שאלה
יהודיה הנשואה לגוי ל"ע, ומתחילה להתחזק ב"ה, כעת שואלת שכיון שהיא ובעלה הגוי שותפים בחנות של רשת לממכר מזון, באופן שלפי החוזה ביניהם, הזיכיונות שייכים לה ולגוי באופן שווה חצי חצי, האם היא יכולה למכור את חלקה (לא את החמץ אלא את חלקה בחנות), לבעלה הגוי, אע"פ שהוא ימשיך לעבוד בחנות, והרווחים יכנסו לחשבון המשותף שלהם, וכך יוצא שגם היא מתפרנסת מהרווח הזה, ומה הדין כשנהגו כך כל השנים. כמו כן כשמוכר הגוי את חלקו ליהודי שותפו, האם יש בעיה בזה של מראית העין.
תשובה
א – ראשית, יש להורות לה לעזוב מוקדם ככל האפשר, את הקשר הקלוקל שלה עם הערל הטמא, ובכך תציל נפשה וזרעה מרדת שחת.
ב- אם שומעת לנו לעוזבו, יש להדריכה בעניין הפסח, שתמכור את חמצה כדת וכדין לגוי כנהוג (ולא לבן זוגה הגוי מכמה טעמים המבוארים בגוף התשובה אות ב'), ואחר כן תמכור את הזיכיון שיש לה בעסק החמץ ג"כ לגוי, וכן את זכותה ובעלותה בחשבון המשותף, תיתן אותו לגוי (ובזה אפשר שלעת עתה תמכור את החצי שלה בעסק לבן זוגה הגוי), ואחר הפסח יכולה לקנות ממנו בחזרה את חלקה.
ג- המכירה והקניין לגוי, ייעשה ע"י רב הוראה מוסמך, הבקי בדרכי הקניינים לגוי, ואע"פ שע"פ חוקי המדינה והבנק היא הבעלים החוקיים של העסק והחשבון, לא אכפת לן מזה כלל, אחר שע"פ חוקי התורה מכרה את חלקה כדין.
ד- לעניין שבת, במקום הדחק גדול מאוד, יש להקל ע"י שתשכיר לגוי את חלקה מיום חמישי, עד לאחר השבת, ובתנאי שאין העסק במקום של יהודים, כמבואר בגוף התשובה אות ד'. אולם אם העסק נמצא במקום יישוב יהודי ושמה מפורסם עליו, אין לה עצה אחרת, אלא להתנתק כליל מהבעלות על העסק.
ה- חמץ של שותפים יהודי וגוי, שעבר עליו הפסח, נחלקו הפוסקים אם מותר בהנאה ובאכילה, כלפי חלקו של הגוי, וחלקו של היהודי, ולמעשה במקום הפסד מרובה כמקרה דנן, בדיעבד יש להקל שחלקה של היהודיה מותר בהנאה, ותוכל להסתחר בו עם הגוי.
מקורות
בראשית הדברים, יש ליתן את הדעת לכך, שהשואלת במעשיה הנלוזים, בגדה בעמה ובאלוהיה, ומשכך לא תמיד ראויה עלובה זאת ושכמותה, שנענה על שאלותיה, אחר שעשתה מעשה נוראי במעשה ידיה, וכעת שואלת היאך להתנהל בו, וזה דומה ממש לשורף ס"ת במו ידיו, הבא בשאלה האם מותר להדליק נר נשמה משריפת הס"ת.
אולם לצערנו כי רב, האידנא שהאמת נעדרת, ובמקומה הסכלות והנבערות שוררים בכל מקום כמעט, ובפרט בחו"ל, שרבים רבים הולכים שבי אחר מנהיגי הרפורמים הארורים, וע"י כך מתבוללים ומתערבים בין הגויים, ואין להם היכולת להבין ההשלכות והתוצאות ההרסניות של מעשיהם, בגין הכשרת המעשים ע"י המנהיגים של הנ"ל, ומכוון שכך הרי שבוודאי נערים ונערות ישראל אלה, דינם כתינוקות שנשבו, ויש לעשות כל שביכולתנו לקרבם לצור מחצבתם, ולהאיר להם הדרך אשר ילכו בה.
ולמעשה, הכל כפי ראות עיני המורה בעניין זה, לדעת האם השואל/ת הם בחינת תם, או שאינו יודע לשאול, ואת פתח לו, או בגדר רשע אף אתה הקהה את שיניו (וכמעשה בההוא גברא דזבין נפשיה ללודאי [גיטין מו:], וחילקה הגמ' שם, שהצלתו ופדיונו תלוי, אם מומר הוא לתאבון, או להכעיס עיי"ש).
הילכך בוודאי שעל הרב המורה הוראה המכירה, להסביר לה בנועם הדברים, שחייה עם הערל מטמאים את נפשה, וזרעה אחריה, וסופה נעקרת מעולם הנצח וכו', ושעליה לעוזבו מייד ככל האפשר, ואחר שתבין זאת, ויש סיכוי שתחזור בה מסורה, ותחזור לעמה, יש מקום לענות על שאלותיה.
ב
לגופו של עניין, חזיתי דיש הרוצים לדמות עניין זה לנאמר בהלכות שבת, שגוי ויהודי השותפים במסחר, אם התנה עם הגוי, שחלק השכר של השבת יהא של הגוי, ויום אחר של היהודי, ובסוף השבוע, או החודש, הגוי מרצונו מחלק את הרווחים עם היהודי, שזה מותר, כיון שנחשב כמתנה מהגוי שניתן ליהודי מחוץ לחוזה העסקי שביניהם. כמו כן בנדון שלפנינו, תתנה עם הגוי, שהשכר יהא כולו שלו, ואם ירצה הוא ליתן חלקה במתנה, זה מותר.
אך יש לעיין בזה טובא, דמי אמר שבמקום שהחשבון הוא משותף, וכמעט כל ההכנסות וההוצאות שמכניס ומוציא הגוי לעצמו, שאנן סהדי שאשתו היהודיה נהנית מכך, במישרין ובעקיפין, שהרי הכסף הנכנס והיוצא הוא ברשותה, והיא הבעלים הרשמיים והחוקיים של החשבון , ובפרט שכל הדבר יראה בעיני הגוי ובעיניה ככוחא והטלולא, מאחר שזאת אשתו, ואף לגבי הלכות שבת יש לדון בכך, בעסק המופעל על ידם בשבתות, האם ניתן וכיצד להימלט מאיסור ההנאה במלאכת שבת. בדברינו להלן נתייחס לעניין זה.
ג
הילכך למעשה נראה, שראשית כל אחר שמכרה את החמץ שלה לגוי אחר, ע"י רב הוראה המוסמך לכך, צריכה למכור את חלקה בזיכיון העסק כולו לבעלה הגוי, וכן את החשבון המשותף שלהם ליתן את כל זיכיונותיו והבעלות לידי הגוי, לפני ימות הפסח, כך שלה לא יהא שם של בעלות, ושום אחריות שהיא על החשבון כלל. אמנם אין צריכה לעשות זאת בבנק דוקא, או ע"פ חוקי המדינה, אלא צריך לערוך ההסכם ע"י רב הוראה מוסמך, הבקי בדרכי הקניינים לגוי, שיהא חלקה בזיכיון העסקי, ובחשבון המשותף, ניתן כולו לגוי, ובתום ימות הפסח, אם ירצו תחזיר המצב לקדמותו, ע"י ביטול ההסכם.
ומה שנהנית מההכנסות הנכנסות לחשבון במהלך ימות הפסח, יש לומר דאף שאנן סהדי שחפצה בכך, והגוי רואה בזה כחוכא והיטלולא, אין לנו דבר וחצי דבר עם ראייתם והבנתם, דכל שע"פ התורה אין לה שייכות לעסק ולחשבון, אע"פ שנהנית למעשה מהכספים, זאת משום שהגוי רוצה ליתן לה מתנה בנכסיו, ובכספו שלו, ואדעתיה דנפשיה קעביד.
בדברינו אלו נסתמכתי על דברי הגאון בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' א' ס"ק כ"ו), שכתב ההיתר הנ"ל מפי סופרים ופוסקים, בעניין בעלי מניות יהודים, השותפים בחברה של גויים, ויש להם אחריות ובעלות ממש בהחלטות החברה, היאך יעשו לעניין פסח, וז"ל:
"אבל קודם פסח, אין עצה אחרת, רק שימכור הישראל המניות קודם פסח לנכרי, כמו שמוכרים שאר חמץ, ואף שהעיר כ"ת, דמכיון שהבעלות של המניות, צריכה רישום על שם הקונה אותם, וא"כ השותפות קמה וגם נצבה בפסח ובשבת, ואף רוב בעלי מניות מפחד כמה חששות, לא יצייתו לעשות העברה על שם קונה נכרי, למשך כל הפסח, ובלעדה אין למכירה כזו שום תוקף חוקי, ובפרט למסקנת השואל ומשיב (מהד"ת ח"ג סי' ע'), שהבאתי בתשובתי הקודמת לכ"ת, היכא שא"א ליקח רשות מהשותפין, שבנוי' דוקא על דינא דמלכותא,
מ"מ נראה דיש בזה כדי סמיכה, לסמוך על גדולי האחרונים, שכבר דנו בכיוצא בזה, ע"ד שפקפק הגאון בעל ברוך טעם ז"ל, בשטרי מכירת חמץ בלא סטעמפעל /בול/, והחת"ס ז"ל (או"ח סי' קי"ג) כתב, דהשטר כשר גם בדיניהם, אלא שצריכים לשלם מס המלך שהוטל על זה, אבל מרן הד"ח ז"ל (חתן הגאון ברוך טעם ז"ל), כתב ליישב, דאף דהשטר אינו מועיל עפ"י דינא דמלכותא, מ"מ אנו אזלינן לענין איסור חמץ בתר דינינו בין להחמיר בין להקל, ואמרינן דסמכא דעת הקונה על דינינו, וכן הביא השד"ח, בשם תשו' שערי דיעה, דכל שמועיל הקנין בדתינו, הרי זה מהני לענין איסור חמץ, אף אם אינו מועיל בדיניהם עיין שם, ואף שאין הדבר מוסכם לכל הפוסקים, מ"מ בענין שלנו שא"א בענין אחד, יש לסמוך ע"ז". ע"כ.
אך הנראה לענו"ד דלרווחא דמילתא וכשיש אפשרות, שתסתלק כליל מהחשבון המשותף, ושיהא כולו של הגוי, ולה יהא חשבון בנפרד על שמה, שייכנסו לשם הרווחים, שאינם מאיסורי מכירת חמץ וכדו'. כיון שבשערי תשובה (סי' תמ"ח ס"ק י"א), כתב בשם הפרמ"ג וז"ל:
"ועיין במשבצות זהב לענין למכור לנכרית אשת מומר ונראה שהכל לפי הענין אם בדיניהם יש לה רשות לישא וליתן בפ"ע מהני המכירה ואם בדיניהם אין קנין שלה כלום ולא תצטרך לשלם הרי הוא עכ"פ באחריות הישראל ואסור, וקצרתי". ע"כ. שמעינן דלכתחילה צריך שיהא קניינה ע"פ חוקי המדינה שלהם.
אך המעיין במשבצות זהב (ס"ק ד'), יחזה דבשעת הדחק התיר ליתן לנכרית אע"פ שנשואה ליהודי, ע"י תנאי שמתנה עימה שתחזיק לעצמה ולא תמכור אף לבעלה. אמנם בנדון שלפנינו שהאשה היהודיה רוצה למכור חמצה, בוודאי שאינה יכולה למוכרו לבעלה הגוי, ורק לגוי אחר. אך סגי במה שהזיכיון בעסק, והחשבון המשותף, נמכר לו ע"פ חוקי התורה. דגילתה דעתה שאינה חפצה בבעלות העסק והחשבון, ודי בזה.
ובפסקי תשובות (סי' תמ"ח אות ב'), הוסיף, וז"ל: "ודע, כי יהודי ששותף עם נכרי במפעל חמץ ומכר חלקו כדת וכדין לנכרי שותפו, אם בכל זאת רוצה ברווחים, רשאי היהודי לקחתו בתורת מתנה גמורה, וגם הנכרי צריך להיות מודע לכך שנתנו במתנה גמורה, ואסור ליהודי לשהות בכל ימי הפסח בכל שטח המפעל ואף לא בחדר המשרד והנהלת חשבונות וכו' " ע"כ.
ד
ההיתר לעניין שבת:
כן הדין יהא לעניין שבת, שאם אינה מוכרת את הזיכיון שלה בעסק לגוי, כיוון ששמה על העסק, יש בכך בעיה של מראית עין, שעושים מסחר בשבת בעסק שלה, ואע"פ שהגוי עושה זאת על דעת עצמו, אסור כל עוד שם הישראל ניכר עליו.
וכפי הנראה שלא תסכים למכור את הזיכיון שלה בעסק לצמיתות, ויש קושי לערוך הסכם מכירה כל שבוע, על כן רק בשעת הדחק גדול, תהא האפשרות לערוך הסכם שכירות לעסק על חלקה עם הגוי, שיהא הוא המפעיל, ויהא ניתן להקל להפעיל את העסק ע"י הגוי בשכירות שהיא בהבלעה, דהיינו שמשכירה לגוי את חלקה בעסק מיום חמישי, ותוקף זה עד שתיפרד הימנו, שיהא החלק שלה מושכר לו בכל יום חמישי עד למוצא"ש, ובתנאי שאין העסק קיים במקום יישוב יהודי.
ואעתיק לשונו ומקורותיו של הפסקי תשובות (סי' רמ"ג אות ה'), שסיכם הדברים בטוב טעם ודעת בעניין היתר זה, וז"ל:
"אמנם יש לציין כי מצינו לדון הרבה בפוסקים (עפ"י הרמ"א סוס"י רמ"ד דבמקום הפסד לא חששו למראית עין, ועיי"ש משנ"ב. ועיין בארוכה בכל מיני אופנים שונים של שעת הדחק שהתירו במגבלות שונות בשו"ת האלף לך שלמה סי' ק"ג, שו"ת מהרש"ם ח"א סי' קכ"ח וח"ו סי' י"ב, אורחות חיים ספינקא בסימן זה באריכות גדולה מגדולי הדורות האחרונים, שו"ת בית ישראל ח"א סי' ל"ז, שו"ת קרן לדוד סי' ס"ג – ס"ה, שו"ת דעת סופר סי' כ"ח – ל', שו"ת קנין תורה ח"א סי' ס"ג, שו"ת קנה בושם ח"א סי' י"ד, שו"ת באר שרים ח"א סי' ל"ו.), במקום הפסד מרובה, (ובשו"ת חת"ס או"ח סי' נ"ה שאף שאין הפסד ממש אלא מניעת ריוח גדול ג"כ בכלל ההיתר, דאמרינן מתוך שבהול על ממונו יבוא לידי איסורים גדולים יותר אם לא נתיר לו בדרכי היתר, וכן העלה להיתר בשו"ת חזון נחום ח"א סי' כ"ח. אמנם יש לציין כי בשו"ע הרב סי' רמ"ד סעי' כ"א מחמיר כשיש רק הפסד של מניעת ריוח, ועיי"ש היטב מהו גדר הפסד ממון ומהו גדר מניעת ריוח. ועוד יש בזה בפוסקים במקצועות אחרים שבתורה, והכל לפי ראות עיני המורה).
ובזמנים שהיה קשיי פרנסה קשים והדלות שלטה ואכלה בכל פה, כגון הא דבזמניהם שהשלטונות לא היו נותנים רשיון לעסק אם אינו פועל גם בשבתות וימים טובים, או במקום שיש תחרות קשה של מפעלים נכרים הפתוחים תמיד, וכל כיוצא בזה.
ובדלית ברירה התירו (ויש לציין כי אף לאחר נקיטת כל האמצעים להתיר, אין להשכיר לגוי בערב שבת, אלא ביום חמישי, וכמו שציין בשו"ע הרב סעי' י"ד עפ"י השו"ע סי' רמ"ו סעי' א' שמחזי שלוחו של הישראל וכו').
על פי הוראת חכם מובהק הבקי בדינים אלו, ובעשיית כל האמצעים האפשריים לימלט מחשש דשכר שבת וחשש דמראית עין, דהיינו ע"י פרסום הדבר שהנכרי אינו 'פועל' ואינו 'שכיר יום', ותמיד העדיפו הפוסקים שיהיה ע"י שטר מכירה או שותפות (וכדלקמן סימן רמ"ה אות ד') ולא רק בשכירות או בקבלנות, וגם בדרך כלל לא התירו הדבר אם העסק היה בתוך מקום שמיושב בהרבה יהודים, וכפי שיתבאר עוד בזה לקמן סימן רמ"ד אות י"א. ועיין עוד בענין זה בסימן רמ"ה אות ד'. עכ"ל
חמץ שעבר עליו הפסח:
עתה נבוא לבאר הדין בשנים שלא ערכה הסכם עם הגוי, ובחשבון המשותף יש לה חלק בכספים שנסחרו בעד חמץ בפסח, האם מותר לה להנות הימנו, דהא קיי"ל דחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה.
הנה בשערי תשובה (סי' תמ"ח ס"ק ח'), הביא וז"ל:
"וכתב בשבות יעקב ח"א סי' כ' במי שהיה נשו' נכרית שלא כדת ונמצא אתה חמץ שעבר עליו הפסח אם נימא מה שקנתה אשה כו' וכתב דמותר מטעם שביטל והפקיר אמרי' איסורא לא ניחא ליה דליקני וכמ"ש הרא"ש בעכו"ם שמביא דורון כו' וע"ש דמייתו משו"ת שער אפרים שהביא בבה"ט כאן במי שמכר לשפחה כו' ע"ש". ע"כ . אך בדילן שלא הפקירה ובטלה את חמצה בכל השנים, יש לנו לדון מה דינם של הכספים המעורבים ממכירת חמץ שעבר עליו הפסח.
אכן כיוון שהחשבון משותף, ויש לגוי חלק בו, הרי שחלקו מותר בהנאה, כמבואר בש"ע (או"ח סי' תמ"ח סעי' א'), ומותר אפילו באכילה.
אך לעניין חלק היהודיה, יש ללמוד מדיון האחרונים, בעניין שותפות בחמץ שעבר עליו הפסח, שבין היהודי והגוי, האם מותר בהנאה, או לא.
הנה דן כיו"ב בשו"ת שאגת אריה (סימן פ"ט), וז"ל:
"שאלה חמץ של ב' שותפין של א' מהן הוי חמץ שעבר עליו הפסח שאסור בהנאה משום קנסא דר"ש ושל שני לית בית משום ההוא קנסא אותו חמץ מהו לאחר הפסח:
תשובה שאלה זו נ"ל שנחלקת לב' חלקים אם שותפות זה הוא של ישראל ונכרי או של ב' ישראלים והאחד מכר את חלקו בכ"מ שהוא לנכרי והשני לא מכר ולאחר הפסח חלקו הב' ישראלים או הישראל ונכרי את החמץ של שותפות
ונבאר עתה חלק זה של נכרי וישראל דאמרן וזה נחלק נמי לב' חלקים אם חלק הנכרי ואם חלק הישראל והנה ע"ד חלק המגיע לנכרי לאחר החלוקה הדבר ברור בעיני דשרי בהנאה לאחר הפסח דהא קי"ל בדרבנן יש ברירה ואמרי' הוברר הדבר דזהו חלקו המגיעו משעה ראשונה וה"ל חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח ומותר בהנאה כדתנן בפכ"ש וכה"ג אמרי' בפ' משילין (ד' לז) גבי ב' שלקחו חבית ובהמה בשותפות דרב אמר חבית מותרת כלומר מותר לכ"א להוליך חלקו למקום שעירב משום דיש ברירה ושמואל אמר חבית נמי אסורה משום דאין ברירה ומסיק התם הגמ' אליבא דר' אושעיא דחבית מותרת דבדבנן יש ברירה ובדאורייתא אין ברירה דריש מר זוטרא הלכה כר' אושעיא וכ"פ ז"ל דהכי קי"ל וה"נ הא דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה אינו אלא מדרבנן ומשום קנסא הואיל ועבר עליו בבל יראה דקי"ל כר"ש דס"ל הכי כדאמרי' בפכ"ש וכיון דבדרבנן יש ברירה חלקו של נכרי וודאי שרי ודבר ברור הוא".
ואחר פלפול בדברים, ובפרוש הסוגיא דיש ברירה, ע"פ רש"י והתוס', הסיק למעשה, דלעניין חלק הישראל בשותפות, שהוא מותר, אחר שהעיקר כביאור התוס' בסוגיא, וז"ל בסימן צ': "וכיון דפי' התוס' עיקר דבחלוקת אחים או שותפים איכא נמי לספוקי שמא החליפו חלקם לגמרי של זה לזה למאן דל"ל ברירה א"כ בנ"ד חמץ שישראל ונכרי שותפין בו וחלקו אחר הפסח אף על פי שלא מכר הישראל חלקו לנכרי קודם הפסח אפי' הכי החמץ שהגיע לחלקו של ישראל מותר דה"ל ספיקא דרבנן דכיון דקי"ל אין ברירה בדאוריי' בשל דבריהן ה"ל ספיקא דרבנן ולקולא. הרי נתברר דין חמץ שישראל ונכרי שותפים בו ולא מכר הישראל את חלקו קודם הפסח". ע"כ. והובאו דבריו בשערי תשובה (סי' תמ"ח ס"ק א').
אמנם החק יעקב (שם ס"ק ב'), המקור חיים (שם ס"ק א', ובאריכות בביאורים), וש"ע הרב (סעי' כ"ז), כתבו לחלוק על דברי השאגת אריה בזה, דאף שחלקו של הגוי שרי בהנאה, מטעם דיש ברירה בדרבנן, אך לעניין אכילה צ"ע אם מותר . אולם חלקו של הישראל אסור מדינא אף בהנאה. עיי"ש. וכדבריהם הכריע המשנ"ב (שם ס"ק ב').
ברם, יש מגדולי האחרונים שצידדו כדעת השאגת אריה, ומהם השערי תשובה כאמור לעיל, המחזיק ברכה למרן החיד"א (שם דין א' אות ב'). ובכף החיים (שלהי אות ג'), נראה שהכריע דבהפסד מרובה שרי, וז"ל: "ועיין בשו"ת זרע אמת חלק ג' סימן מ"ו שמתיר גם חלקו של ישראל בהנאה אם היה הפסד גדול הרבה יעו"ש". ע"כ.
על כן למעשה נראה דמתלא תלי ע"פ ראות עיני המורה, אם יש הפסד מרובה, שאז ניתן להקל, ובמקרה שלפנינו, הרי שבוודאי יש הפסד מרובה, ויהא ניתן להקל שחלקה של היהודיה בכספי חמץ שכבר עבר עליהם הפסח, שיותרו בהנאה.
העולה מן האמור:
א – ראשית, יש להורות לה לעזוב מוקדם ככל האפשר, את הקשר הקלוקל שלה עם הערל הטמא, ובכך תציל נפשה וזרעה מרדת שחת.
ב- אם שומעת לנו לעוזבו, יש להדריכה בעניין הפסח, שתמכור את חמצה כדת וכדין לגוי כנהוג (ולא לבן זוגה הגוי מכמה טעמים המבוארים בגוף התשובה אות ב'), ואחר כן תמכור את הזיכיון שיש לה בעסק החמץ ג"כ לגוי, וכן את זכותה ובעלותה בחשבון המשותף, תיתן אותו לגוי (ובזה אפשר שלעת עתה תמכור את החצי שלה בעסק לבן זוגה הגוי), ואחר הפסח יכולה לקנות ממנו בחזרה את חלקה.
ג- המכירה והקניין לגוי, ייעשה ע"י רב הוראה מוסמך, הבקי בדרכי הקניינים לגוי, ואע"פ שע"פ חוקי המדינה והבנק היא הבעלים החוקיים של העסק והחשבון, לא אכפת לן מזה כלל, אחר שע"פ חוקי התורה מכרה את חלקה כדין.
ד- לעניין שבת, במקום הדחק גדול מאוד, יש להקל ע"י שתשכיר לגוי את חלקה מיום חמישי, עד לאחר השבת, ובתנאי שאין העסק במקום של יהודים, כמבואר בגוף התשובה אות ד'. אולם אם העסק נמצא במקום יישוב יהודי ושמה מפורסם עליו, אין לה עצה אחרת, אלא להתנתק כליל מהבעלות על העסק.
ה- חמץ של שותפים יהודי וגוי, שעבר עליו הפסח, נחלקו הפוסקים אם מותר בהנאה ובאכילה, כלפי חלקו של הגוי, וחלקו של היהודי, ולמעשה במקום הפסד מרובה כמקרה דנן, בדיעבד יש להקל שחלקה של היהודיה מותר בהנאה, ותוכל להסתחר בו עם הגוי.