שאלה
בעניין מכירת חמץ האם אפשרי לסמוך על חמץ בעין ? ולהשהות בביתו?
תשובה
מכירת חמץ חלוטה מועילה גם לכתחילה.
התנאים למכירת חמץ לכתחילה
א. טוב שהגוי יוציא מרשות ישראל, את החמץ, ואם לא הוציא המכירה כשרה לכתחילה.
ב. שהגוי יקנה בקנין כסף, וקנין משיכה את החמץ.
א. יסכמו שילכו לשמאי אחרי הפסח שישער כמה השווי של החמץ.
ב. הגוי יתן מקדמה כבר עכשיו ושאר הסכום יזקפו עליו במלווה.
ג. את החמץ יש למכור פחות או יותר כפי שוויו
ד. יש לפרט את הסוג חמץ שיש לו בבית, ובדיעבד אם לא פירט הועיל המקח וכדעת המשנ"ב.
התנאים למכירת חמץ בדיעבד
א. ימכור את החדר או מקום החמץ, טוב שיעשו בקנין שטר.
ב. ימכור את החמץ בקנין כסף, ואגב, או בקנין כסף וקנין שמקובל על הסוחרים.
מוצאי פסח
יש לקנות בחזרה מהגוי את החמץ בקנין כסף ולקבל ממנו את השטר בחזרה.
מקורות
כתב הטור סי' תמ"ח "ואם מכרו או נתנו לעכו"ם קודם הפסח מותר, ובלבד שיתננו לו במתנה גמורה. ורשאי לומר לו עד שאתה לוקח במנה קח במאתים שאקחנו ממך אחר הפסח", וכתב הב"י "תוספתא (פסחים פ"ב ה"ו – ז) כתבה הרא"ש בפרק כל שעה (שם) ישראל וגוי שהיו בספינה וחמץ ביד ישראל הרי הוא מוכר לגוי, או נותנו לו במתנה וחוזר ולוקח ממנו אחר הפסח, ובלבד שיתנהו לו במתנה גמורה. ורשאי ישראל שיאמר לגוי עד שאתה לוקח במנה קח במאתים שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח, וכן כתב הרמב"ם בפרק ד' (ה"ו – ז): וסיים בה אבל לא ימכור ולא יתן לו על תנאי, ואם עשה כן הרי זה עובר על בל יראה ובל ימצא. וכתב הרב המגיד מה שכתב ואם עשה כן הרי זה עובר וכו', הוא כפי דעתו שכתב (ה"ב) שהמפקיד חמצו ביד גוי עובר בלאו, וכבר נתבאר זה בסימן ת"מ (קפג. ד"ה ישראל).
רבינו ירוחם (נ"ה ח"ה מו.) כתב על תוספתא זו בשם בה"ג (הל' פסח כט ע"ג) ובלבד שלא יערים ואיני מבין דבריו דהא שרי ליתנו לגוי במתנה ולחזור וללקחו אחר הפסח, ואין לך הערמה גדולה מזו ואפילו הכי שריא, מאחר שמוציאו מרשותו לגמרי ואפשר דשלא יערים דקאמר היינו לומר שלא ימכור לו ולא יתן לו על תנאי: וכתוב בתרומת הדשן (ח"א) סימן ק"כ מי שיש בידו עניני חמץ ורוצה לתתם לגוי חוץ לבית במתנה גמורה ואותו גוי הישראל מכירו ויודע בו שלא יגע בו הגוי כלל אלא ישמרם לו עד לאחר הפסח, ויחזור ויתנם לו יראה דשרי רק שיתנם לו במתנה גמורה בלי שום תנאי או שימכרם לו מכירה גמורה בדבר מועט, אבל מתנה על מנת להחזיר לא מהני משום חומרא דחמץ כדאיתא בהגהות מיימון בהלכות שבת (פ"ו אות ב), ונראה מדברי בעל תרומת הדשן בתשובה זו ובתשובה שקודם לה (סי' קיט) דלא מהני נתינת חמץ לגוי אלא אם כן הוא גוי שמחוץ לבית", כלומר שניתן למכור חמץ לגוי מכירה גמורה אע"פ שברור שהיא הערמה שהגוי יחזיר ליהודי במוצאי פסח, ובלבד שיוציא היהודי החמץ מרשותו, וכן משמע מתרומת הדשן וראה לקמן בביאור הטעם.
והנה על מה שהקשה הב"י מצאנו מבואר בהמאירי פסחים ו ע"א לאחר שהביא את התוספתא כתב "והרי מכל אלו אתה למד שחמץ של ישראל ביד גוי אסור אא"כ קנאו הגוי קנין גמור ובלא הערמה". כלומר שאם ירצה הגוי יוכל להשאירה אצלו שמדיני המכירה שתהיה חלוטה, וזה כוונת הב"י שימכרה בלי שום תנאי.
וכן פסק השו"ע בסעי' ג' "חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אסור בהנאה אפילו הניחו שוגג או אנוס. ואם מכרו או נתנו לאינו יהודי שמחוץ לבית קודם הפסח, אף על פי שהישראל מכרו לאינו יהודי ויודע בו שלא יגע בו כלל אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתננו לו, מותר ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה בלי שום תנאי, או שימכרנו לו מכירה גמורה בדבר מועט; אבל מתנה על מנת להחזיר לא מהני.
הקנאת רשות או להוציא מרשותו
וכתב המשנ"ב בס"ק י"ב "שמחוץ לבית – כתבו האחרונים שאין קפידא בעכו"ם גופא אם הוא דר בביתו או לא, אלא עיקר הקפידא שיוציא העכו"ם החמץ מבית ישראל, אבל עכו"ם גופא אפילו הוא משרת לישראל ודר בביתו לית לן בה, (אם לא שהוא קנוי לו לצמיתות דאז ידו כיד רבו ולא מהני שימכור לו דלא יצא הדבר מרשותו בזה) [וכ"כ הכה"ח בס"ק מ"ב], ומה שהצריכו הכא להוציא החמץ מרשותו, אף על פי שמכרו כבר, והוא אצלו פקדון בעלמא ובלא אחריות, ובעלמא לא מצרכינן בכה"ג אלא מחיצה בעלמא, וכדלעיל סימן ת"מ כתב בח"י דגם בכאן הדין כן ולא הצריכו הכא להוציא מרשותו, אלא כדי שיקנה העכו"ם החמץ במשיכה, ואה"נ אם כבר הוציא העכו"ם החמץ וקנהו במשיכה לביתו או לסימטא כדין מותר לו אח"כ להכניס החמץ לביתו של ישראל ודי במחיצה עשרה בלבד.
אבל כמה אחרונים כתבו דהכא מגרע גרע כיון דעיקר החמץ יודע העכו"ם שהוא של ישראל ולא יגע בו, אף על פי שקנהו מחזי כחמצו של ישראל אם היה בביתו, וגם איכא למיחש שמא יבא לאכלו דכיון דדידיה הוי מעיקרא לא בדיל מינה, ולסברא זו אפילו אם יחד לו בביתו זוית בפני עצמה או שעשה מחיצה עשרה נמי לא מהני, [אלא דכ"ז אינו אלא לכתחלה אבל בדיעבד פשוט דאין לאסור כלל ואפילו לא יחד לו נמי מקום כל שהיה המכירה כדין]", כלומר שנחלקו האחרונים בטעם למה צריך להוציא מהבית שלדעת החוות יאיר כל הענין הוא שיעשה הגוי קנין משיכה, ולדעת חלק מהאחרונים הטעם משום שנראה כהערמה או שמא יבוא היהודי לאכול.
והוסיף המשנ"ב "וכתבו האחרונים דאם יש לו חמץ הרבה וא"א לו להוציאו מביתו ימכור לו גם החדר, והוי כמו שמכר לו חוץ לביתו וקנין החדר הוא בכסף עם שטר, [ואם ירא לתת לו שטר שמא יעלה בדעתו להחזיק בחמץ ואיכא הפסד מרובה יש לו להתנות עמו שיקנה בכסף בלבד בלי שטר ותנאי מהני בזה לכמה פוסקים ויש לסמוך להקל בכגון זה], וצריך למסור לו המפתח מחדר שמונח בו החמץ כדי שיוכל לכנוס בשעה שירצה וליטול את חמצו שנמכר או ניתן לו, או שעכ"פ יאמר לו הישראל בכל עת שתרצה תוכל ליקח המפתח מחדרך וליכנס בו ליטול את חמצך, ואיסור גמור הוא להניח שום חותם או מסגר על החדר או על החמץ כדי שלא יוכל הנכרי ליטול את החמץ דמוכח מזה דכל המכירה לא היה רק הערמה בעלמא, ואם עשה כן מתחלה בשעה שמכר אפילו בדיעבד אסור החמץ דלא סמכה דעתיה דעכו"ם, ומכ"מ אם בתחלה מכר כדין ואח"כ נתן מסגר על החדר או חותם על החמץ אף שאסור לעשות כן מ"מ אין החמץ נאסר בשביל מה שעשה שלא כהוגן אחר המכירה ועיין בה"ל מה שכתבנו בשם פמ"ג וח"א חלוקי דינים בזה", וכ"כ הכה"ח בס"ק מ"ו, כלומר שאם יש לו חמץ מרובה צריך להקנות את מקום החמץ בקנין שטר ובמקום צורך בקנין כסף, לגוי, ובתנאי שיהיה אפשרות לגוי להגיע לחמצו כגון שנותן לו מפתח או שיכול לדפוק בביתו בכל זמן.
וכתב הכה"ח בס"ק מ"ה "ובענין אם צריך להוציא החמץ מן הבית שכתבנו לעיל אות מ"ג, כתב הט"ז בס"ק ד' דאפילו אם יחד לו קרן זוית בבית מהני דזה נמי קרוי חוץ לבית ישראל יעו"ש. וכן כתב הנחלת צבי כשהוא בחדר מיוחדת או מחיצה עשרה סגי. וכן כתב העולת שבת שם דעל פי הדין מכירת החדר חומרא יתירה היא ובמחיצה עשרה סגי כיון דישראל אינו מקבל אחריות. וכן כתב מגן אברהם ס"ק ד'. וכן כתב הפרי חדש דאין זה אלא משנת חסידים אבל מעיקר הדין אפילו אם הוא בביתו של ישראל שרי אם לא קבל עליו הישראל אחריות יעו"ש. וכן כתב המשבצות זהב אות ד'. ומיהו כתב שם העולת שבת באשר ראיתי בעו"ה שהרבה מקילים במכירת חמץ נכון להחמיר עליהם כל חומרות שבעולם שלא יהא נראה כהערמה. וכן כתב אליה רבה אות ז' דלכתחלה אין להקל בחמץ גמור למכור לעכו"ם אם החמץ בבית ישראל אף שמוכר לעכו"ם הכל כדינא, אם לא כמו שכתב הב"ח דבמקום שאי אפשר למכרם חוץ לבית יש להתיר שימכור לעכו"ם החדר והחמץ אשר שם יעו"ש. וכן כתב חק יוסף אות ו', רבינו זלמן אות ז', חיי אדם כלל קכ"ד אות ב'. ועיין לקמן אות ף'".
סוג הקנין
כתב המשנ"ב בס"ק י"ז "או שימכרנו לו – ובאיזה קנינים קונה העכו"ם יש בזה דעות בין הפוסקים יש מי שאומר דקנינו של עכו"ם הוא בכסף דוקא, ויש אומרים שאין העכו"ם קונה אלא במשיכה לרשותו או בהגבהה דבר שאפשר להגביה, ויש שכתבו עוד דגם שארי קנינים נוהגין בעכו"ם כגון קניית מטלטלין אגב קרקע, וקנין חצר וקנין חליפין דהיינו קנין סודר, [אלא דצריך ליזהר בזה שיהא הסודר של עכו"ם ולא סגי שעדי הקנין יתנו סודרם כמו בישראל דזה אינו אלא מטעם זכיה שמזכין להמקנה וגבי עכו"ם אין דין זכיה], ויש מפקפקים בקנינים אלו ואומרים דלא מצינו קנינים אלו רק בישראל. ולענין דינא לכתחלה בודאי צריך להקנות בקנין גמור ומוסכם לכו"ע דהיינו בכסף ובמשיכה ביחד, מאחר שנוגע באיסור דאורייתא דבל יראה ועכ"פ במשיכה בלבד דיוצא בזה ג"כ עכ"פ לרוב הפוסקים, אבל בדיעבד אף אם לא מכר אלא בכסף בלבד או שמכר באחד משארי קנינים שהזכרנו ועבר עליו הפסח מותר דמאחר דחמץ לאחר הפסח אינו אסור אלא מקנסא דרבנן, ועוד כיון דחמץ לאחר זמן איסורו בלא"ה אינו ברשותו אלא שעשה הכתוב כאלו היה ברשותו לעבור עליו בקנין כל דהו סגי דעכ"פ מגלי דעתיה דלא ניחא ליה ואפקיה מרשותו. ובמקום שא"א להקנות במשיכה כגון שהחמץ מרובה או שהוא בדרך יבואר לקמיה".
וכתב עוד בס"ק י"ט "כתבו האחרונים דאע"ג דלכתחלה יש למכור בכסף ובמשיכה מ"מ אם החמץ מרובה וא"א למשוך החמץ כולו, וכן אם אין החמץ כאן שיכול העכו"ם למושכו אלא הוא בעיר אחרת או בדרך יש לו להקנותו לנכרי בשאר קנינים כגון על ידי רושם שנהגו בקצת מקומות שהלוקח רושם על דבר הנקנה כדי שיהיה לו סימן ידוע, ועי"ז קנוי לו הרבה או ע"י תקיעת כף (שקורין צו שלאג), דהיינו שמכין כפיהם זה על זה או ע"י נתינת פרוטה במקומות שנהגו שכשהלוקח נותן פרוטה למוכר נגמר המקח, [שער הציון סימן תמח ס"ק נא "וזה אינו בכלל קנין כסף, דקנין כסף הוא שנותן לו פרוטה לשם התחלת פרעון והשאר זקוף עליו במלוה, וכאן הוא בתורת השתעבדות, שעל ידי פרוטה זו משתעבדים זה לזה, זה לקנות וזה למכור, דומיא דקנין שטר וחזקה וקנין סודר עיין סמ"ע בחושן משפט ריש סימן ק"צ"], או במקום שנהגו שמסירת המפתח הוי גמר המקח [מיהו עכ"פ צריך שיאמר הריני מוכר לך חמץ פלוני ופלוני בעד סך כך וכך ולא כמו שאומרים ההמון הריני מוכר לך המפתח דזה לא חשיב כלום], וכן כל כיוצא בו כל מקום ומקום כפי מנהג הסוחרים חשיב הדבר כקנין ע"פ ד"ת ושפיר יש להקנות גם החמץ בקנין כזה. [שער הציון סימן תמח ס"ק נב "כמה אחרונים כתבו מנהגי הסוחרים לקנין גמור אף לכתחלה, אכן באליה רבה ופרי מגדים נזכר קנין זה רק לענין דיעבד, ועיין בנחלת שבעה סימן ל"א שחולק על עיקר קנין זה, ואף דלא חשו אחרונים לדבריו, (עיין בחק יעקב) על כל פנים במקום שאפשר בקנינים אחרים יותר מוסכמים בודאי טוב יותר, לכן כתבנו עצה זו רק היכי דאי אפשר לו במשיכה"]. או יש למכור החמץ ע"י אגב דהיינו שימכור לנכרי קרקע או חדר או ישכיר לו ואגבן יאמר לו קני החמץ שיש לי במקום הקרקע או בכל מקום שהוא דבקנין אגב קונה אפילו אינן צבורין כאן והקרקע נקנית לנכרי בכסף עם שטר ובשכירות די בכסף בלבד ואפילו אם אין הנכרי נותן לו כל הכסף רק איזה זהובים (שקורין אוי"ף גא"ב) סגי, ויתנה עמו הישראל שיקנה בזה האוי"ף גא"ב החדר והחמץ ושאר הכסף יזקוף עליו במלוה". כלומר שלכתחילה יש להקנות את החמץ בקנין כסף ומשיכה, ובדיעבד יש לעשות קנין כסף ואגב קרקע, או בצירוף קנין שנהוג בין הסוחרים שאז גמרה דעתו של הגוי (וכגן שמסמן על המקום שזה שייך לגוי).
והטעם ביאר בבה"ל " ולענין עצם קנין אגב הגם דלעיל במ"ב ס"ק ט"ז כללנו אותו בין שאר קנינים דאין סומכין עליהם לכתחלה מאחר דיש מפקפקים על כל אחד מהם מ"מ היכי שהוא שעת הדחק כגון שהחמץ מרובה וביותר היכי שהחמץ בדרך לא רצינו להחמיר ולמנוע מקנין זה אף לכתחלה מפני שכמעט כל האחרונים החזיקו בקנין זה למובחר שבקנינים אף לענין לכתחלה ואף בלי שעת הדחק עיין בת' נוב"י מובא בת' שיבת ציון סימן י' ובח"ס ח' או"ח סימן קי"ג וקי"ז וכתב דמצא להרמב"ן במלחמות בפ"ב דפסחים שכתב להדיא קנין זה בחמץ וכן הט"ז ביו"ד סימן ש"כ בביאור לשון השו"ע עיין שם וכן הגאון מהר"ש קאידנאווער בת' נ"ש סימן ל' והעתיקוהו בסימן זה כל האחרונים מ"מ לכתחלה יראה לצרף עוד איזה קנין כמו סיטומתא או קנין סודר (וכמו שנוהגין כהיום לכפול כמה קנינים) מאחר דהתומים בסימן קכ"ג מגמגם בקנין זה וגם הקצות שכתב לדחות דברי התומים שם מ"מ בסימן קצ"ד כתב ג"כ לפקפק על קנין אגב עיין שם באריכות וכמו כן במחה"ש בסימן זה כתב לגמגם בקנין זה. ולענין קנין שהוא בדיניהם אם סומכין ע"ז גם לענין איסורא כמו במכירת חמץ יש פלוגתא בזה ועיין במג"א ס"ק ד' שפקפק על ת' משאת בנימין שדעתו דמהני במכ"ש ממנהגי הסוחרים שמהני אכן דעת הגאון מהר"ש קאידנאווער בת' נ"ש כמשאת בנימין (ובנ"ש השיג עליו שם ולדעתו אפילו סיטומתא נמי לא מהני) וכן הוא דעת ת' משיבת נפש סמן ט' בפשיטות וכן כתב הרב חת"ס בכמה מקומות בתשובותיו דעדיפא מסיטומתא עיין בחיו"ד סימן שי"א וסימן שי"ד ובהגהת חת"ס ציין לעיין בת' הרשב"א המיוחסות סימן רכ"ה ועיינתי שם וכתב בתחלה ג"כ לדבר פשוט דמהני במכ"ש מסיטומתא דהוא מנהגא בעלמא וכ"ש מנהג קבוע וחוק [וסוגיא דבכורות דמינה העיר מ"א דלא משגחינן בדיניהם לעניני מצות הביא ג"כ וכתב דאין ראיה דאפשר דמיירי התם שלא היה להם מנהג ידוע] אכן לבסוף מספקא ליה דאפשר לענין מצות כגון להתחייב בבכורה שהיא דאורייתא אינו מתחייב עד דקני כדינא דאורייתא [וטעות הדפוס יש שם ובמקום ואין נראה צריך להיות ועוד נראה וכן מוכח שם מסוף התשובה] עיין שם. ואיך שיהיה על כל פנים מוכח מניה דקנין סיטומתא לא עדיף מקנין שהוא בדיניהם ולפי זה גם קנין סיטומתא לא ברירא לכתחלה לסמוך עליו ועל כן מהנכון לכתחלה שלא לסמוך על מנהג הסוחרים לבד אלא יראה לצרף עמו עוד קנין וכנ"ל. והיכא שעושה כמה קנינים מהנכון שיאמר לו בפירוש שהוא מקנה לו אפילו באחד מהקנינים ואף כי בכולם. וטוב שיפקיר ג"כ לפני ב"ד וכמו שכתב הח"י בכעין זה בסקי"ד וזה לשונו אם יודע שיביאו לו חמץ בפסח על עגלה או ספינה ויצטרך לשלם מכס ושכר עגלה וכה"ג ימכור לנכרי בכסף [ושארי קנינים הנ"ל] וכשיביאו אח"כ בפסח יקח הנכרי הכל אצלו ברשותו והוא ישלם ג"כ המכס ושכר עגלה ואחר המכירה יאמר שאם הנכרי אינו קונה באלו הקנינים עכ"פ יהיה הפקר גמור", ולכן הטוב ביותר שיעשה מלבד קנין כסף גם קנין אגב, ויפרט שבכל אחד מהקניינים יכול לקנות.
וכן כתב הכה"ח בס"ק מ"ח "וצריך להקנות לו בכסף ובמשיכה או בהקנאת מקום (ר"ל שימכור לו גם החדר אשר החמץ בתוכו ואגב החדר יקנה לו החמץ) כמ"ש ביורה דעה סימן ש"ך, אבל בדיעבד קנה בכסף לבד או במשיכה לבד. משאת בנימין סימן נ"ט וסימן צ"ז, מגן אברהם ס"ק ד', חק יעקב אות י"ד, אליה רבה אות ז', חמד משה אות ו', רבינו זלמן אות ח', חיי אדם כלל קכ"ד אות ד'. ונראה דהוא הדין אם מכר לו החמץ אגב קרקע בלא כסף ובלא שטר רק שהעכו"ם החזיק בקרקע מאחד מדרכי הקניות של קרקע דהיינו בחדר שיש לו מנעול ונכנס בתוכו על דעת להחזיק בו גם כן בדיעבד מותר, והוא הדין אם הקנה לו בחליפין דהיינו שהעכו"ם נתן סודר שלו לישראל שעל ידי זה שמקנה לו הסודר מקנה לו זה החדר והחמץ נמי בדיעבד מותר, ודוקא שהגוי נותן סודר שלו למוכר דאין שליחות לעכו"ם. חיי אדם שם. ומיהו עיין לעיל סימן תמ"א אות ב' שהבאנו פלוגתא בזה אם העכו"ם קונה בחליפין יעו"ש, ועל כן לכתחלה אין לעשות כן", ולגבי קנין הסוחרים כן כתב בס"ק נ"א.
וכתב המשנ"ב לגבי משכיר דירה "וכתבו עוד דאם הבית שהחמץ שם אינו שלו אלא ששכורה בידו אז לא יועיל מכירתו דאיך ימכור דבר שאינו שלו אלא ישכיר לנכרי אותו החדר וישכיר לו סתם להחזיק בו כליו ומטלטליו ולא יאמר לו בהדיא שמשכירו להניח בתוכו חמץ, כדלקמן סימן ת"נ", וכ"כ הכה"ח בס"ק פ"א, כלומר שהמשכיר דירה אם מקנה בקנין אגב צריך לומר לגוי שיכול להניח במקום שאר דברים ולא רק חמץ.
כלומר שלכתחילה יש למכור את החמץ בקנין כסף ומשיכה, ואם יש לו הרבה חמץ לדעת הכה"ח לכתחילה אפשר למכור בקנין אגב, ולדעת הבה"ל הוא בדיעבד כמו במקרה שיש לו הרבה חמץ וכן אם משכיר את הדירה יגיד לו שמשכיר על מנת שיוכל הגוי להשתמש בו לשאר דברים, וכן במקום קנין אגב יכול למכור בקנין שמקובל על הסוחרים.
מפרטי הקנין – אם הגוי אלם
וכתב הבה"ל "ודע עוד דמה שכתבנו במ"ב לענין היכי שהחמץ בדרך דליקני באגב ואף על גב שאינם צבורין במקום הקרקע לפי דעת מקו"ח בסימן זה ולעיל בסימן ת"מ לא שייכא זה רק במכר החמץ ונטל כל הדמים אבל בנטל מקצת והשאר זקף עליו במלוה לא מהני שהרי אם יאבד החמץ לא ירצה העכו"ם לשלם לו המגיע ממנו ולפי מה דקיי"ל בסימן ת"מ דהיכי דהעכו"ם אלם וכופהו לשלם הרי הוא כבאחריות ישראל וא"כ ה"ה הכא שהרי צריך לשמור אותו דאם יאבד יפסיד המגיע לו מן העכו"ם וא"כ אם זקף עליו השאר במלוה אינו מותר אא"כ החמץ הוא במקום הקרקע וכשמקנה לו הקרקע הרי החמץ כבביתו של עכו"ם ויוצאין עכ"פ לדעת הפוסקים דסברי דחמץ של ישראל בביתו של עכו"ם אינו עובר עליו אכן כמה אחרונים פליגי עליה דמקו"ח וכתבו דבשביל זה שלא ירצה העכו"ם לשלם לו המגיע ממנו לא מיקרי עי"ז החמץ באחריותו עיין נשמת אדם סימן ו' ובשדי חמד שהאריך להביא דעת כמה אחרונים שמקילין בזה.
וכתב הכה"ח בס"ק נ"ה "ואם לא מכר החדר רק החמץ ולא קבל רק מקצת דמים וידוע שאם יאבד החמץ לא ישלם לו העכו"ם הוי כאחריות אלם עליו וצריך ביעור בפסח ואפילו אחר הפסח אסור החמץ. מקור חיים שם. ועיין לעיל סימן ת"מ אות כ"א. ועל כן יש ליזהר לכתוב המלוה בשטר עד זמן פלוני וגם יכתוב בשטר שאחריות החמץ על העכו"ם כדי להנצל מחשש איסור".
מפרטי הקנין – לפרט סוג חמץ ולשלם מראש
וכתב עוד הבה"ל "עוד כתבו דלא מהני כשיאמר לו אני מוכר לך בית זה או חמץ שלי אא"כ יאמר לו אני מוכר לך בית זה בכך וכך וחמץ זה כל מדה בעד סך כך וכך דבלא פסיקת דמים אין כאן קנין כלל אא"כ שיאמר כפי שישום אותו פלוני או ג' בקיאין [וכ"כ הכה"ח בס"ק ד"ן]. וצריך לפרש כל מין חמץ שיש לו ולא יכתוב סתם אני מוכר לך כל שיש בו חשש חימוץ דהוי כאין מינו ידוע שהרי אינו יודע אם שוה הרבה או מעט אלא יפרוט כל מין ומין רק המדידה א"צ שיהיה דוקא קודם פסח אלא יכול להתנות עם הנכרי שהמדידה או השומא יהיה אחר הפסח [מקו"ח וש"א] ובדיעבד אם אמר סתם כל שיש בו חשש חמץ ועבר עליו הפסח עיין בספר שדי חמד בשם כמה אחרונים שמצדדים להקל בדיעבד. וצריך לפרוט שם הלוקח בשטר", כלומר שיש לפרט כל סוג חמץ שיש לו.
וכתב עוד בס"ק ז"ן "ובמשבצות זהב אות ו' כתב שיש למכור החדר והחמץ בסך הרבה יותר משויו ויזקוף במלוה, ובדיניהם אין לחוש לביטול מקח, ואם כן שום אדם לא יתן הסך הזה, ואם מעט יותר פחות מכדי הונאה בודאי שרי לכתחלה ושום אדם לא ירבה יעו"ש. ור"ל שיקח מהעכו"ם מעט כסף במוקדם והשאר יזקוף עליו במלוה. ויש ליזהר לכתוב המלוה בשטר עד זמן פלוני וגם יכתוב בשטר שאם יאבד החמץ האחריות על העכו"ם כמו שכתבנו לעיל אות נ"ה יעו"ש".
וכתב הכה"ח בס"ק ע"ט "וצריך לפרוט שם הלוקח בשטר, וצריך לפרש כל מין חמץ שיש לו, ולא יכתוב סתם אני מוכר כל שיש בו חשש חימוץ דהוי כאין מינו ידוע שהרי אינו יודע אם שוה הרבה או מעט, אלא יפרוט כל מין ומין, רק במדידה אין צריך שיהיה דוקא קודם פסח אלא כמו שכותבים דהמדידה והשומא יהיה לאחר הפסח ואם כן סמכא דעתו דעכו"ם. חיי אדם כלל קכ"ד אות ג'", כלומר לא הביא דעת המקילים בדיעבד.
לסיכום צריך פסיקת דמים כמה שווה החמץ, או שיתנו שילכו לשמאי אחרי פסח, ומכל מקום ישלם הגוי מעט מהכסף כבר עכשיו.
ולכתחילה יש לפרט את הסוג חמץ שיש לו בבית, ובדיעבד אם לא פירט הועיל המקח וכדעת המשנ"ב.
קנין במוצאי פסח
וכתב הבה"ל בד"ה "מכירה גמורה – כתב הרב בגדי ישע סימן ב' אות ה' דכיון שמכירת החמץ לעכו"ם צריך להיות מכירה גמורה בלי הערמה, נראה דאחר הפסח כשיחזיר הנכרי החמץ לישראל צריך לקנותו באחד מדרכי הקנאה ולא לקבל ממנו בחזרה סתם וכמו שכתבו הפוסקים לענין מתנה ע"מ להחזיר בסימן תרנ"ח, ונראה דאחר הפסח די בזה שיקנה מהנכרי החמץ והחדרים בכסף לחוד והנכרי יחזיר השטר מכירה שקיבל ודי בזה דאף שישראל מנכרי אינו קונה קרקע בכסף לחוד כ"א בשטרא התם משום דלא סמכא דעתיה דישראל משא"כ הכא שמחזיר לו השטר ע"ש", כלומר שבמוצאי פסח יש לעשות קנין כדי להראות שהייתה המכירה חלוטה, וכ"כ הכה"ח בס"ק ע"ז.
מי שיש ברשותו חמץ שלו בפסח, עובר בכל רגע על "בל יראה ובל ימצא". החמץ אסור בהנאה לעולם, אפילו ביטלו קודם פסח. ולכן מי שיש לו הרבה חמץ שאינו יכול לבערו מהעולם, יכול למכרו לגוי קודם הפסח בשעה שעדיין מותר בהנאה.
כתב מרן הרב במאמר מרדכי למועדים וימים "ומאחר ויש דינים רבים כיצד להקנות לגוי, על כן לא יעשה את המכירה באופן פרטי, אלא באמצעות רבנות מוכרת, או על ידי חכם המומחה לדבר", וכתב עוד "החמץ שהוא מוכר לגוי צריך שלא יהא בביתו של ישראל. ואם הגוי לוקח את החמץ לתוך ביתו – מה טוב. ואם אי אפשר שיקחהו לביתו, צריך להשכיר לו את החדר שהחמץ מונח בו. ואע"פ שמוכר החמץ אינו בעל הדירה, יכול הוא להשכיר את הדירה לנכרי למספר ימים. אומנם דבר זה מכביד על התר מכירת החמץ ומטעם זה ומסיבות נוספות עדיף שלא להזדקק למכירה. אם אינו יכול להשכיר לו את כל החדר, מפני שהוא צריך גם כן להשתמש בו, יעשה מחיצה לפני החמץ, ואף על פי כן ישכיר לנכרי את המקום ודרך גישה אליו.
העולה
מכירת חמץ חלוטה מועילה גם לכתחילה.
התנאים למכירת חמץ לכתחילה
א. טוב שהגוי יוציא מרשות ישראל, את החמץ, ואם לא הוציא המכירה כשרה לכתחילה.
ב. שהגוי יקנה בקנין כסף, וקנין משיכה את החמץ.
א. יסכמו שילכו לשמאי אחרי הפסח שישער כמה השווי של החמץ.
ב. הגוי יתן מקדמה כבר עכשיו ושאר הסכום יזקפו עליו במלווה.
ג. את החמץ יש למכור פחות או יותר כפי שוויו
ד. יש לפרט את הסוג חמץ שיש לו בבית, ובדיעבד אם לא פירט הועיל המקח וכדעת המשנ"ב.
התנאים למכירת חמץ בדיעבד
א. ימכור את החדר או מקום החמץ, טוב שיעשו בקנין שטר.
ב. ימכור את החמץ בקנין כסף, ואגב, או בקנין כסף וקנין שמקובל על הסוחרים.
מוצאי פסח
יש לקנות בחזרה מהגוי את החמץ בקנין כסף ולקבל ממנו את השטר בחזרה.