שאלה

יהודי שהקנה כלים לגוי כדי לא להטביל (באופן שמותר להקנות) ואחר זמן גוי זה התגייר האם צריך להטביל את הכלים ?

תשובה

סוף דבר אדם שהקנה כלי לגוי (בכדי לפוטרו מטבילת כלים באופן המותר), ולאחר זמן נתגייר הגוי חייב הישראל להטביל הכלי שלו, כדעת רוב הפוסקים, אך ללא ברכה, וכמו שהזכרנו לעיל, ואם יש לו כלי אחר החייב בטבילה בודאי, עדיף להטביל כלי זה קודם ויפטר בברכה את שאר הכלים.

מקורות

הקדמה: הנה דין טבילת כלים למדים אנו מהפסוק (במדבר ל"א כ"ג) "אך במי נידה יתחטא", והגמ' במס' עבודה זרה עה: לומדת מהפסוק שדבר שנקנה מן הגוי צריך להטביל במים שהנידה טובלת בהם דהיינו מקווה של מ' סאה, ורק אז ניתן להשתמש בכלי. (כמובן כל זה מדובר כלפי כלי חדש או שתשמישו בצונן דאל"כ צריך גם הגעלה או ליבון.)
הב"י ביו"ד בסימן ק"כ סעיף א' הביא מהירושלמי (ע"ז פ"ה הט"ו) שטעם טבילת הכלים היא "כדי שיצאו מטומאתו של גוי לקדושתו של ישראל".
תשובה: הנה בשאלה הנ"ל היה ניתן לדמות לסוגיא של יהודי שהקנה כליו לגוי וחזר וקנה ממנו, דהנה בע"ז דף ע"ה: "אמר רב נחמן אמר רב אבוה לא שנו אלא בלקוחין, וכמעשה שהיה (פירש"י במדין שהיו חלוטים להם לישראל הכלים), אבל שאולין לא", ובהמשך הסוגיא איבעיא להו משכנתא מאי והגמ' מסיקה שהוא ספק, וכתבו התו"ס בד"ה "אי משום דקסבר וכו'" והמוכר כלי לעכו"ם וחזר ולקחו ממנו צריך טבילה כיון שנקרא ע"ש עובד כוכבים, וכ"כ הרא"ש שם (סוף אות ל"ה) וכן פסקו טור ושו"ע שם סעיף י"א, ובפת"ש שם סקי"ג הביא מהחכמת אדם שאפ' אם רק מכר היורות לפסח לגוי צריך לטבול לאחר הפסח, וא"כ נראה ברור שגם כאן היה צריך להטביל את הכלים. אך היה אולי מקום להקל מפני שטעם החיוב במכר לגוי הוא שנקרא שמו עליו וכמו שהזכרנו לעיל, וא"כ היה מקום לומר דלא כדברי החכ"א הנ"ל, ובאמת שכן מצינו בערוך השולחן יו"ד ס' ק"כ ס"ס נ"ב שכתב וז"ל "ולי לא נראה כן, מפני שהכול יודעין שעושין כן מפני חומר איסור חמץ ולחומרא בעלמא וכו', והכל יודעין שאחר הפסח יוחזרו לישראל ולא נקרא שם הכותי עליו ולכן א"צ טבילה", הרי שאם לא נקרא שם העכו"ם עליו יש להקל שלא להטביל. אך לאחר העיון זה אינו דהא כאן לא הוטבל מעולם וא"כ חייב מטעם הישראל קמא, וא"כ פשוט שאין לפטור מטעם זה.
אך לכאורה יש מקום לפטור כאן מטעם אחר, דהנה נחלקו הפוסקים בדין גר שנתגייר האם צריך להטביל את כליו שהיו שלו מלפני שנתגייר, ושורש סברת המקילים הוא דכל מה שמצינו שחייבים בטבילת כלים הוא דוקא בדומה למעשה שהיה, דהיינו שכבשו את מדין ולקחו את השלל שלהם ממילא היה ברשות אדם אחד דהוא הגוי ועבר לרשות אחרת שהוא יהודי, משא"כ כאן שגם לפני הגירות היה שייך לאותו אדם, וסברא זו הוזכרה בשו"ת מהרי"א הלוי (קט'),שהציע לומר כן (אך לא החליט כן כלל), וכן צידד בשו"ת מהרש"ג ה"ג מח', וכן בדרכי תשובה קכ' סק"ד בשם חדרי דיעה שנסתפק בזה, ובשם משמואל (פרשת מטות) בשם האבני נזר (אביו) זצ"ל כתב שפטור מטבילה אך מצד שני הסברא מוקשה מאוד, דהא הטעם לטבילת הוא כמו שהבאנו לעיל מהירושלמי דהוא כדי להוציאו מטומאתו של גוי לקדושתו של ישראל, וא"כ מה יהיה ההבדל בין אם הכלי משתנה מרשות גוי לישראל, לאם אותו האדם היה גוי מעיקרא ועכשיו נתגייר ונהיה ישראל, בשניהם היו הכלים בטומאת גוי ועכשיו נכנסים לקדושת ישראל.
ומצאתי בתשוה"נ ח"א סימן תמ"ט שהביא ראיה מהא דדין טבילת הגר הוא כעין טבילת כלים, מדברי הרשב"א יבמות מז': ד"ה נתרפא שפירש שם שחיוב הטבילה בגר הוא לצאת מטומאת גוי וליכנס ברשות ישראל וז"ל "אלא כיון שהטבילה כוללת עיקר גירות ולצאת מטומאת גויים וליכנס בקדושת ישראל לפיכך צריכה בסוף (דהיינו לאחר מילה דוקא), דאפי' בלוקח כלים חדשים מן הגוי צריכין טבילה ומן הטענה הזאת וכמו שאמרו בע"ז בגמ' דבני מערבא", הרי שדימה טבילת גר שלא משתנה הרשות לטבילת כלים, וא"כ גם שם יתחייב מן הטעם הנזכר גם אם לא נשתנה הרשות. ומ"מ הכריע שכיוון שלא הוזכר דין זה בפוסקים יש להטביל בלא ברכה, וראיתי בשו"ת שבט הלוי ח"ד סי' צ"ב סק"ב שנסתפק בהנ"ל ופשט לחיוב מצד הסברא שהזכרנו לעיל, וכן נראה בציץ אליעזר ח"ח סי' י"ט שהביא הדרכ"ת הנ"ל, וצידד שיטביל בלא ברכה, וכן פסק בספר אשרי האיש פנ"ז אות י"ט בשם הגריש"א זצ"ל.
מסקנא:

סוף דבר אדם שהקנה כלי לגוי (בכדי לפוטרו מטבילת כלים באופן המותר), ולאחר זמן נתגייר הגוי חייב הישראל להטביל הכלי שלו, כדעת רוב הפוסקים, אך ללא ברכה, וכמו שהזכרנו לעיל, ואם יש לו כלי אחר החייב בטבילה בודאי, עדיף להטביל כלי זה קודם ויפטר בברכה את שאר הכלים.