכתמים בעד הבדוק לה שהן מטמאין והרי הן כראיות לכל דבר".
וביאר הב"י "אין בכתמים משום וסת כיצד מצאה כתם בראש חודש אפילו ג' פעמים לא קבעתו ולא עקרתו וכו'. כן כתב הראב"ד בספר בעלי הנפש (שם עה) וז"ל נראה לי אף על פי שהחמרנו על הכתם ועשינו אותו כראייה לענין שבעה נקיים ולכל דבר אף על פי כן לא נחמיר עליו לחוש ליום מציאת הכתם כמו שהיא חוששת ליום ראייה ועוד אני אומר שאין הכתמים קובעין וסת ולא עוקרין וסת חוץ מכתמי העד הבדוק לה שהן מטמאין בכל שהן והרי הן כראיות לכל דבר עכ"ל".
כתב השו"ע יו"ד סי' ק"צ סעי' נ"ד "אין בכתמים משום וסת. כיצד, מצאה כתם בר"ח, אפילו שלש פעמים, לא קבעתו ולא עוקרתו. חוץ מכתמי עד הבדוק לה, שהם מטמאים בכל שהן, והרי הן כראיות לכל דבר".
והוסיף התורת שלמים ס"ק נח "אין בכתמים משום וסת. אפילו בישנה ואח"כ נמצא כתם ג"כ אין בו משום וסת כיון דלא הרגישה כמו שהוכחתי לעיל ס"ק נ' ועיין בתשובת חוט השני סימן כ"ד דמשמע מדבריו דאף כה"ג יש בה משום וסת ובאמת זה אינו", כלומר כל היכא שאין הרגשה (יש ג' סוגי הרגשות) אם ראתה דם זה בכלל כתם, ואינו מעלה או מוריד מדין ווסת.
וביתר פירוש כתב הסדרי טהרה סימן קצ ס"ק צד "לא קבעתו ולא עקרתו. פירוש, אם יש לה וסת קבוע ואח"כ פסקה מלראות וראתה ג' כתמים, או ראתה ב' פעמים ראיה ממש ובפעם ג' ראתה כתם בג' זמנים ידועים, ולא אמרינן שבזה נעקר וסת הראשון לענין שאינה צריכה לחוש לו עוד, דע"י כתמים לא נחשב עקירה, דאין זה ראיות, אלא נחשבה כהפסיקה שלש עונות דאם חזרה וראתה פעם אחת חזרה לקביעותה, וכדלעיל בסימן קפ"ט סעיף ט"ו. וכן כתב בפרישה [אות צא]".
וממילא הזמן שהיא צריכה לחוש לו הוא זמן ווסת שראתה בהרגשה ואינו נעקר בראיית הכתם.
ואם לא ראתה כלל בזמן הזה נעקר כמו שכתב השו"ע סי' קפ"ט סעי' ט"ו "שינתה ראיותיה ולא השוה אותם, כגון ששינתה פעם אחת ליום ל' והשני לל"ב, והג' לל"ד, נעקר וסת הראשון ואין לה וסת כלל. ואם חזרה לראות ביום הוסת הראשון, חוזר לקביעותו הראשון וחוששת לו תמיד עד שיעקר ממנה שלש פעמים. וה"ה להפסיקה מלראות שלש עונות, ואחר כך חזרה לראות ביום הוסת הראשון", וכתב החוות דעת בביאורים סי' קפ"ד ס"ק י' "ולא בדקה. נסתפקתי אם עברו עליה ג' פעמים יום הוסת ולא הרגישה אם נעקר הוסת בכך. וכן אם באמצע הג' פעמים לא בדקה עצמה ביום הוסת, ואחר כך בדקה עצמה ביום הוסת הד' וראתה, אם מצטרפין, אם נימא דהוי כהפסיקה בין הג' פעמים כיון שלא בדקה בנתים, דהא סומכין על מה שלא הרגישה להתירה לבעלה, הכי נמי יש לסמוך לענין עקירת הוסת, או לא. ונראה דלא נעקר ולא נתקלקל הוסת, דהנה בגוף הדין הא דטהורה בלא בדיקה יש לעיין, כיון דחייבו חז"ל בדיקה בשעת וסתה ולא סמכו אבירור דהרגשה, וחשו לדילמא ראתה בלא הרגשה ונפל לארץ, ואם עברה ולא בדקה עצמה מותרת בלא בדיקה, אמאי, הא מכל שכן יש לחוש לשמא ראתה ועדיין יש דם. ולזה נראה דהטעם משום דקיימא לן ריש נדה [ג, א] דכותלי בית הרחם לא מוקמי דם רק משום חומרא דקדשים חשו, ע"ש, ומטעם זה לא בעי בדיקה כשעבר וסתה, דאמרינן בדיקה דחורין וסדקין למה לה אי נמי הוה דם ודאי כבר נפל לארץ, ובדיקה זו שוב הוי כבדיקה חדשה משום שמא ראתה עכשיו ולא משום שעת וסתה, ואינה חייבת בה. ולפי זה נראה דאם לא עבר שיעור וסת המבואר בסימן ק"צ סעיף נ"א סמוך לוסתה חייבת בבדיקה, דאימר הדם עדיין בגווה, דבכי האי שיעורא הדם שוהה לבא כמבואר בנדה דף ס' ע"ב, אבל לענין עקירה וקלקול הוסת לא סמכינן על הא דלא ארגשה, דודאי אמרינן מכח חזקה דוסתות שראתה אפילו בלא הרגשה, תדע דהא למאן דאמר וסתות דאורייתא אפילו בדקה אחר כך ומצאה טהורה טמאה, כמבואר נדה דף ט"ז [ע"ב], ואמאי הא לא ארגשה, אלא אמרינן מחמת חזקה דוסתות דראתה אפילו לא ארגשה, וטמאה דקאמר התם היינו לטהרות, וטמאה בלא הרגשה משום דמקור מקומו טמא, או לבעלה מדרבנן טמאה. ובזה יש ליישב קושית התוספות בנדה דף ט"ז [ע"א] בד"ה אלמא וסתות, שהקשו דרב הונא אדרב הונא. ולפי מה שכתבתי לא קשה מידי, דלעיל דף ט"ו [ע"א] גבי בא מן הדרך דאיכא חשש דראתה וארגשה חייב לשאול לה מחמת חזקה דוסתות, מה שאין כן בדף ט"ז דמיירי שלא הרגישה טהורה, כיון דחזקת דם שבא בהרגשה, והא מדלא ארגשה, טהורה, (ור"ח) [ור' אליעזר] פליג התם ואמר דאמרינן מחמת חזקה דוסתות דראתה אפילו בלא הרגשה כנ"ל, אלמא דחיישינן משום חזקה דוסתות אף דלא ארגשה. ואף דקיימא לן דמותרת לבעלה, נראה הטעם כיון דהוי תרי דרבנן, דוסתות מדרבנן, ואפילו אם ראתה בלא הרגשה גם כן אינה טמאה אלא מדרבנן, וגם כדי שלא לקלקל חזקת טהרה דידה לא אמרינן שראתה כבר ומתירין אותה לבעלה, אבל לענין עקירת וקלקול וסת ודאי דלא נעקר וסתה משום דלא ארגישה, וראיה מסימן קפ"ט סעיף כ"א שכתב דוקא אם בדקה ולא ראתה אינה חוששת לוסתה, משמע דאם לא בדקה לא נעקר וסתה משום דלא ארגשה, וכן הוא בטור סימן קפ"ט [עמוד סה] גבי הפסיקה ולא ראתה דבעינן דוקא בדיקה, וכן כתב הרמב"ן בהלכותיו פרק (ד') [ה הלכה יט] וכן מוכח מכל הפוסקים. ולענין מה שהחמיר הש"ך בס"ק כ"ג נראה דאין להחמיר כל כך בוסתות דרבנן, כיון דאף אם ראתה בלא הרגשה גם כן לא הוי רק מדרבנן".
וכתב מרן הרב בדרכי טהרה פ"ז סעי' כ"ו "כְּשֵׁם שֶׁנִּקְבָּע וֶסֶת בְּשָׁלֹשׁ פְּעָמִים, כָּךְ גַּם נֶעֱקָר וֶסֶת קָבוּעַ בְּשָׁלֹשׁ פְּעָמִים שֶׁהָיָה צָרִיךְ לְהוֹפִיעַ וְלֹא הוֹפִיעַ. וְאֵין זֶה מְשַׁנֶּה אִם הָאִשָּׁה אֵינָהּ רוֹאָה בִּשְׁעַת וֶסְתָּהּ וְרוֹאָה בִּזְמַנִּים אֲחֵרִים, אוֹ שֶׁאֵינָהּ רוֹאָה כְּלָל, אֶלָּא כָּל שֶׁלֹּא בָּא שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בִּזְמַנּוֹ – נֶעֱקַר הַוֶּסֶת[28]. וְדַוְקָא כְּשֶׁבָּדְקָה הָאִשָּׁה אֶת עַצְמָהּ – בְּדִיקָה פְּנִימִית וִיסוֹדִית – בְּאוֹתוֹ זְמַן שֶׁרְגִילָה לִרְאוֹת (אוֹ אֲפִלּוּ בְּאוֹתָהּ עוֹנָה, אַף שֶׁלֹּא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה) וְלֹא מָצְאָה כְּלוּם; אֲבָל אִם לֹא בָּדְקָה, אַף-עַל-פִּי שֶׁלֹּא רָאֲתָה – לֹא נֶעֱקַר וֶסְתָּהּ[/"
העולה
זמן ווסתה נקבע ע"פ זמן ההרגשה, ואינו משתנה בראיית כתם.
ואף אם לא ראתה תקופה וראתה רק כתמים כל עוד שלא שינתה בהרגשה חוששת לווסת הקבוע, [ואם לא ראתה כלל ובדקה ג' פעמים בזמן הווסת נעקר ווסתה].