שאלה
מה ההגדרה ההלכתית של פת הבאה בכיסנין ואם לשו את הבצק עם בצל האם נברך מזונות?
תשובה
א. פת שעירבו בה בצל ורוב הפת ממולאת בבצל, ברכתה מזונות לכולי עלמא (אף לאשכנזים), ולענין קביעות סעודה וברכת המזון אין המילוי של הבצל (או שאר דברים כגון עוגה ממולאת או בורקס ממולא) מצטרף.
ב. שיעור קביעת סעודה שיברך עליו ברכת המזון לאחריו יהיה כשיעור ד' ביצים (230 גרם) משקל ללא המילוי. לאשכנזים שיעור קביעת סעודה הוא 280 גרם.
ג. אין לצרף (אף לכתחילה) מאכלים אחרים לשיעור קביעות סעודה אלא יש לשער בעוגה הנאכלת בלבד.
מקורות
הקדמה
יש להקדים שישנה מבוכה גדולה בפוסקים בעצם הדין של הגדרת 'לחם' שיש לברך עליו 'המוציא' וברכה"ז אם אכל כשיעור, ומכך נגזר הדין שאין לברך על פת שלא עונה על הגדרות אלו שהיא במקרים הרבים 'פת הבאה בכיסנין'. ומצאנו שלושה קביעות בענין זה:
א. שהפת היא כזאת שהדרך לאוכלה באכילת קבע ולא באכילת עראי (שו"ע סי' קסח ס"ו וס"ז ובמשנ"ב סקכ"ג וכ"ז) שלא כפת הבאה בכיסנין או פת שנילושה במי פירות, או פת נכססת (שו"ע סי' קסח, ס"ז).
ב. שיהיה לפת תואר לחם, כלומר, שתהיה עשויה מבלילה עבה או רכה שיש לה עובי, ולא מבלילה רכה שנוצרה בשעת אפייתה (עי' משנ"ב ס"ק לח) או שנשרתה במשקה עד שנגרעה צורתה (משנ"ב ס"ק סג).
ג. שאפו אותה בתנור או במחבת, יוצאים מן הכלל פת מטוגנת בשמן, או מבושלת (שו"ע קסח, סי"ג ובמשנ"ב סקע"ב).
פת הבאה בכיסנין
בגמ' (ברכות מב, ע"א) הובא: רב יהודה הוה עסיק ליה לבריה בי רב יהודה בר חביבא אייתו לקמייהו פת הבאה בכסנין כי אתא שמעינהו דקא מברכי המוציא אמר להו מאי ציצי דקא שמענא דילמא המוציא לחם מן הארץ קא מברכיתו אמרי ליה אין דתניא רבי מונא אמר משום רבי יהודה פת הבאה בכסנין מברכין עליה המוציא ואמר שמואל הלכה כרבי מונא אמר להו אין הלכה כרבי מונא אתמר אמרי ליה והא מר הוא דאמר משמיה דשמואל לחמניות מערבין בהן ומברכין עליהן המוציא שאני התם דקבע סעודתיה עלייהו אבל היכא דלא קבע סעודתיה עלייהו לא, ע"כ.
מבואר הגמ' ש'פת הבאה בכיסנין' מברכין עליה מזונות אלא אם כן קבע סעודה עליה שאז מברך המוציא.
ועוד הובא בגמ' (שם): רב הונא אכל תליסר ריפתי בני תלתא תלתא בקבא ולא בריך א"ל רב נחמן עדי כפנא אלא כל שאחרים קובעים עליו סעודה צריך לברך, ע"כ.
מבואר מדברי הגמ' אלו תנאי נוסף והוא שאחרים קובעים סעודה על הפהב"כ אף שהוא אינו קובע ברכתה המוציא וברכה"ז לבסוף. וכן הובא בדברי הרא"ש (ברכות פ"ו סי' ל') ובטור (או"ח סי' קסח).
בהגדרת 'פת הבאה בכיסנין' נחלקו הראשונים, דעתם של רבינו חננאל (ברכות מב. ד"ה רב הונא) והערוך (ערך כסן) והטור (סי' קסח) והרשב"א (שם, מא, ע"ב ד"ה נמצא) שהיינו פת העשויה כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוכר ואגוזים ושקדים ותבלין. ודעתו של הרמב"ם (פ"ג מהל' ברכות ה"ט) שהיינו עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או שאר מיני תבלין ואפאה, עכ"ד. ולמד הבית יוסף (סי' קסח) מדבריו שהוא בתנאי שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה. וברמ"א (שם, ס"ז ובדרכ"מ אות ב) החמיר כהחולקים על הב"י שנחשבים פת אא"כ יש בהם דבש ותבלין שהם עיקר, כדעת רש"י (מא, ב ד"ה פת) והערוך (שם). דעה נוספת בזה שהיא פת בין מתובלת ובין שאינה מתובלת שהיא נכססת, כ"כ הערוך (שם) בשם רב האי.
להלכה הובאו כל הדעות בשו"ע והיקל להלכה בצירוף כל הדעות בזה, והרמ"א פסק כאמור להחמיר שיהיה בפועל רובה של העיסה משמן דבש או חלב.
ויש להזכיר שנימוקו של השו"ע הובא בדבריו בבית יוסף שכיון ד'פת הבאה בכיסנין' מידי דרבנן הוא הוי ספיקא דרבנן דאזלינן לקולא.
וזה לשון השו"ע שם: פת הבאה בכיסנין יש מפרשים פת שעשוי כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוקר ואגוזים ושקדים ותבלין והם הנקראים רישקולא"ש ריאלחש"ו, ויש אומרים שהיא עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה ויש מפרשים שהוא פת בין מתובלת בין שאינה מתובלת שעושים אותם כעבים יבשים וכוססין אותם והם הנקראים בישקוני"ש, והלכה כדברי כולם, שלכל אלו הדברים נותנים להם דינים שאמרנו בפת הבאה בכסנין, עכ"ל.
החילוק להלכה בין בני ספרד לבני אשכנז
ונדגיש שיש בענין זה מחלוקת עקרונית בין האשכנזים לספרדים. שהמשנה ברורה (שם סקל"ד) הכריע כפי שכתב הרמ"א שאם העיסה 'נילושה' במעט שמן ודבש עדיין נחשב בגדר לחם שברכתו המוציא עד שיהיה רובה בפועל שמן ודבש ודבש או חלב. וכן נקטו פוסקי אשכנז כן דעתם של הגרש"ז אוירבך זצ"ל (וזאת הברכה פ"ג אות א) וכ"כ בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סי' מד) אך הם הדגישו שדווקא שנעשו מרוב חומר 'גולמי' ולא שהתווספו להם מים כגון מיץ פירות שאינו טיבעי שאז אין רוב עיסה ש'נילושה' במי פירות אלא בתוספת המים. אולם רבים מפוסקי ספרד סברו כמו שכתב בשו"ע שדי במעט שמן ודבש או חלב להחשיבה כפת הבאה בכיסנין אף שאין רוב העיסה 'נילושה' בכך, כ"כ הבא"ח (פרשת פנחס אות כ) והכה"ח (אות נח) וכן כתבו בשו"ת אול"צ (ח"ב פי"ב תשו' ד) ובברכת ה' (ח"ה ח"ב פ"ב סי"ב ציון 54) וכן דעת מרן הגר"מ אליהו (וזאת הברכה, שם).
נפקא מינות להלכה –
חלה מתוקה
בדין חלה מתוקה שנאפית עם 'מעט' מי פירות יהיה הבדל להלכה בין האשכנזים שיברכו עליה 'המוציא' כאמור לספרדים שיברכו עליה 'מזונות'.
ובהיותי בזה ראיתי חידוש נפלא בזה, שהכה"ח (סי' קסח אות נח) כתב שאף לבני ספרד המתיקות צריכה להיות מורגשת בחלה, ואין די בכך שהטעם שונה מחלה רגילה. ובספר 'וזאת הברכה' (שם, ס"ב) כתב בשם מרן הגר"מ אליהו שכל שמרגיש 'קצת' מתיקות מברך 'מזונות' וראייתו ממשמעות דברי השו"ע שכתב 'והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה'. משמע שסגי אף בטעם כל שהוא. ולמעשה כן הובא בשו"ת הרב הראשי (ח"א פט"ו שאלה יד)
לחמנית מזונות
אם נעשו לחמניות מזונות ע"י מיעוט מי פירות דינם כנ"ל לאשכנזים ולספרדים.
לחמניה מתוקה
הזכרנו לעיל בהקדמה את דברי השו"ע (קסח, ח) שצריך שתהיה עשויה מבלילה עבה או רכה שיש לה עובי, ולא מבלילה רכה שנוצרה בשעת אפייתה, שאז ברכתה מזונות, וכ"כ מרן הגר"מ אליהו (שם) שכל שמורגש בה טעם מתיקות אף שמתיקותו אינה חזקה ברכתו מזונות לדעת השו"ע סי' קסח, ז, ולדעת הרמ"א צריך רוב ממש של דבש או סוכר וכדו', עכ"ד. ובשיעור קביעת סעודה לענין ברכה"ז דעתו של מרן הגרמ"א (שם הע' מד) ששיעורה בד' ביצים שהוא 230 גרם, עכ"ד.
מופלטה
נחלקו לפי דברי השו"ע לעיל בדין מאכל המופלטה שנהגו יוצאי מרוקו לאוכלה בחג המימונה. בשו"ת עמק יהושע (מאמאן, ח"ו סי' ל עמ' לג) כתב שיש לברך עליה המוציא וברכה"ז שלחם גמור הוא. לעומתו בשו"ת שמש ומגן (משאש, ח"ד סי' לח) כתב שברכתה מזונות.
פיצה
אחת הנפקא מינות הנפוצות היא במאכל הפיצה שמקורו באיטליה (שהובא לארצות הברית ע"י מהגרים איטלקים והפך ברבות השנים למאכל נפוץ בכל העולם) שפיצה ש'נילושה' במיעוט מי פירות ברכתה מזונות לספרדים והמוציא לאשכנזים. אלא שלגבי ברכת המזון ג"כ ישנו חילוק שלספרדים יברכו רק על שתי מנות (שתי משולשים של פיצה רגילה) שהוא שיעור קביעות סעודה שהוא ד' ביצים כפי שיבואר לקמן, והאשכנזים יברכו ברכת המזון אף על מנה אחת. ואם רובה נילושה במי פירות גם לאשכנזים יברכו ברכת המזון רק על שתי מנות. אולם כתבו האור לציון (ח"ב פי"ב תשו' ה) ומרן הגר"מ אליהו (וזאת הברכה שם, ג) שבפיצה אם הבצק נילוש בחלב או בשמן ומרגיש את טעמם מברך בורא מיני מזונות, אך אם לא מורגש טעמם והבצק נילוש בלא שמן וחלב מברך המוציא ואף שישנו על הבצק רסק עגבניות וכדו' והוסיף האור לציון שם שכ"ז בתנאי שאין הרסק עגבניות נבלע בבצק שאם נבלע בבצק יברך במ"מ.
ספק פת הבאה בכיסנין
במקום ספק כגון בוופל הנעשה בימינו, עיין במשנה ברורה (סי' קסח סקל"ח) שכתב עפ"י דברי השו"ע שדברים שבלילתן רכה ודקין מאוד מברך עליהם 'מזונות'. ולפי זה נחלקו הפוסקים לענין 'וופל' שישנם כיום בחנויות המזון, דעת הגרח"פ שיינברג (וזאת הברכה עמ' 26 ציון 3) והאול"צ (ח"ב פי"ב תשו' י) שברכתה מזונות והוסיף הגרח"פ שיינברג שאין לברך עליהם המוציא אף שקובע עליהם סעודה, אולם דעת הגרי"ש אלישיב (שם, בבירור הלכה סי' יב) שהוי ספק פת הבאה בכיסנין.
ויש להדגיש שדעת המשנ"ב (קסח, סקכ"ד) שבכל פת הבאה בכיסנין וכל שכן בדבר שהוא ספק פת הבאה בכיסנין אף שיש סברא בזה להקל מדברי השו"ע קסח, ס"ז, מ"מ יש לחוש לדעת המחמירין ויש להזהר שלא לאכול ממנה לבדה ד' ביצים לחשוש למחמירין שהוא ג' ביצים, כפי שנרחיב לקמיה, עכ"ד. וכן משמע מהכה"ח (קסח, ס"ק מה) והאור לציון (פי"ד סכ"ג)
שיעור קביעת סעודה בפת (הבאה בכיסנין)
הבאנו לעיל את דברי הגמ' (ברכות מא, א) שרב הונא אכל תליסר ריפתי בני תלתא תלתא בקבא ולא בירך ואמר רב נחמן שההגדרה בזה היא כל שאחרים קובעים עליו סעודה צריך לברך. וכן הובא בשו"ע (סי' קסח ס"ו) שהקובע לענין השיעור הוא כזה שאחרים רגילים לקבוע עליו סעודה אף שהוא לא שבע ממנו, ובמשנה ברורה (ס"ק כד) הובא בזה"ל, כתבו האחרונים דאם אכלו לבדו צריך שיאכל שיעור שאחרים רגילים לשבוע ממנו לבדו ואם אכלו עם בשר או דברים אחרים שמלפתים בו הפת סגי כשאוכל שיעור שאחרים רגילין לשבוע ממנו כשאוכלין ג"כ עם דברים אחרים אך אם אכלו לבדו ושבע ממנו אף שאחרים לא היו שבעין ממנו לבדו אבל כיון שאם אכלו אותו עם דברים אחרים היו שבעין ממנו ג"כ לא אמרינן בטלה דעתו וצריך לברך עליו המוציא ובהמ"ז, ע"כ.
ובהמשך שם הביא את מחלוקת הפוסקים לענין השיעור בזה"ל: והנה לענין עירובי תחומין בסימן שס"ה איתא דשיעור סעודה הוא ג' או ד' ביצים וכתבו כמה אחרונים דה"ה כאן חשיב בזה שיעור קביעת סעודה אבל כמה אחרונים והגר"א מכללם חולקים וס"ל דאין לברך המוציא ובהמ"ז אלא כשיעור סעודה קבוע שהוא של ערב ובקר וכמש"כ בב"י בשם שיבולי לקט וכן מצאתי באשכול דמוכח שהוא סובר כן וכן נוטה יותר לשון השו"ע. ומ"מ לכתחלה טוב לחוש לדעת המחמירים שלא לאכול ד' ביצים וכ"ש אם הוא דבר שיש להסתפק בו מדינא אם הוא פת הבאה בכיסנין אף דמבואר בס"ז דהולכין בזה להקל עכ"פ בודאי יש לחוש לדעת המחמירים הנ"ל, עכ"ל.
עולה שלאשכנזים שיעור קביעת סעודה הוא לפי מה שאנשים רגילין לקבוע ממנו בזמן הזה. כפי שהכריע המשנ"ב שם וכ"כ השעה"צ (ס"ק כ) מהגמ', וכן הורו בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ג סי' לב). ועיין לדברי הגרש"ז אוירבך (וזאת הברכה פ"ד) שיש קבוצות מגדר שונות כגון נשים וחולים שלהם שיעור שונה. ולכן ההוראה לאשכנזים שצריך להזהר לאכול פחות משיעור שהרגילות לקבוע עליו סעודה.
ובשיעור זה להלכה כתב בספר וזאת הברכה (פ"ד) שלאשכנזים הוא עד שיעור של 230 גרם עוגה במשקל שאין רגילים לקבוע עליו סעודה, ובשיעור 280 גרם הוא שיעור שקובעים עליו סעודה ויש לברך עליו המוציא וברכה"ז.
ולכתחילה דעת פוסקי ספרד שיש להזהר בפת הבאה בכיסנין שלא לאכול מג' ביצים עד ד' ביצים (230 גרם, כ"מ מהבא"ח פנחס, ומדברי מרן הגר"מ אליהו שו"ת הרב הראשי, שם) אלא יאכל פחות משיעור זה ויברך מזונות או שיאכל כשיעור ד' ביצים ויברך המוציא ובהמ"ז, כ"מ מהברכ"י (סי' קסח, ס"ד) ומהכה"ח (סי' קסח, סקמ"ה) ובבא"ח (פרשת פנחס) ובאול"צ (פי"ד, סי' כג).
ובדיעבד דעת הבא"ח (שם יט) שאם אכל שיעור ג' עד ד' ביצים ולא שבע יברך 'מזונות' ועל המחיה מספק, והורה מרן הגר"מ אליהו (וזאת הברכה פ"ד) שראוי שלא להכנס לספק וכדאי לאכול כשיעור ד' ביצים ולברך ברכה"ז, ואם אכל שיעור ג' עד ד' ביצים ושבע יברך 'על המחיה', עכ"ד. והכה"ח (שם) כתב שאם שבע בשיעור ג' עד ד' ביצים יברך ברכת המזון.
נפח או משקל
דעת האול"צ (פי"ד סי' יז) שמשערין בנפח כלומר, ד' ביצים הנפח של כ – 230 גרם מים וכן ג' ביצים הוא הנפח של 170 גרם מים, ולפי זה בעוגות שיש בהם אויר צריך לאכול יותר מהנפח של ארבע ביצים עוגה שיהיה כשיעור ד' ביצים לענין ברכה"ז. אולם דעת הגר"מ אליהו (וזאת הברכה פ"ד) שמשערין לעולם במשקל כלומר, שד' ביצים הוא משקל 230 גרם עוגה וג' ביצים הוא משקל 170 גרם עוגה, עכ"ד.
עוגה ממולאת אם המילוי מצטרף
נחלקו הפוסקים לענין בורקס ממולא תפ"א או עוגה ממולאת כיון שהוא נפרד מהעוגה יש להסתפק אם מצטרף לענין קביעות סעודה ולכן כתב האול"צ (פי"ד סי' כג ביאורים) שיש להימנע מלאוכלה בשיעור ד' ביצים שלא להכנס לספק אך אם אכל בשיעור ג' ביצים יש להקל ולברך מזונות מטעם ס"ס שמא אין המילוי מצטרף ושמא הלכה כדברי האומרים שבעינן ד' ביצים לקביעות סעודה. אולם דעת מרן הגר"מ אליהו (וזאת הברכה, שם) שאין המילוי מצטרף כלל וצריך לאכול בשיעור ד' ביצים ללא המילוי.
עוגה מצופת
דעתם של מרן הגר"מ אליהו והאול"צ (שם) שאם הציפוי שעל העוגה ושאר הדברים שעליה לא נאפו יחד עימה אינם מצטרפים לשיעור ד' ביצים, ואם יאכל פחות משיעור קביעות סעודה מברך רק על המזונות ופוטר את הדברים המלפתים שעליה, וכל שמצטרף הוא רק שנילוש או שנאפה יחד עם העוגה, עכ"ד.
צירוף שאר מאכלים לשיעור קביעות סעודה
במג"א (סי' קסח, סקי"ג) כתב, שאפשר לצרף יחד עם הפת הבאה בכיסנין מאכלים נוספים וז"ל, נראה לי דאם הוא קבע סעודתו עליו, אף על פי שאכל עמו בשר ודברים אחרים, ואלו אכלו לבדו לא היה שבע ממנו, אפי' הכי מברך המוציא וג' ברכות, וכן מוכח הלשון בגמ' כל שאחרים קובעין עליו וכן מוכח קצת בתוס' שכתבו גבי לחמניות אם קבע עלייהו כמו בפורים, עכ"ל.
דעת מרן הגר"מ אליהו
אולם דעת הכה"ח (סי' קסח סקמ"ז) בשם הברכי יוסף שלא כהמג"א וכן מנהג העולם שאין לצרף מאכלים אחרים לשיעור קביעת סעודה לפת הב"כ אלא שיעורה הוא בפת הבכ"כ בלבד וכתב הברכי יוסף (אות ו') 'דהמעיין יראה שאין ראיותיו מכריעות, וגם אני שמעתי שהקשו עליו דקיימא לן פרק קדשי מזבח דשני דברים דלא שוו בשיעוריהן אינם מצטרפין, והוא הדין נימא הכא נמי דבשר וכיוצא אין להם שיעור ולא קבע ואיך כתב הרב מגן אברהם דמצטרפי, אמנם אי מהא לא איריא והחילוק מבואר, אבל למעשה צריך עיון' עכ"ל. וכתב מרן הגר"מ (שם הע' מח) שמה שכתב הכה"ח 'צריך עיון למעשה' אף שכתב 'והחילוק מבואר' מכל מקום הכריע דלא כהמג"א שכתב דאין ראיות המגן אברהם מכריעות. וגם מלשון הטור והשלחן ערוך לא משמע הכי, שכתבו: ואם אכל ממנו שיעור וכו', משמע דדוקא אכילת השיעור תהיה ממנו ולא בהצטרפות דבר אחר עמו. ועוד דהא נתת דבריך לשיעורין כי כל מה שיהיה הבשר או אותו דבר יותר הוא אוכל יותר מעט מפת הבאה בכסנין ונעשה אותו דבר עיקר. ועל כן אף על גב דיש פוסקים שכתבו כדברי המגן אברהם, אין העולם נוהגין כן, אלא כדמשמע מסתמיות הטור והשלחן ערוך דאם לא אכל שיעור ג' ביצים אף על גב דאכל עמו דבר אחר ושבע – אין מברכין אלא מעין שלש. ודלא כהבית מנוחה אות י"ג שהכריע לומר ברכת המזון, עכ"ד.
העולה לדינא,
א. פת שעירבו בה בצל ורוב הפת ממולאת בבצל, ברכתה מזונות לכולי עלמא (אף לאשכנזים), ולענין קביעות סעודה וברכת המזון אין המילוי של הבצל (או שאר דברים כגון עוגה ממולאת או בורקס ממולא) מצטרף.
ב. שיעור קביעת סעודה שיברך עליו ברכת המזון לאחריו יהיה כשיעור ד' ביצים (230 גרם) משקל ללא המילוי. לאשכנזים שיעור קביעת סעודה הוא 280 גרם.
ג. אין לצרף (אף לכתחילה) מאכלים אחרים לשיעור קביעות סעודה אלא יש לשער בעוגה הנאכלת בלבד.