שאלה
לחם שהופכים אותו לעוגה עם שוקולד ועוד תוספות וכבר אין לו צורה של לחם מה הדין לגבי ברכתו?
תשובה
לחם שפיררו אותו אפילו דק דק, דינו כפת לכל דבר.
אם לאחר שפירר הלחם, דבק הפירורים יחד ע"י מרק או דבש וכד', אם אין בפירורים (כל אחד לבד) כזית ברכתו מזונות (בתנאי שעכשיו אינו נראה כלחם).
אם אחר שדבק הפירורים יחד ע"י מרק או דבש וכד' – והשתמש בהרבה דבש – אפה אותו, בזה נחלקו הפוסקים.
לדעת רבני אשכנז יכולים להקל ולהחשיבו כמזונות, כיון שכן מסיק המ"ב ועוד אחרונים, ואף המג"א שהוא המחמיר משייר בזה בצ"ע. אולם לבני ספרד יש להחמיר לכתחילה לאוכלו רק בתוך סעודת פת, כמסקנת הכף החיים. ונראה שגם לאשכנזים אם יכול לאוכלו רק בתוך הסעודה, לחוש לשיטת המג”א, תבוא עליו ברכה.
מקורות
איתא בגמ' ברכות לו: אמר רב יוסף האי חביצא דאית ביה פרורין כזית בתחלה מברך עליו המוציא לחם מן הארץ ולבסוף מברך עליו שלש ברכות. דלית ביה פרורין כזית בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש ע”כ. ומסיים הגמ' שם, אמר רב ששת האי חביצא אף על גב דלית ביה פרורין כזית מברך עליו המוציא לחם מן הארץ, אמר רבא והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא ע”כ. ושם בע"א איתא, טחנה אפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות בתחלה מברך עליה המוציא לחם מן הארץ ולבסוף מברך עליה ג' ברכות. אם אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך עליה בורא מיני מזונות ולבסוף מברך עליה ברכה אחת מעין ג' ע”כ.
וכדי לעשות סדר בסוגיא מורחבת זו נקדים שיש ד' אופנים איך אפשר להכין דבר חדש מלחם שנאפה כבר. האופן הראשון הוא לפרר הלחם ואח"כ לבשלו. האופן השני הוא לפרר הלחם ואז לדבקו שוב יחד ע"י שום דבר המדביק, ולאוכלו כך בלא בישול או אפייה. האופן השלישי הוא לפררו ולהדביקו יחד כמו באופן השני, אלא שלאחר שנדבק יחד ע"י הדבר המדביק אז אופהו בתנור. והאופן הרביעי הוא לפררו ולאוכלו כך בלא להוסיף לפירורים שום דבר אחר.
והנה נחלקו הראשונים בפירוש הני שמועות דלעיל, ובדין האופנים הנ”ל, האם נשאר דינם כדין פת או האם נשתנה דינם ויש להם עכשיו דין ’מזונות’.
בטור (או”ח סי’ קס”ח סעי’ י’) מביא שיטת רבינו יונה שמפרש שיש ג' דינים בדבר (ואינו מזכיר אופן השלישי הנ"ל).
ונסכם שיטתו בקצרה: 1) אם בישל הפירורים אז הדין תלוי רק בדבר אחד; האם הפירורים גדולים כזית או לא. שאם החלקים הם קטנים מכזית אז אין לה דין לחם, ואם יש במקום אחד חתיכה ששיעורו כזית נשאר עליו דין לחם. ואין בזה נפק"מ אם יש עליו תואר לחם – דהיינו מראה של לחם או לא.
2) אם לא בישל הפירורים ורק עירבם והידביקם יחד ע"י דבש או מרק אז נשאר עליו יותר שם לחם מאשר אם בישלו, כיון שלא עשה בו מעשה כל כך, ולכן אף אם החתיכות הם פחותות מכזית לפעמים נשאר עליהם דין פת. וזה תלוי אם יש להם תואר לחם, דהיינו שניכר וידוע שהוא לחם – כדברי רבא בגמ' שהבאנו למעלה. ופשוט שאם יש בהפירורים כזית, אז נשאר עליהם דין לחם, וזה כ"ש מאופן הראשון ששם גם נשאר עליו דין לחם אם יש פירורים כזית אף שבישלו.
3) ואם לא עשה שום דבר להפירורים אחר שפררם, כותב רבינו יונה שדינו נשאר כדין לחם, שלא נפקא מדין לחם ע”י מה שעשאו לחתיכות קטנות.
בב”י מביא שיטת הרמב”ם בזה ומביא ג’ מהלכים איך להבין את שיטתו. אבל לדינא בשו”ע (או”ח סי’ קס”ח סעי’ י’) פוסק כשיטת רבינו יונה, וכדמפורט לעיל.
והנה אופן השלישי שהבאנו לעיל; דהיינו שלאחר שפירר הלחם ועירבו במרק או בדבש וכדומה אז אפה אותו בתנור, אין השו”ע מדבר עליו במפורש. אולם המ”ב (סי’ קס”ח סע”ק נ”ט) פוסק שתלוי בכמות הדבש וכדומה שעירב בתוך פירורי הלחם. שאם יש בו רק קצת דבש ומיני מתיקה אז דינו כמו ספק פת ואין לאוכלו כי אם בתוך הסעודה, אבל אם יש בתערובת הפירורים הרבה דבש וכדומה, אז אף שחזר ואפה אותו ברכתו מזונות. ומציין לסעי’ ז’ בהגהה (בסימן קס”ח). וכשתעיין שם בסע' ז' בהגהה תראה ששם נחלקו הרמ"א והמחבר בענין עיסה הנילוש במיני מתיקה כגון בדבש ובתבלינים, מהו שיעור המתיקות שצריך כדי ליתן לה דין פת הבאה בכיסנין, שברכתה מזונות. השו"ע סובר שצריך רק שיהא מורגש המתיקות ואז כבר אזל ממנו דין פת וברכתו מזונות, ואולם שיטת הרמ"א שם הוא, שעיסה כזה שלשיטת השו"ע הוא מזונות – כיון שטעם הדבש ניכר בעיסה – דינו כפת גמור, ואין מברכין מזונות על עיסה מתוקה אא"כ יש בו כל כך תבלינים שכמעט הדבש והתבלינים הם עיקר. וכמו שהזכרנו, המ"ב כאן (סי' קס"ח ס"ק נ"ט) מביא מחלוקת זו לענין נידון דידן – בעיסה הנעשית מפירורי לחם. ואומר המ"ב שאם פירורי הלחם נילושו בהרבה דבש ואז נאפו אז ברכתו מזונות, ואם נילושו רק במעט דבש יש עליהם דין ספק פת ויש לאוכלו רק בתוך הסעודה (שמחמיר המ"ב לשיטת הרמ"א בסע' ז').
ומבואר מזה, שלענין הלכה זו – בענין הברכה על עיסה מתוקה – שווין עיסה הנעשה מקמח לעיסה הנעשה מפירורי לחם, שבשניהם אם יש הרבה דבש וכדומה אף להרמ"א ברכתו מזונות. וכן איתא בהדיא בחזו"א (או"ח סי' כ"ו סוף אות ט') וז"ל דאין חילוק אם אפה מקמח או מפת שנתבטל ע"כ.
אולם אין דין זה מוסכם בפוסקים, דהנה המג"א (שם סי' קס"ח סע"ק כ"ט) מצדד להחמיר בדין זה ומשייר בצ"ע לגבי עיסה הנעשית מפירורי לחם והרבה דבש וחזר ואפה אותו האם דינו כפת גמור או שברכתו מזונות. ואף שהאחרונים הנ"ל חולקים עליו, מ"מ הבית אפרים (או"ח סי' י"א וי"ב) אומר שירא שמים יחוש לשיטתו ולא יאכל מאכל כזה כי אם בתוך הסעודה. ומביא הכף החיים (סי’ קס”ח אות פ”ג) דברי המג”א והבית אפרים, ומשמע שחושש כן לדינא. ומביא עוד אחרונים שמחמירים בזה לכתחילה.
העולה לדינא:
לחם שפיררו אותו אפילו דק דק, דינו כפת לכל דבר.
אם לאחר שפירר הלחם, דבק הפירורים יחד ע"י מרק או דבש וכד', אם אין בפירורים (כל אחד לבד) כזית ברכתו מזונות (בתנאי שעכשיו אינו נראה כלחם).
אם אחר שדבק הפירורים יחד ע"י מרק או דבש וכד' – והשתמש בהרבה דבש – אפה אותו, בזה נחלקו הפוסקים. ונראה שבני אשכנז יכולים להקל ולהחשיבו כמזונות, כיון שכן מסיק המ"ב ועוד אחרונים, ואף המג"א שהוא המחמיר משייר בזה בצ"ע. אולם לבני ספרד אולי יש להחמיר לכתחילה לאוכלו רק בתוך סעודת פת, כמסקנת הכף החיים. ונראה שגם לאשכנזים אם יכול לאוכלו רק בתוך הסעודה, לחוש לשיטת המג”א, מה טוב.